יאסר עוקבי הוא כתב "מעריב", יו"ר הוועדה לקידום העיתונאים הערבים בארגון העיתונאים וחבר הנהלת הארגון.

לפני כמה שנים הצהרת שאמרו לך על כתבות ביקורתיות בזמן לחימה: "לא מעבירים ביקורת בעת מלחמה". בזמן מגיפות יש יותר מקום לביקורת?

בוודאי. מה שנכון במלחמה, נכון גם במגיפה. צריכים להיות ביקורתיים מאחר ומדובר בחייהם של אזרחים במדינה. צריכים להיות ביקורתיים כי זהו תפקידה של התקשורת, אחרת נראה כמו סין או איראן. בראשונה עוצרים רופאים ובשניה הורגים אסירים שמתלוננים על התפשטות המגיפה. הביקורת באה לידי ביטוי מול ראש ממשלה ושר בריאות שנותנים הוראות לציבור, והם עצמם לא ממלאים אחר ההוראות - למרות שהם צריכים להוות דוגמא אישית. בזמן מגיפה לא אומרים "שקט, יורים", כי הציבור צריך תשובות.

ומה הביקורת שלך בזמן המגיפה הזאת? מה לא דופק כמו שצריך?

כואב לי שקשישים מתים בבתי אבות. זה יכול להיות אבא שלי ואבא שלך. הייתי ב"משען" כאשר הבנים והבנות הפגינו בכניסה, במשך שעה וחצי, ואף אחד לא יצא אליהם כדי להרגיע, להסביר. מאז מתו עוד קשישים מבית האבות. "והדרת פני זקן" לא אומר שהם צריכים להיות בבידוד שלדעתי הוא קטלני יותר מאשר הקורונה. אפשר למצוא פתרונות הולמים לקבוצה הזו שעשתה בחייה כמה דברים. לא יעלה על הדעת, מצב בו בן משווה את התנאים של אביו, ניצול השואה, לימי השואה.

כואב לי שמתעלמים מיותר מ-150 אלף אזרחים בכפרים בדואים לא מוכרים. העובדה שרק כמאה מביניהם עשו את הבדיקות, מספרת את סיפור האפליה הזועק לשמים. אין תשתיות בכפרים אלה, גם לא בתחום הבריאות. לצערי, הרשויות מגיעות אליהם רק כאשר רוצים להשמיד את היבולים שלהם, או להדביק צווי הריסה או להרוס בתים. לשמחתי, אנחנו לא הגענו למצב של התפשטות. מקווה שחלב הנאקות עוזר להם לשרוד נגד הקורונה. זה לא בזכות משרד הבריאות או רשויות המדינה.

יאסר, אני אשאל את זה בבוטות - קשישים מתים בבתי אבות ובבתי חולים גריאטריים בתנאים קשים לעיתים של הזנחה ואף אחד כמעט לא כותב על זה בשגרה. אולי באופן אבסורדי, דווקא הקורונה היא נקודת האור של הקשישים שכן ישרדו אותה? כי מצבם ישתפר והעניין בהם יעלה?

כל אחד מאיתנו יגיע ליום בו הוא יהיה קשיש. היית צריך לראות את חוסר האונים של הבנים והבנות של אותם קשישים מול המערכת. שום דבר לא דופק כמו שצריך. אני לא רוצה למות כדי שתשים לב אליי. אני רוצה שתתייחס אליי בכבוד בחיי. דרך ארץ קודמת לכל דבר, גם לתורה. יחס אנושי. אחת הנשים שראיינתי אותן לכתבה סיפרה לי כי הילדים שלהם כועסים עליהם. תאר לעצמך מצב בו הבן שלך יגיד לך בעתיד, שאני לא אתייחס אליך בגלל שלא נלחמת עבור אביך או אמך הקשישים כשהיו תחת מתקפת הקורונה. אני לא צריך את הקורונה כדי שיספרו לי איך בדיוק אנחנו מתייחסים למבוגרים שלנו. המבוגרים הם אבא, אמא, סבא, סבתא של כל אחד מאיתנו. הם הזיכרון של כל אחד ואחת מאיתנו.

ואולי זה אחד הפערים הבולטים בין החברה היהודית לבין החברה הערבית בישראל? היחס למבוגרים? לקשישים?

יש גם בקוראן את חשיבות הכבוד לקשישים. אתה לא תמצא קשיש ערבי בבית אבות. הוא יישאר בבית של הבת או הבן עד יום מותו. יטפלו בו גם אם תהיה לו מטפלת. ערבי יתבייש שאביו או אמו יהיו בבית אבות. בתרבות הערבית, זו כבר הזנחה אם יאפשר זאת.

ראינו את המהומות שהיו ביפו אגב נסיונות המשטרה לאכוף את הגבלות התנועה והיציאה. מה היתה התחושה שלך לגבי האופן שבו זה השתקף בדיווחים בכלי התקשורת? היתה האדרה של חומרת העניין? מצאת שוני למשל מהאופן שבו סוקרו מגזרים אחרים?

לא הייתי ביפו, אך שמתי לב לאופן ההתייחסות של המשטרה למגזרים הערבי והחרדי לעומת המגזרים האחרים. צריכים לקחת בחשבון שלשני המגזרים הללו יש את הייחודיות שלהם. להתייחס לקבוצות האלה כאל מסיגי גבול ומפירי חוק חוטא לרוב שכן שומר על החוק. אני רוצה לראות מה היה היחס של הציבור בכלל אם הייתה המשטרה מתנפלת על אישה בצפון תל אביב, מפילה אותה לרצפה. צריך שוויוניות בפני החוק וגם באופן הטיפול של אנשי החוק, שהם אינם מעל לחוק. עובדה שנכבדי יפו התנצלו בפני הכבאים ולא בפני השוטרים...

אני מבין שזה מכוון. אתה מזהה בצעדים כאלה שינוי בגישה כלפי הרשויות? סוג של התרסה?

כן, גורמים בעיר סיפרו כי הם לא מוכנים להתנצל בפני שוטרים, לאחר שבעיניהם ראו איך תקפו אישה והפילו אותה לרצפה על לא עוול בכפה.

בוא נתעכב לרגע על הסברה: איך אתה מסכם עד כה את פעולות ההסברה הממשלתיות בציבור הערבי? איזה ציון אתה נותן להן?

1 מ-10. את מקומה תפסו ארגונים אזרחיים ואיגודים של הרופאים הערביים, וגם מנהיגים כמו ראשי הרשויות. זה עשה הרבה הד. הרופאים הערבים עשו עבודת קודש בעניין הקורונה. הם עשו זאת בהתנדבות. אף אחד לא ביקש מהם לעשות זאת. זה היה למען החברה והשמירה על החברה הערבית מפני הנגיף.

ואיזה ציון אתה נותן לכלי התקשורת הישראליים על אופן הסיקור שלהם את המשבר מנקודת הראות והעניין של החברה הערבית?

אני לא יכול להעניק ציונים לתקשורת, אבל הייתי רוצה לראות יותר מרואיינים ערבים בתחום הבריאות. יש רבים וטובים שיכולים גם להתבטא בסוגיה זו, ולא להביא אותם על תקן ערבי שמגיב על המצב בציבור הערבי. הייתי רוצה שרופא ערבי יספר על אופן ההתמודדות שלו עם חולי הקורונה בבית החולים בו הוא עובד. אחות שמספרת על לילות קשים שעוברים עליה בצל הקורונה, הנסיעות מבית החולים לישוב או לכפר שלה. יש גם הרבה סיפורים אנושיים במגזר שאפשר למצוא. צריך רק אנרגיה חיובית כדי למצוא אותם.

איך אתה חווה את ההשפעות של הנגיף? מה שונה מהשגרה שלך בעבודה ובכלל?

אני "מפעל חיוני" עם אישור ולא חש שינוי דרסטי, אם כי אני יותר עובד מהבית. יותר עם המשפחה. מוצאים זמן לשבת עם הילדים קצת יותר. לראות סרט יחד, או סדרה טובה. יש זמן לסדר את המחסן, את הגינה, לשטוף את האוטו, לסדר את הניירת ולזרוק ניירת שעד עכשיו לא הבנתי למה אני מחזיק אותה. יש זמן ללמוד להיות אינסטלטור ללמוד קצת לבשל - למרות שאני לא הצלחה גדולה בסוגיית הבישול, ולעולם לא אגיע למשחקי השף. מקסימום ביצת עין או טוסט. מוצא זמן לקריאת ספר טוב. וכן, את כל הקניות במרכולים אני עושה.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד

"התפשטות". סרט מדהים על התפשטות של מגפה ברחבי העולם.

"בית הנייר". סדרה על שוד במטבעה המלכותית של ספרד (צופה בה עם הבן הבכור אמיר, תוך תיאום מלא לזמנים הפנויים של שנינו. אף אחד לא מקדים את השני). על הדרך לומדים קצת ספרדית.

"קדאא אל-עשאיר" (המשפט השבטי) - ספר אודות יסודות המשפט הבדואי במזרח התיכון. לצערי, בצל האלימות הפושה בחברה הערבית, צריכים אותו בימים אלה.

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. האוסף המלא של הספרים. קצת פילוסופיה לא תזיק אף פעם בימי קורונה.