דורון רוזנבלום הוא עיתונאי, סאטיריקן, כותב, מבקר טלוויזיה ופובליציסט ישראלי. חתן פרס סוקולוב. כתב ב"דבר", "הארץ", "חדשות" ו"כותרת ראשית".
תקופה מצחיקה לחיות בה, לא ככה?
מצחיקה? לא בדיוק המילה הראשונה שקופצת לי לראש. אנחנו משולים לאנשים שיושבים בוורשה ב-31 באוגוסט 1939 ומקווים שבכל זאת הכל יסתדר מחר. אבל אנחנו יודעים מה קרה למחרת. קשה להפנים בזמן הווה כאשר מסתיים פרק בהיסטוריה, אבל ייתכן ששבע השנים הטובות - עם שגשוג, שלום יחסי, תיירות - הן גם עכשיו מאחורינו ולא לפנינו. במקרה הטוב תישאר רק צלקת, אבל סביר יותר שההשלכות יהיו עצומות, עם שינויים בתרבות, באמנות, בפוליטיקה, בכלכלה - אבל מי יודע? איך אמר סר האמפרי ב"יס מיניסטר"? "אני צופה המון התפתחויות בלתי צפויות".
ואולי זו תקופה מדכאת לסטיריקנים? אין בהם צורך כשהמציאות הופכת לבדיחה מתמשכת. משום מה זה מזכיר לי את השורה של מאיר אריאל "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים".
הלוואי וזו היתה תקופה מדכאת רק לסטיריקנים, אם עוד יש כאלה. מאיר אריאל, שאני מאד אוהב, גם כתב "תיכנסי כבר לאוטו וניסע". אז?
צייצת לעת ערב את הציוץ הבא: "איפה משיגים אצטון או טרפנטין כדי להסיר את שכבות הדבק הרירי של ה'ביחדנס' והחיבוקי-שמופי, שמעתירות עלינו הזכייניות הצדקניות"? בשנות השמונים, גם אתה היית מבקר טלוויזיה. אני מחזיר אותך לתפקיד ומאפשר לך לכתוב טור בודד. תן לי את הבריף בלי רחמים או הנחות.
תראה, לפחות בתחום החדשות (את השאר אני לא ממש רואה) יש לנו בסך הכל טלוויזיה אינטליגנטית במגבלות הז'אנר, מה שנקרא. עם אנשים מוכשרים ואיכפתיים. וחשוב להגיד זאת בעיקר עכשיו כשמאיימת שוב סכנה על חדשות ערוץ 13, שהן שארית הפליטה של חדשות 10. אבל בדרך הצופה צריך לבלוע לא מעט צפרדעים. למשל את התופעה של טאלנטי חדשות שתפסו תחת, ומתנהגים כמו מפלגות - מייצגים ודוחפים אג'נדות פוליטיות, במין זחיחות וחשיבות עצמית שאין אפילו לפוליטיקאים. אתה מתיישב לראות חדשות - ורואה מין ישיבת ממשלת צללים. התיווך מנסה כל הזמן לגנוב את ההצגה. במקום דיווח ענייני, מהדורות החדשות הופכות למין שואו מתמשך של הבעות פנים, רגשות ובעיקר דיעות. איפה החדשות?
באמת, איפה החדשות?
באינטרנט, לא? במבט אחד אתה מתעדכן וחוסך לעצמך שעות של פטפטת דעתנית. בכלל, במשך השנים ירדה בעיני מאד-מאד קרנה של ה"דעה". מה זה דעה? מה איכפת לי מדעה, בעיקר אם אין בה איזו הארה מיוחדת או חידוש? אנשים מסוגלים ללעוס את "דעתם" כמו מצע מפלגתי במשך שנים על שנים, ומפליא איך הם לא משנים את האג'נדה שלהם במילימטר גם כשהעולם מתהפך. לכן, אגב, כל שנותי בעיתונות אהבתי יותר לכתוב משהו קומי-יצירתי, עם אמביוולנטיות וספקנות, מאשר מאמר פובליציסטי. מה שקרוי בתורת הספרות "להראות" ולא "להגיד".
אני רוצה שנדבר מעט על זקנה אחת, מסורתית, עמוסת מחלות רקע וסיבוכים קודמים – עיתונות הפרינט. הקורונה תהיה זו שתהרוג גם את הזקנה הזאת?
מעיתונות הדפוס תמיד יישאר משהו, ולו סמלי. עדיין יש תוקף לדברים שניתן להחזיק, להריח, ויהיה מאוד מאוד חבל אם ייעלם ריח הנייר. אבל התחום עצמו עבר תהליך של התמוססות, כמו הקרחונים. גם עצם ההגדרה של "עיתונאי" כיום היא די נזילה. כל אחד יכול להביע את דעתו או לפרסם ידיעות, ולעתים קרובות הטוקבקים מעניינים יותר מהכתבות. מה עוד שההתמוססות היא גם כלכלית, כאשר הכסף כאילו יצא בכלל מהמשוואה, וכבר לא ברור מי בעצם אמור לשלם למי, אם בכלל. אז יש לכאורה אנכרוניזם בעצם עיתונות הנייר, אבל אולי מצבה לא סופני. יכולה להיות לה תחייה עצומה בשני מצבים: מחסור טוטאלי בנייר טואלט, ומגפה וירטואלית שתמוטט את כל הרשת האינטרנטית.
זה באמת מדאיג אותך?
בהחלט. יש משהו יותר מדי שאנן ומובן-מאליו בחיים הדיגיטליים. הרי המזעזע באירוע הקורונה זה חשיפת השבירות של האנושות והמהירות שבה ניתן לכבות את האורות שלה. כדור הארץ התכווץ פלאים, הכל מיידי ומשותף, והחשש שלי הוא שחשיפת הפגיעות הזאת רק תעשה חשק לטרוריסטים להפיץ מלחמה ביולוגית, ולא פחות מזה - דיגיטלית. הרי כל מערכת הבנקאות, ההשקעות, התקשורת, התרבות שעברה דיגיטציה - הכל תלוי על חוט השערה של כמה שרתים וכבלים תת ימיים ואספקת חשמל ותוכנות הגנה. התרגלנו לאינטרנט כמו לאזור נוחות, אבל וירוסים יכולים להפיל לא רק את ההגנות הפיזיות אלא גם את הרשת באופן אפידמי, ואז תרד עלינו חשיכה מסוג אחר.
אם לא די לנו בקורונה, אני קורא שאתה לא אופטימי גם באשר לנתניהו. גם הוא - לפי מאמרך מיום הבחירות ב"הארץ" - עתיד ללוות אותנו עוד לא מעט זמן.
תראה, אפילו אם יפגע מטאוריט בכדור הארץ, אנשים ימלמלו ברגעיהם האחרונים משהו על נתניהו-בעד-או-נגד. הוא הפך לפסיכוזה. הוא נראה נצחי, אבל אני רוצה להזכיר שכל ראש ממשלה נראה נצחי בשנות כהונתו. אני זוכר שלתקופת גולדה קראו "התקופה הויקטוריאנית" כי נראתה כנצח, למרות שנמשכה שנים ספורות. נוצרת מה שקרוי בפסיכולוגיה הקוגניטיבית "ראיית מנהרה" - כשנמצאים בחשיכה נדמה שאין כלום לפניה ואחריה.
נסח לי בבקשה, על אף הקלישאתיות שבשאלה, את תוגת הישראליות העדכנית – מודל 2020.
איך אמר הפסיכיאטר שהתארח במלון של פולטי? "יש פה חומר לכמה ועידות, אבל אני בחופשה".
בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד
בינג' של סרטי האחים כהן - באופן מוזר, כל סרט שלהם משתפר ומבדר בכל ראייה חוזרת. בעיקר אלה שלא היו אהובים בהתחלה, כמו "יהודי טוב" ו"בתוך לואין דייוויס". בכלל, כל קומדיה היא סוג של גאולה.
כתבי מרקוס אורליוס - אורליוס, הקיסר הפילוסוף, כתב ש"אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: איזורי הכפר, חופי ים, הרים; אבל אין מקום שליו ורגוע יותר לסגת אליו מאשר אל הנפש פנימה, בעיקר אם היא צברה אוצרות שדי להביט בהם כדי לזכות מיד בשלוות נפש". וגם אני מתמלא אושר סטואי כשאני משוטט בזיכרון שלי, או צופה במדפי הספרים שלי, עם מוסיקה או הסרטים הרבים מאד שאגרתי ומבחינה זו אני די מסודר בתקופת הבידוד הזאת, והקיומית בכלל. מה אני אגיד לך - אלה ימי חג לסטואיקנים ולמיזנטרופים.
הסרט "מלנכוליה" של לארס פון טרייר - ראיתי אתמול שוב את הסרט הגאוני, הקשה מנשוא הזה, שמתאים מאד לתקופה הזאת ולכל מי שמודע ממילא לשבריריות החיים והקיום. אם שורדים את הסרט הניהיליסטי הזה - יכולים לעמוד בפני כל תרחיש של סוף.
הספר "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג - הספר שמזכיר לנו כמה שביר ופגיע העולם שאנחנו בוראים לעצמנו וחיים בו בבטחון מדומה. ארתור שניצלר, צווייג, הרצל ופרויד ישבו בבתי קפה בוינה בתחושה שכך היה מעולם וכך זה יימשך. אבל יכול מאד להיות שגם המציאות של לפני חודש וחודשיים כבר שייכת לעולם של אתמול. אבל - לא נעים לסיים בלי קמצוץ של אופטימיות: צריך לזכור שצוויג התאבד בייאושו מהמצב, אבל אילו היה מושך עוד שנתיים הוא היה רואה שהעולם המשיך בשלו ודווקא התאושש להפליא אחרי המלחמה, אולי לתקופה הארוכה והמאושרת בהיסטוריה. אין כמו החיוניות והתושיה האנושיים, כך שלא תמיד כדאי לקפוץ למסקנות.