פיגוע בה"א הידיעה
דמותו של המחבל המתאבד, זה שלא הצליח להתפוצץ בדימונה, מופיעה הבוקר על שערי כל העיתונים. ב"הארץ" הוא שרוע מת מתחת לדוכן עיתונים של קבוצת "ידיעות אחרונות". ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" בחרו בתמונת הרגע שלפני, בטרם ספג את כדוריו של השוטר שנזעק למקום. דמותו מעט מטושטשת, ובמבט ראשון לא ברור אם הדבר נובע משיקולי עריכה או רזולוציה נמוכה של התמונה, אך מקריאה לעומק של סיקור האירוע נראה שהאפשרות הראשונה הגיונית יותר.
החזרה לפיגועים מזכירה עד כמה סיקורם דומה לרכיבה על אופניים. לא משנה כמה זמן חלף, את העקרונות הבסיסיים לא שוכחים. ב"מעריב" מככבת, כמו בימים הטובים, ידידתו של כל עורך בימים שכאלה – ה"א הידיעה. הכותרת הראשית מדברת על "החשש" (עוד חוליות טרור בדרך לישראל), וזו מופיעה על רקע "הצילום המצמרר". אפשר ממש לחוש את התסכול של המדיה המודפסת על כך שאינה יכולה להראות את הירי עצמו, את רגע המוות מתרחש, למען אלה שפיספסו את מהדורות החדשות (מובן מאליו שטורי ביקורת הטלוויזיה באותם עיתונים שמפרסמים את תמונות הזוועה בעמודים הראשיים - מגנים את שידור הרגעים הללו בטלוויזיה).
כותרת הגג ב"מעריב" מיודעת אף היא – "הגבולות פרוצים". אבל על אילו גבולות מדובר? בתחתית התצלום מובא, מפי רויטרס, המידע כי המחבלים יצאו מחברון. כדי לא לבלבל את הקוראים מצוין מיד אחר-כך כי "גם מגבול מצרים הצליחו ככל הנראה חוליות מחבלים לחדור לישראל". בעמ' 2 "החשש" שוב פותח כותרת, והפעם מדובר בחשש מפני "מתקפת פיגועים" [עמיר רפפורט ועמית כהן]. בטקסט עצמו מצוין כי ההתראות על חדירת מחבלים "התחדדו בחודש שעבר על רקע מתקפת חיסולים ברצועת עזה. החיסולים נועדו להיות תגובה ישראלית הולמת על ירי קסאמים בלתי פוסק, אך הם גם הניעו בכירים בארגונים פלסטיניים שונים להבטיח פיגועי נקמה מצדם". בהמשך מצוין כי "סביר להניח כי בעקבות הפיגוע אתמול תואץ מדיניות החיסולים הישראלית". נראה שעוד נזכה להיתקל בה"א הידיעה לא מעט בתקופה הקרובה.
כל כתבה המופיעה בעמ' 3 ומתחילה במלים "שמש חורפית זרחה אתמול בנגב" מועדת להסתיים באסון. ואמנם, כבר בהמשך אותו המשפט מגיעים שמעון איפרגן ואורי בינדר ל"פיצוץ" ו"זעקות הפצועים". הפרמדיק אבי בן-שבת, שהחל לטפל במחבל, מצוטט כמי שאומר, ספק מתנצל, "הוא נראה ישראלי". באמת מבלבל, ארגוני הטרור מלקטים מבין כל התפלצות דווקא את המחבלים שנראים כמו בני-אדם, ועוד ישראלים. אגב, בכתבה המופיעה במוסף "המגזין" של העיתון מציג ד"ר ברוך מנדלצוויג, שטיפל אף הוא במחבל, יכולת אבחון מדויקת יותר, כיאה להבדל שבין פרמדיק לרופא: "ראיתי שיש לו חזות ערבית, אבל הוא היה פצוע קשה והיה זקוק לעזרה רפואית".
הריגתו של המחבל הפצוע מתוארת ב"מעריב" בפירוט, תוך חזרה מתמדת על כך שהמעשה היה הגנה עצמית. ראש עיריית דימונה, שהזדמן למקום, ראה את המחבל "מנסה להפעיל את מטען החבלה" שנותר על גופו אך "הורה לאנשים לא לירות בו ולאפשר לקצין משטרה לבצע את העבודה בהתאם לחוק". ואמנם, גלעד בסטיקר, חבלן משטרתי, ירה במחבל. פקד קובי מור, שהגיע למקום, ירה אף הוא במחבל, אך זה מיאן למות. מור מתאר כיצד המחבל "מנסה להפעיל את מתג של חגורת הנפץ", וממשיך: "כיוונתי את האקדח לראשו של המחבל ויריתי לעברו ארבעה כדורים. בזה זה נגמר". מפכ"ל המשטרה, שהחליט מיד להעלות בדרגה את מור ובסטיקר, מצוטט: "קובי מור הוא תותח. הוא התנהג למופת".
ב"ידיעות אחרונות" הבליטו בשער את דבריה של אחת מעדות הראייה. ציטוט (בלעדי) מפיה של רויטל ביטון, בעלת בית-הקפה "פיצה עולמית רויטל", הפך בעיתון לכותרת הראשית: "שתו אצלי קפה והלכו להתפוצץ". כותרת המשנה לידיעה הראשית היא שירה טבלואידית צרופה: "'קפה, מהר!', ביקש אתמול לקוח לחוץ [...] עיניו התרוצצו בעצבנות. הוא נראה לה מוזר, אבל רויטל ביטון ניסתה להרגיע. 'בוא חמוד, קח סוכר', אמרה. זמן קצר אחר-כך היא שמעה את הפיצוץ והבינה: המחבלים התרעננו אצלה בדרך לזוועה".
בראיון עם ביטון [צבי אלוש, אדוה כהן ורונן טל] מספרת בעלת בית-הקפה כי היא "מכירה את כל בני המיעוטים שמבלים פה, אבל הוא נראה לי מוזר". עד מהרה מתברר לקוראים כי גם הם התרעננו זה הרגע אצל ביטון בדרך לזוועה, שכן מיד בהמשך מובא סיפורו של אשר אלזרט, נכה שנקלע למקום ולא הצליח להימלט לאורך כל דקות האירוע. הנה כך מתוארות חוויותיו: "שרידים מגופתו של המחבל המתאבד עפו לעברו, וצחנת המוות המזוויעה דבקה בבגדיו ובנעליו".
אלכס פישמן ורוני שקד מדווחים על הפרצה בגדר ההפרדה תחת הכותרת "פרצה קראה לחמאס". לפי דבריהם (בידיעה חדשותית, לא מאמר פרשני), "נוצרה קואליציה מעניינת בין הירוקים, המגוננים על איזה סוג של נמלה מדברית זבת חוטם, לבין המתנחלים, שיש להם התנגדות פוליטית". משום כך, וכנראה גם משום שאין תקציב, לא הושלמה עדיין בניית גדר ההפרדה.
בידיעה הצמודה, המפרטת את התנגדות הירוקים [עמיר בן-דוד וראובן וייס], מתוארת אותה נמלה מדברית זבת חוטם – "בחברה להגנת הטבע טוענים שהקמת הגדר במקום תפגע ברצף המדברי ותגרום לכך שבעלי-חיים רבים, בהם נדירים, שחיים באזור לא יוכלו לעבור מצד לצד, וכתוצאה מכך עלולות האוכלוסיות שלהם להיפגע קשות".
ב"ישראל היום" הכותרת היא "הגיבור של דימונה", הלוא הוא קובי מור, שביצע, כפי שכתוב בכותרת המשנה, "סיכול בשידור חי". הכותרת הפרושה לרוחב כפולת העמודים הראשונה חוזרת למוטיב ההגנה העצמית – "המחבל זז, אז יריתי". מצד אחר, זהו העיתון היחיד שבו מופיעה מחאת הפלסטינים על הריגת המחבל הפצוע. המחאה מוזכרת גם בכותרת המשנה לידיעה הראשית וגם בעמ' 5, שם מספר איתן ליבנה כי בתקשורת הפלסטינית מושווה המעשה להריגת המחבלים בפרשת קו 300.
הכותרת הראשית ב"הארץ" מתייחסת, כמו ב"מעריב", לצפוי בעקבות הפיגוע, אך במקום לעורר בהלה היא עוסקת בהשלכות קונקרטיות שיהיו לאירוע על הסכם השלום בין ישראל למצרים: "משרד החוץ: להגדיל הכוח המצרי בגבול" [ברק רביד]. גופת המחבל אמנם מופיעה בשער, אך היא מושכת מעט פחות את העין, אולי בגלל רובוט המשטרה הצמוד לה. בעמ' 2, ברצף התמונות המגולל את התפתחות האירוע, תמונה אחת של המחבל מטושטשת במכוון, ואילו באחרות הוא נראה שרוע על המדרכה. הפעם נעלם הביטחון במניעי המחבל הפצוע. הוא "מרים את ידו, ייתכן בניסיון להפעיל את המטען שלו", מצוין שם [אבי יששכרוף, עמוס הראל ומיכל גרינברג].
צמוד לידיעה זו מתפרסמת כתבת צבע של יאיר אטינגר על התגובות בדימונה, ובכלל על הנעשה ביישוב: "לפני שנה הוקם בקצה העיר קניון חדש, עם סניפים של כל הרשתות הגדולות. גם אתמול נמשכו העסקים בקניון כמעט כרגיל, והלקוחות צפו במסכי הפלזמה בזירת הפיגוע, המרוחקת רק חמש דקות מהקניון". במוסף "המגזין" של "מעריב" כתבה דומה [ליאת שלזינגר] שבה נכתב: "'יואו, זה כמו פיגוע', אומר נער בן 14 בהיסח הדעת".
ב"ידיעות אחרונות" אין ציניות
פרשת המכתב מגלעד שליט, שנחשפה אתמול ב"מעריב" תוך עבירת צנזורה, מקבלת ב"ידיעות אחרונות" את עמ' 9 כולו [גואל בנו]. מקור כותרת הידיעה בציטוט מפי עופר דקל, הממונה על המו"מ להחזרת שליט: "פרסום המכתב של גלעד מסכן העסקה להחזרתו הביתה". השם המפורש "מעריב" מוזכר רק עמוק בתוך הטקסט, אך נראה שב"ידיעות אחרונות" מתקשים להסוות את הזעם על פרסום המידע שהיה גם בידם ואת השמחה לאיד על השלכות הפרסום. בנו כותב על "הפרסום ה'עיתונאי'", כך, כשהמלה עיתונאי בין גרשיים, והמעשה מושווה על-ידי דקל לנאום חלקי הגופות של חסן נסראללה: "גם פרסום של מכתב כזה הוא ניסיון נואל להחליש אותנו במשא-ומתן". גם אחד מידידי משפחת שליט, מח"ט גבעתי לשעבר, מתבטא בחריפות: "זהו צעד שערורייתי. נראה שתפיסת העולם של עורכי 'מעריב' היא צינית". מאמר נלווה מאת יעקב פרי, תחת הכותרת "על שתיקה ותאוות פרסום", מבקש מכלי התקשורת לכבד את הצנזורה.
"הארץ" מצא מקום לפרשה בתחתית עמ' 2 [ברק רביד וג'קי חורי], אלא שידיעה זו עוסקת במכתב כמקדם המשא-ומתן. עבירת הצנזורה של "מעריב" מצוינת בדרך אגב, תוך הפניה לידיעה בעמ' 11 של "גלריה". המדפדף לשם מגלה כי אסף כרמל כותב על האפשרות להעמיד את העיתון לדין בפני "ועדת השלושה", בית-הדין לענייני צנזורה, תוך ציון הסיכוי שלאור חומרת העבירה הדיון יהיה פומבי.
המעניין ביותר, מטבע הדברים, הוא הסיקור שמעניק "מעריב" לפרשה. העיתון מוסיף פרטים, מתוך דיווח בחדשות ערוץ 2, על המתווכים שהעבירו את מכתב שליט, אבל לא מזכיר כלל את בעיית הצנזורה, רק מציין כי "דבר קיומו של המכתב פורסם אתמול לראשונה ב'מעריב'". על הידיעה חתום לא בן כספית אלא אורי יבלונקה. למעשה שמו של כספית נעדר היום מגליון "מעריב" כולו. הוא אינו חתום על אף ידיעה, אפילו לא מאמר פרשנות על נאום אולמרט בכנסת.
כותרות נוספות
פרשת "תינוק האדולן" מפרפרת בין חיים למוות. הכותרת בעמ' 20 של "ידיעות אחרונות" מביאה את דברי האם: "אני אפילו לא יודעת מה זה מתדון". סליחה? מתדון בגופו של תינוק האדולן? מגוף הטקסט, שבו שוב מדווח כי האם חשודה שהחדירה לבנה מתדון, מתברר כי זו מצוטטת כמי שאמרה: "פתאום מודיעים [...] שאני אשמה בזה שנתנו לו תחליף סם. אני לא יודעת בכלל איך זה נראה!" [איתן גליקמן וליאור אל-חי]. האם יצרני המתדון החלו בקרב מאסף להדביק את הפרסום שלו זכה האדולן בפרשה?
ידיעה בלעדית ל"מעריב" [דורית גבאי] – ראיון מיוחד עם שותפו של דרור אלפון בניסיון, לכאורה, לחסל את רפי אוחנינה. אותנטיות הראיון מעט מפוקפקת, שכן הוא בוצע באמצעות עורכי-דינו, שהעבירו אליו את השאלות ושבו עם תשובותיו. מכל מקום, השותף לנסיון החיסול אומר: "דרור בחור טוב, והעבר של משפחתו לא צריך לרדוף אותו".
א-פרופו פיגועים, העמוד האחורי ב"מעריב" מספר על גילוי תמונות חדשות מפיצוץ מלון המלך דוד. האירוע מתואר כ"פיגוע" על-ידי הכתב [יובל לידור], אך מנהל המרכז למורשת בגין, שקיבל את התמונות, מדבר על "ההתקפה הנועזת ביותר על המפקדה המבוצרת של שלטון המנדט", ש"החישה את סיום המנדט". המלה "טרור" לא מופיעה בטקסט. העובדה כי בפיצוץ נהרגו 91 איש מובאת במשפט משועבד.
בעומק העיתונים
במדור התרבות של "גלובס" מבקרת אסתי סגל את דו"ח וינוגרד כספר עיון: "בסוף הקורא סוגר את הספר בלי תחושת קתרזיס, אבל עם הרגשה של הרע מכל עוד יגיע בכרך הבא בסדרה".
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב יובל דרור על דרישת דו"ח ועדת וינוגרד כי הבלוגרים יגישו חומרים שהם כותבים לצנזורה: "צריך להיזהר מפני ישראל חסון ודומיו, שיחליטו להיתלות בחוסר ההבנה הקיצוני של הוועדה בנוגע לדרך שבה פועלים בלוגרים במדינה דמוקרטית".
המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" נפתח הבוקר עם שתי כתבות תקשורת: הראשונה שבהן עוסקת ברדיו"ש, הרדיו האזורי של יהודה ושומרון [נופר סיני ויונתן גור]. שמעון אלקבץ, אחד מבעליו, מסביר מדוע ניגשו למכרז. "מחקרים שלנו גילו שבשטחים יש אוכלוסייה משכילה ואמידה שקורצת למשרדי הפרסום", הוא אומר, ובהמשך מפרט: "יתרונה הגדול עבור המפרסמים הוא שאינה חשופה לערוצי מדיה כמו עיתונים וטלוויזיה. בגלל זה המסרים הפרסומיים ייפלו על אוזניים שומעות".
מיד בהמשך הגיליון בוחר חיים יבין את "עשרת הרגעים המעצבים של חייו המקצועיים". אלה מסודרים כרונולוגית – מהשידור הראשון של הטלוויזיה ועד רצח רבין.
במדור הדעות של "מעריב" מנצל יעקב אחימאיר את החלפת המגישים ב"מבט" כדי לחלק קרדיט נרחב ל"אלה שעושים את המלאכה" – טכנאים וצלמים, כתבי שדה וכדומה. את התואר "מגיש" הוא בכלל מבקש לשנות ל"מתאפר".