שוקי טאוסיג הוא עורך אתר "העין השביעית" מ-2008. לפני כן עבד ב"כל העיר".
נקפוץ ישר למים העמוקים: אתה העורך הראשי של "העין השביעית" בחמש השנים האחרונות מאז יצאה לדרך עצמאית. מה הדילמה הגדולה ביותר שנתקלת בה בתפקיד?
האם העבודה שלי רלוונטית ומשנה משהו במציאות. אלא אם כן אתה מתכוון לדילמות ספציפיות במקרים פרטיים.
אולי עוד נגיע עליהן, אבל פתחת בחתיכת הרהור כפירה. אתה נותן לעצמך תשובה ברורה על השאלה הזאת?
אני שואל אותה כל הזמן. במישור העבודה היומיומית אנחנו עושים כל הזמן כוונונים. למשל השנה החלטנו אסטרטגית להעביר את המיקוד בסיקור הכֵּלי שלנו (כלומר הסיקור הממוקד כלי תקשורת, להבחין מהסיקור הנושאי) אל מהדורות החדשות בטלוויזיה. במישור הרחב אני יותר ויותר מבין (נדמה לי) מה זה אומר שינוי, מה הקונספציות המוטעות לגביו ולכן איך אפשר להוציא אותו לפועל באופן טוב יותר. במשפט אחד, הרבה אנשים הפועלים לשינוי טועים לחשוב שמדובר במלחמה, בעוד שלמעשה מדובר בקרב.
מה ההבדל ביניהם?
במלחמה יש ציפיה לנצח (או להפסיד) וזהו. זה נגמר. קרב לעולם לא נגמר, הוא פשוט מתחלף בקרב אחר. הבודהיסטים מנסחים את זה כך: המטרה היא להפחית את הסבל בעולם.
ומי האויב בקרב הזה? משיחות שיש לי עם לא מעט אנשי תקשורת, גם בכירים, אני מתפתה להאמין להם שהם לא אנשים זדוניים שיש להם תכנית חבלה סדורה. הם מציגים עצמם לא פעם כמי שנקלעו לסיטואציה והם מנסים להתנהל בה באופן המוצלח ביותר. זה הסבר שאפשר לחיות איתו? שניתן לקבל אותו?
האויב הוא הבגידה בשליחות העיתונאית, השירות של אינטרסים זרים, של רשעות ושל בורות. יש עיתונאים שהם סוכנים של כל אלה מדעת, והם כן אנשים זדוניים. יש עיתונאים שהם סוכנים של כל אלה שלא מדעת, מטפשות או מעצלנות. ויש עיתונאים טובים ומוצלחים. אבל למה לדבר באופן כללי? משיחות שיש לי עם לא מעט אנשי תקשורת, ואחרי שאני מסקר את התחום כבר 14 שנה, אני מוכן לחתום על זה שבכירי עולם התקשורת, ברובם, מועלים בתפקידם מזדון.
מה הם היו יכולים לעשות אחרת? הרי הטענה של רובם, כשאתה מעמת אותם עם הכניעה בפני הבעלים או האינטרס הזר, הוא שהתקוממות תוביל לקריסה, לפיטורין, לגירוש, להרס הקיים. שעדיף שאנשים טובים ישארו בתוך המערכת כדי לרסן ולמנן "ולרמות" מעט את הגורם שרוצה להשפיע כשהוא לא שם לב.
התשובה פשוטה, וגם אמרתי אותה לכמה מהם: אם הם היו רוקחים שמבקשים מהם למכור תרופות מקולקלות, מוכרי ירקות שנדרש מהם למכור ירקות רעילים, או סוכני ביטוח שהיו מורים להם לרמות את הלקוחות - גם אז הם היו מתרצים שהעיקר הפרנסה ולהגניב פה ושם איזה אקמול או מלפפון או פוליסה לטוסטוס?
נשמע לי מוכר. תשובה טובה לדעתי, אבל היא מציירת עמדה עקרונית ולא תכנית פעולה. מה אפשר לעשות ביום יום?
באשר לעיתונאים עצמם, ובעיקר הבכירים שבהם, הם צריכים פשוט לעשות את עבודתם כמו שהם יודעים שהיא צריכה להיעשות. כמו שחשבו שהיא צריכה להיעשות לפני שהתחילו להתפשר עוד ועוד ועוד. הרי אנחנו מכירים את התנועה הזו שקורית לעיתונאים שלא מוכנים להתפשר (שזו מילה מכובסת ללמכור ולהזנות את עצמם), הם עוברים מכלי תקשורת לכלי תקשורת, עד שבסוף נבעטים החוצה, או למטה לתפקיד שולי, או שבורחים לכלי תקשורת שנהנה באופן זמני מעצמאות, עד שמשתנה הרוח. אם כל האחרים היו מסרבים לשתף פעולה, הכל היה נראה אחרת. עיתונות מסואבת ומקולקלת לא מורכבת מבוסים מושחתים אלא מעבדים פחדנים.
עלינו כצרכני תקשורת גם מוטלת אחריות. בעידן הרייטינג והקליקים אנחנו במידה רבה קובעים את התוכן העיתונאי.
כעיתונאי המסקר את התקשורת - תוכנית הפעולה היא להציף שוב ושוב ושוב ושוב ושוב התנהלות עיתונאית פסולה, על מנת להפוך אותה ללא לגיטימית ולא נורמטיבית. זו אגב עוד אמיתה שמרבים להחמיץ. לא רק הציפייה המוטעית לניצחונות חד-משמעיים אלא גם הטעות בשדה הפעולה. כעיתונאים אנחנו פועלים לא בשדה החוקי או אפילו האתי או המוסרי, אלא בשדה הנורמטיבי, או אם תרצה - התרבותי. תפקיד העיתונאי ברמת המטא הוא לעצב נורמות. להוציא דברים לא מחוץ לחוק אלא מחוץ למקובל.
אולי, אבל לפעמים נדמה שזה שיח חירשים. שהצדדים לא בדיוק רוצים או מצליחים לשכנע אחד את השני, אלא דווקא מתבצרים בעמדותיהם ואפילו מתלוננים על חוסר הפתיחות וההקשבה של הצד השני לראות את המציאות. לא פעם מאשימים את מבקרי התקשורת גם בטוויית קונספירציות על בסיס מידע חלקי שנתפר בתפרים גסים לטענת המאשימים, רק כדי לשרת קונספציה.
שיח חרשים זה לא. אני יודע היטב מי מקשיב, ובוא אגלה לך סוד: כל אחד קורא מה שכותבים עליו, וסוד נוסף: לעיתונאים מאוד מאוד חשוב מה כותבים עליהם. הקהילייה העיתונאית עוקבת באדיקות אחרי פרסומים על הקהילייה העיתונאית, ויש לי גם את ההוכחות הממוסמכות שאפרסם עוד ארבעים שנה בממואר שיהיה להיט בבתי אבות.
ולגבי קונספציות: אני מסכים במאה אחוז לאבחנה, רק שהקונספציה היא הפוכה. הקונספציה שהכל סה"כ דבש, שנוני לא אמר לי כלום, שזה הכל אם כבר מקריות ורשלנות. כמו שעמית סגל כתב: פולישוק ולא בית הקלפים. אז זהו שלא. זה בית הקלפים. נכון, בסגנון ישראלי, כולל כל המקריות והרשלנות המתבקשים. אבל אחרי שחוויתי את החוויה של לדבר עם עיתונאים ב"מעריב" של דנקנר (ונמרודי קודם לכן) לפני ואחרי הנפילה, עיתונאים בקבוצת "ידיעות" לפני ואחרי שפוטרו, עיתונאים ב"וואלה" לפני ואחרי חשיפת תיק 4000, וכן הלאה - אז ברור לי מהי הקונספציה ומהי המציאות. אנשים חיים בהכחשה, מדעת או שלא מדעת. תשווה בין דברים שאומרים כעת עיתונאים ומנהלים בחדשות 13, לדברים שיאמרו עוד כמה שנים...
אחד מהעוגנים המשמעותיים במשך שנים רבות ב"עין השביעית" הוא סקירת העיתונות. מדובר אמנם בסקירה אינפורמטיבית ביסודה, אבל הסקירה היא רק המסד שעליו מתגבשות הדעות והתובנות והניתוחים שכל אחד מכותביה מביא אל השולחן. זכור לי שלפני כמה שנים מישהו הגדיר את הסקירות שאתה כותב כבעלות סגנון מובהק של מתאגרף מוכר: מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. מה המצב התודעתי שאתה ניגש לכתוב סקירה איתו? איך מחליטים למה להתייחס ואיך? והאם לא משנה מי יכתוב את הסקירה ב"עין השביעית" - תמיד תתגבש אותה תוצאה?
התוצאה כמובן תלויה בכותב, וההבדלים ניכרים, אבל גם ברוח "העין השביעית", יש דבר כזה. המצב התודעתי שלי אישית כשאני ניגש לסקירה, אחרי ניסיון של כמה וכמה שנים, הוא של מי שניגש לזירת פשע. ובאשר להחלטה למה להתייחס: אני פשוט מתחיל לקרוא ולכתוב עד שנגמר הזמן, מה שנשאר בחוץ נשאר בחוץ.
אולי אפשר פעם לפרסם לקט של "נשאר על רצפת חדר העריכה". נמצא שם גם פירגונים?
אחד העקרונות היסודיים של "העין השביעית" הוא להשתדל ולעסוק במה שהתקשורת לא עוסקת בו. פרגונים, חיבובים, פינוקים וליקוקים יש בתקשורת מספיק.
עיקר הביקורת שניתן להיחשף אליה באתר היא על התקשורת הממוסדת. העיתונות העצמאית לא זכאית לביקורת תקשורת משלה?
עיתונות עצמאית בישראל זה תחום מתפתח שנמצא בשלב הניצן. תבוא עוד עשר שנים ונדבר. ל"עין השביעית", האתר העצמאי הכי ותיק, יש ביקורת תקשורת בלי עין הרע - ב"ידיעות אחרונות" אפילו שלחו פעם כתבת חוקרת (היום עובדת במשרד יחסי ציבור) להפנות שאלות לכל הגופים שעבדו איתנו אז בשיתוף פעולה לצורך "כתבת תחקיר", שמעולם לא התפרסמה כמובן.
תגיד, קיבלת פעם איומים אמיתיים? לא משהו שנראה סתם אלא משהו שהביא אותך למחשבה אמיתית שכדאי להיזהר?
אתה מתכוון מעבר לגידופים ברשתות? היו פה ושם איחולי מוות וכדומה, אבל זה באמת סתם. היו וישנם המון איומי תביעה. היה לפחות פעם אחת ניסיון סחיטה כמו בסרטים. אבל זה הכל קשקוש. באמת שהפחד הוא ברובו המוחלט בדמיון. חבל רק שעיתונאים אוהבים לבלות בממלכת הדמיון הזו ולהשתמש בה כתירוץ לצנזר את עצמם.
ניסיון סחיטה כמו בסרטים? העורך שלי לא ייתן לי להבליע קצה חוט כזה ולהמשיך הלאה.
כן. פשוט לא הגבתי. אם היו מתעקשים הייתי מנסה להבין מי עומד מאחורי זה ולפרסם. לא היה להם שום מנוף. אין לי מה להסתיר.
אחד מהפרויקטים המשמעותיים ב"עין השביעית" הוא מדד הייצוג. על הרקע הזה קשה מלהימנע מלשאול איפה הכותבים הערבים אצלכם באתר? איפה המסוקרים הערבים ואם דיברנו על ערבים, מה עם נשים, חרדים וקבוצות מיעוט אחרות?
מסוקרים ערבים דווקא יש לא מעט. גם היתה לנו סקירה יומית של עיתונות ישראלית בערבית במשך כשנתיים. לצערי המשאבים שלנו מוגבלים וגם את כל מה שהולך בזרם המרכזי אנחנו לא מצליחים לכסות. לגבי כתבים: ב"עין השביעית" יש שני כתבים, קצת קשה לגוון ככה :)
ומה לגבי כותבים חיצוניים?
כותבים חיצוניים ב"עין השביעית" כותבים בהתנדבות. במהלך השנים נשלחו אלינו גם טקסטים של כותבים ערביים וחלק גדול מהם פורסם.
אני אשלים ואומר שגם במסגרת שבה אנחנו משוחחים כעת, ניסינו לתת ביטוי לקבוצות האלו באופן הולם. אמנם, למרות ששיעור ההשתתפות של לא יהודים במדור (10%) ושל נשים (41%) לא מגיע לחלקם באוכלוסייה הכללית, עדיין שיעור הנוכחות שלהם כאן היה גבוה יחסית לזה שהם זוכים לו בשגרה במקומות אחרים. ועכשיו, לקראת סיום אתן לך זכות שהענקתי רק לבודדים במדור עד היום: אתה מוזמן לשאול אותי את השאלה הלפני אחרונה של השיחה שלנו.
התחלת כעיתונאי ועברת לעריכת דין, תמיד היית שליח ציבור. במבט לאחור, אתה שמח על הבחירה שלך? היכן ההשפעה ויכולת השינוי גדולות יותר?
לא צריך לעשות גלוריפיקציה של המצב. אני עושה דברים ביום יום שלי שהערך הציבורי שלהם מוגבל או לא קיים אבל בתפקידים הציבוריים שלי אני מנסה לפעול בצורה אפקטיבית שתיצור שינוי מעשי ולא רק תסמן את הנורמה הראויה. החוכמה נמצאת לפעמים באופנים שבהם פועלים. פעילים חברתיים וגופים ציבוריים של חברה אזרחית, עסוקים פעמים רבות בדיבורים, הצהרות, הפגנות ועצומות, בזמן שמי שהם מתמודדים מולו עסוק במעשים ובפעולות. זה נכון גם לגבי גופי מדינה ושלטון וגם לגבי גופים פרטיים. אני חושב שצריך גם לפעול ובאופן אפקטיבי בכלים שבהם משתמש הצד השני. במובן הזה, אני חושב שנתתי לך תשובה לגבי הדילמה האישית - עריכת דין נותנת כלים מעשיים שאין לעיתונאי או לאיש אקדמיה, אבל החיידק העיתונאי, הרצון והצורך לכתוב ולחקור, הובילו אותי למקומות שבהם אפשר לעשות גם וגם.
לסיום אנחנו מגיעים לשאלת השאלות שעומדת גם בבסיס הביקורת שהשמעת קודם. גם ל"עין השביעית" יש הנהלה ויושבים בה אנשים שמידיעה אישית מחזיקים בעמדות ודעות מוצקות על כל מיני נושאים ש"העין השביעית" עוסקת בהם וגם מעורבים בהתרחשויות ש"העין השביעית" מסקרת. כעורך ראשי של כלי תקשורת, איך אתה פועל לשמור על עצמאות המערכת והשיקולים שלה והאם יש פעמים שזה לא מצליח?
לשמחתי הנהלת "העין השביעית" לא מאתגרת בשום אופן את עצמאות המערכת, וגם אם היתה רוצה לא היתה יכולה בזכות התקנון המשפטי המשובח של העמותה שלנו. מי שכן מנסה רק מדרבן אותי עוד יותר. מנוני ועד ביבי, מכתות מטורללות ועד אנשי צללים, כל הניסיונות לאיים ולשחד משיגים בדיוק את ההיפך. הם מוכיחים שאנחנו רלוונטיים, שאנחנו בכיוון הנכון, ושצריך להגביר את האש.
יופי - זה בדיוק מה שאמרתי לך להגיד קודם :)
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
הסדרות האחרונות שראיתי מהתחלה עד הסוף: Devs של אלכס גרלנד ו-Fleabag. בנטפליקס, שכפי שלמדנו מפינת ההמלצות במדור - היא אכן האיקאה של הטלוויזיה, "קומיוניטי" חזק עכשיו (ובאותה מסורת כמובן גם "ריק ומורטי" למי שהתאפק ולא הוריד). ספרים יוצא לי לקרוא כמעט רק לילדות: ממליץ לחזור לאפרים קישון, דיימון ראניון ודאגלאס אדאמס. סרטים שראיתי לאחרונה שוב ונהניתי: Get Him to the Greek ו-Bad Lieutenant (של פררה). מרתון סרטים שלא הספקתי לעשות עם הילדה בתקופת הבידוד: כל סרטי סרג'ו ליאונה. אומרים שיהיה גל שני.