מאיה לקר היא עורכת הדעות ומגזיני החג של mako. בעבר, עורכת חדשות חוץ ב-ynet וב"הארץ", סגנית עורך מוסף "הארץ", עורכת משנה של "טיים אאוט" תל אביב ומגזין G של "גלובס", עורכת (זמנית) של מגזין mako.
נתחיל בשאלת אודטה: סיימת לאחרונה קדנציה כעורכת מגזין סוף השבוע של mako. ממרומי הפרספקטיבה, תני לי את המתכון לכתבת מגזין טובה.
קודם כל, חשוב לי לציין שזה היה תפקיד זמני. אני עורכת מוספים ותיקה, אבל הגעתי ל-mako כדי לערוך את ערוץ הדעות ולערוך כל מיני פרויקטים, ונקלעתי לסיטואציה שבה ביקשו ממני לערוך את המגזין לכמה חודשים. זה היה כיף גדול ולימד אותי הרבה - וכמובן היה שונה מאוד מלערוך כתבות מגזין במוסף "הארץ", ב"טיים אאוט" ובמגזין G של "גלובס". אבל אני חושבת שאפשר לומר שב-mako עברתי איזה קורס מזורז בלנסות לפענח מה מעניין באמת.
אחרי שכתבתי ומחקתי פה כמה תשובות, אני חושבת שהדבר המובהק היחיד שאני יכולה להגיד זה שכתבת מגזין טובה היא כזאת שקוראים אותה עד הסוף. לדרוש מקוראים היום לקרוא יותר מ-2,500 מילה, כשאנשים מתקשים לקרוא יותר מכותרת, זה ממש לא מובן מאליו. זה כמעט לא משנה מה הנושא, אבל הקורא חייב להבין מהר מאוד שהוא הולך להרוויח מזה משהו, ללמוד משהו, להכיר מישהו באופן שהוא לא הכיר עד עכשיו או לגלות משהו על העולם שהוא לא היה מגלה בדרך אחרת.
מישהו קורא היום ברשת מגזין של 2500 מילה? יש אנשים כאלה?
יש כמובן דרכים לבדוק את זה והתשובה היא שלא הרבה אנשים קוראים עד הסוף. אבל כשזה קורה זה מאוד מספק.
אז אולי המסקנה היא שברשת צריכים להישאר קצר ותזזיתי. מגזינים זה לפרינט.
בכל מקרה אנחנו לא מדברים על האורכים של פעם. כשהגעתי למוסף "הארץ", כתבות של 10,000 מילה היו דבר די שגרתי. היום 2,500-3,000 זה המון.
אולי יש קורולציה בין הירידה במספרי המנויים לבין הירידה באורך הכתבות. בכל מקרה, נדמה לי שגם על התמהיל עבר איזשהו שינוי. גם את מרגישה את זה?
תמהיל זו מילת הקסם של מגזינים אבל אני חושבת שאם נבחן כל מגזין/מוסף שבועי, לא תמיד נגלה שהוא עומד באיזו נוסחה. בגדול, בכל פעם שעורך מתחלף או פורמט משתנה, יש אנשים שיתגעגעו למה שהיה פעם / יבטלו את המנוי / יגידו שהרמה יורדת ועכשיו מעניין את העיתון רק דברים נמוכים. אני לא חושבת שהמוצרים (סליחה על המילה הנוראית) המגזיניים שקיימים לקורא הישראלי השתנו מאוד מבחינת ה-DNA שלהם בשנים האחרונות.
זה סימן מעודד?
יכול להיות. אני חושבת שיש מה לקרוא, אם זו השאלה. גם לאנשים שמתלוננים. אבל יש כמובן את הגסיסה של הפרינט ויש פחות עמודים ואין גוף תקשורת ישראלי שיש לו פתרון לזה. דבר שבטוח אנחנו רואים פחות ממנו זה תחקירים.
אני מחזיר אותך למגזין של mako ומנסה לכלוא את הציניות הטבעית שלי בכלוב הכי מוצלח שאני יכול לאלתר. מצפיה בפרומואים השבועיים שלכם, היה נראה לפעמים שניסיתם לשכלל את הנוסחה הוותיקה של דן שילון והמעגל: פוליטיקאי, חשפנית ואיש עם קוף שמדבר מהבטן. כמה צדקתי וכמה אני חמוץ?
אני לא חושבת שאתה חמוץ. יש לי וידוי מצחיק: כשהגעתי ל-mako לא ידעתי שלפרודיה על הפרומו של המגזין (של טייכר וזרחוביץ') יש גרסה לא פרודית.
אני מעריך כנות ויכולת התבוננות פנימית של עיתונאים - אז זה כל כך שקוף שכולם מקבלים את הנוסחה הזאת כמובנת מאליה?
אני חושבת שיש משהו בתמהיל הזה שנראה קיצוני לאנשים שנמצאים מחוץ לסייקל של חדשות הסלבס ופרטי הפרטים של החיים שלהם. בסופו של דבר זה מגזין מאוד מגוון, שהיו בו תמיד גם תחקירים וכתבות רוחב, ראיונות עם פוליטיקאים ועיסוק בנושאים תרבותיים וצייט-גייסטיים. שם הייתה למשל סדרת הכתבות של צליל אברהם על דור ה-Y, דבר שלא עסקו בו ברצינות כזאת במקומות אחרים באותה תקופה.
הראיונות עם דוגמניות וכוכבי ריאליטי וסלבס מהסוג שאולי אני לא ידעתי פעם שהם קיימים, הם לגמרי חלק מה-DNA של המגזין ואני חושבת שאין סיבה לראות בהם קרקס. תרבות פופולרית היא פתח לדיון. אפשר לדבר על אימהות דרך טקסט על ציפי רפאלי ולא רק דרך ביקורת על ספר, אפשר לדבר על קשיים של להט"בים ועל גזענות דרך ראיונות עם יוצאי ריאליטי ולא רק דרך טורי דעה. חוץ מזה, אני יכולה להגיד שבתקופה הקצרה שלי במגזין התפרסמו כמה כתבות שהצריכו גב משפטי רציני וזמן שלא הייתי מצליחה לקבל במקומות אחרים.
מעניין. את רוצה אולי לתת כמה דוגמאות?
היה למשל את תחקיר בודקות הטהרה של תחיה ברק, על כניסתן של בודקות טהרה לקופות החולים. היה תחקיר של יאנה פבזנר על זוג מירושלים שמבטיח לרפא אוטיזם, שדרש ממנה שבועות של עבודה. היה סיפור על שחקן כדורגל (שמעון איפרגן) שחברה לשעבר האשימה אותו שהעלה סרטון שלה לפורנהאב, וניסה להביא לצו איסור פרסום על שמו. אני לא יודעת אם בכל מערכת שעבדתי בה בעבר מישהו היה מרגיש צורך להשקיע את האנרגיות בדיון על זה, מתוך הבנה שאם השם יתפרסם יגיעו נשים נוספות להתלונן. אני לא יודעת אם אלה נשמעים דברים קטנים, אבל באווירה של השנים האחרונות - קרה לי שדברים כאלה נדחקו מהליין-אפ מחשש לתביעה או משיקולי זמנם היקר של העיתונאים, שיש כמובן פחות מהם בכל מערכת מאשר בעבר.
כותרת תחקיר במגזין mako (צילום מסך)
נשמע מעט עצוב. איפה תחקירי ההון-שלטון? השחיתויות הפוליטיות? עסקי הנשק?אפשר לעשות ב-mako תחקירי הון-שלטון?
גם בזמן הקורונה, לצד העיסוק "המקואי" יותר בנושא, היתה כתבה ראשית על תפקודו הכושל של ליצמן וכתבה על המשבר הצפוי במערכת בריאות הנפש, ולדעתי שתיהן יצאו לפני שבמקומות אחרים התחילו לעסוק בזה.
נדמה לי שליצמן הוא פרטנר יותר קל לכתבות האלה, קוקה-קולה אולי פחות.
אני חושבת שאפשר לעשות ב-mako תחקירים בכל נושא. יש ב"קשת" מערכות שעושות תחקירי הון-שלטון ושחיתות (לגבי עסקי הנשק יש מעט מאוד עיתונאים וחוקרים בארץ שעוסקים בזה ובאמת הלוואי שהיו יותר). אבל בשורה התחתונה mako הוא אתר שבאמת מוכוון יותר לעיסוק בתרבות והחיים עצמם, ובהתחשב בזה שהוא חלק מגוף גדול שיש לו גם מערכת חדשות, אני מניחה שככה זה אמור להישאר.
הזכרת את מערכת החדשות וזה מזמין את השאלה, כמה הקשר בין mako וחברת החדשות סינרגטי.
בין המגזין של mako למערכת החדשות אין קשר. האתר של mako ניזון כמובן גם מהחומרים של מערכת החדשות, של N12 ושל מחלקת התוכניות.
ואין רצון או סקרנות להרחיב על הדמויות החדשותיות בצד המגזיני? אנחנו רואים אותן למשל מככבות ב"ארץ נהדרת" ובתכניות אחרות של קשת. המגזין נראה על פניו מקום טבעי להרחיב את החשיפה הזאת.
לפעמים נוצרות הזדמנויות כאלה. היה למשל ראיון שיאנה ערכה עם אוהד חמו בעקבות סדרת הכתבות שלו על איראן, זה דווקא הגיע מהצד שלנו. אבל אני לא בטוחה מה השאלה. השאלה היא אם במגזין mako לא רוצים לראיין את יונית לוי?
השאלה היא האם אין הנחיה או קו לנסות לשלב במגזין ובאתר כמה שיותר חלקים של אחרים של פעילות הקבוצה, כולל החדשות.
לקשת יש מחלקת יח"צ ואני חושבת שהשיקולים שם רחבים יותר מאשר לפמפם משהו דווקא במגזין ששייך לקבוצה. למשל בראיונות שקשורים לתוכניות של קשת כמו "הכוכב הבא לאירוויזיון", בסופו של דבר המגזין מתחרה עליהם עם כלי תקשורת אחרים ולא תמיד יש לו יתרון.
ועכשיו, אחרי שאת מעבר למגזין מה האתגר הבא, כמו ששואלים בראיונות ב"אנשים" למשל?
אז בשונה ממגזין mako, שהוא באמת מגזין שיש לו אופי מוגדר ושהרבה מאוד אנשים מעורבים בו בכל שבוע, ערוץ הדעות ("דיבור ישיר") של mako הוא טריטוריה פחות מוכרת ודורש חשיבה מחדש. אני חושבת שהאתגר שלי עכשיו הוא לא רק להחיות את הערוץ באמצעות הכותבים המעולים של mako ולמצוא עוד כותבים מעניינים, אלא גם לנסות לענות לעצמי על השאלה מי צריך דעות כשיש פייסבוק, עד כמה זה צריך להיות שונה ממדורי הדעות הקלאסיים ואיזה סוג של טקסטים מחכימים ופרויקטים מעניינים חסרים כרגע באתר.
אבי ניר, מנכ"ל קשת (צילום: מרים אלסטר)
יש לך כבר שמות בראש? אולי נשלח להם מפה קריאה נרגשת. אני יכול לגלות לך בסוד שעורך הדעות של "ישראל היום" ממש רוצה שיעל פוליאקוב תכתוב אצלו.
קראתי את הראיון שלך איתו וזאת היתה תשובה טובה :) הייתי שמחה מאוד אם מפורסמים ישראלים היו רוצים להביע את דעתם יותר, גם בנושאים נפיצים ולא כאלה שבקונצנזוס.
אני הייתי מתחיל משם אחד אסטרטגי - אבי ניר. מאוד הייתי שמח לקרוא מאמרי דעה שלו.
מעניין. חושב שהם צריכים להתפרסם ב-mako?
בטח. אך טבעי.
אם הוא ישלח, מבטיחה לשקול.
המלצות מדיה:
אחרי הרבה זמן שהחרמתי את נטפליקס כי אין מה לראות שם, צפיתי בשני סרטים דוקומנטריים מעולים - "circus of books" על זוג יהודים שפתחו חנות ספרים וספרית וידיאו לגייז בלוס אנג'לס בשנות ה-60, ו"Crip Camp" על מחנה קיץ לבני נוער בעלי מוגבלויות בשנות ה-70, שהרבה מהם השתתפו אחר כך במאבקים על זכויות לבעלי מוגבלויות וזכויות האזרח. שניהם סרטים מרחיבי לב ודעת.
ואם אנחנו כבר בנושא של כתבות מגזין מעולות, הכתבה על יובל נח הררי שהתפרסמה ב"ניו יורקר" לפני כמה חודשים היא דוגמה לכתבה מושלמת. היא מצחיקה, מחכימה ורחבת יריעה, יש בה דמויות משנה בלתי צפויות שמשתלטות על העלילה (איציק יהב, בן הזוג של יובל), קצת צהוב (הימים הפרועים באנגליה) וגם מסקנה די מדכאת לגבי פועלו של האינטלקטואל הבולט של ימינו ותרומתו לאנושות. אפשר גם להקשיב לכתבה באתר של ה"ניו יורקר" ואפשר לקרוא אותה בגרסתה העברית במוסף "הארץ".
הסדרה הדוקומנטרית "הילרי" על הילרי קלינטון והתוכנית "חתונה ממבט ראשון". אחת פוליטית ואחת אסקפיסטית, שתיהן רצופות תזכורות לכמה עדיין מסובך להיות אישה בעולם.