עשרות שנים התנהלה מכבי תל-אביב בכדורסל כמו יחידת מודיעין עלומה. רוב הכתבים שליוו את הקבוצה של המדינה סיקרו אותה בהתלהבות של אוהדים משער 9, ואף נהגו לגמד דיווחים שליליים, ולעתים לנקוט התעלמות מוחלטת.
בתמורה לשיתוף הפעולה החיובי, זכו מדי פעם לסקופים על שמות שחקנים חדשים וכל מיני סוכריות קטנות. אחד הסודות השמורים ביותר של מכבי היה התקציב. הכל נכתב תמיד "לפי ההערכות". אף כתב לא הצליח להגיע לפירוט האמיתי – כמה מרוויחים השחקנים והמאמן, ואם הקבוצה המצליחה ביותר בספורט הישראלי היא גם הצלחה פיננסית.
השבוע זה קרה: מדורי הספורט של וואלה ו"גלובס", בשיתוף פעולה של הכתבים אוהד גרינוולד וטל וולק, הצליחו להשיג את הקוד לכספת השמורה, לשלוף משם את ספר התקציב ולחשוף את מקורות המימון ומשכורות השחקנים והעובדים. הכל עד לרמת דיוק של שקל. בשורה התחתונה: כישלון פיננסי.
הסקופ הזה בא על רקע סכסוך מר של רענן כץ, מבעלי הקבוצה, עם שותפיו דייוויד פדרמן ושמעון מזרחי. לאחרונה החריפו ההתבטאויות של כץ, וגם כאן קיבלו ספורט וואלה זכות ראשונים בציטוטים קשים, ואף בפרסום בלעדי של תכתובת נזעמת בינו ובין הנהלת הקבוצה.
הכתבה בוואלה
אחרי שבמכבי תל-אביב הודיעו לכץ שישמחו לראות אותו עוזב ואף איימו לתבוע אותו, הפשיל זה שרוולים ויחד עם נציגו בדירקטוריון, עו"ד יעקב לירז, החל במלחמה עסיסית שגרפה הקיץ כותרות רבות.
וואלה ו"גלובס" הניחו יד על הממצאים העסקיים המסקרנים – סקופ מכובד מאוד לא רק בימים שחונים. וואלה התהדרו בלוגו מגה-ענק "חשיפה", שלהבדיל מלוגואים אדומים באתרים מתלהמים אחרים, הצדיק את גודלו. ב"גלובס", כיאה לכלי תקשורת כלכלי, השקיעו בעיצוב הנתונים, ובסך-הכל שני מדורי הספורט הללו עשו את החודשית שלהם.
זה סיפור ראוי לא רק לוואלה ול"גלובס". אם במדורי הספורט האחרים באתרים ובעיתונים לא היו סובלים מבעיות אגו, הם היו מפרסמים את הסיפור בלי לחשוב יותר מדי, גם אם זה כרוך במתן קרדיט לכלי תקשורת אחר. לא בושה, במיוחד כשמדובר בשני מדורי ספורט שאינם מסוכסכים עם אחרים. לספורט "הארץ" למשל יש הסכם עם וואלה להעברת תכנים לאתר. הוא היה יכול להחליף את כיוון זרימת התכנים, ולהשתמש הפעם באייטם מבית וואלה. מה יש, לקוראי העיתון לא מגיע לדעת? אבל ב"הארץ" ויתרו משום מה. כנ"ל ב"מעריב" וב"ישראל היום". ככה זה עם הפרגון בימינו: לא שלי, לא מפרסם.
ב"ידיעות אחרונות" הסיפור מורכב יותר. נראה כאילו העיתון של המדינה קשור באיזה הסכם סודי עתיק יומין עם הקבוצה של המדינה. לכתב הוותיק רפאל נאה, המסקר את המועדון כמעט 40 שנה, יש יחסי תן וקח עם מכבי תל-אביב, ובסך-הכל הידיעות שהוא מביא משרתות בדרך כלל את האינטרסים של הקבוצה. נאה דווקא לא התעלם מפרסום התקציב, והזכיר אותו כבדרך אגב בידיעה שהבליטה מעט יותר את הצד של המועדון (לצד כמה ציטוטים נזעמים של פדרמן).
קוראי "ידיעות אחרונות" שאינם גולשים באינטרנט לא זכו לקרוא את הסכומים והמספרים ולא הבינו את הכותרת "נמשכות מלחמות המכבים". אם כבר התייחסתם לסיפור, לכו איתו עד הסוף. טובת הקוראים קודמת לטובת האגו של העיתונאים. הגיע הזמן לצאת מהפוזה של אין עוד מלבדנו.
הפמפלט המבויש
שלוש הפניות למדור הספורט בעמוד הראשי של "הארץ" – זה היה ההספק המפתיע ביום ראשון השבוע בעיתון לאנשים שחושבים שהספורט הוא לא כוס התה שלהם. ולא שקרה בסוף השבוע אירוע משמעותי: נבחרת הכדורגל לא העפילה למונדיאל, הטניסאים לא חבטו את דרכם לעוד סנסציה ואף ישראלי לא זכה באליפות העולם בהטלת גוגואים במצב של חצי שכיבה.
בעמודים הראשיים של הצהובונים אף עורך דסק לא העז לחשוב ביום ראשון על זריקת פירורון למדורי הספורט, השקועים עמוק בעונת המלפפונים שלהם. ולא שבספורט של העיתונים הגדולים לא היה משהו ששווה הפניונת. ב"ידיעות אחרונות" ערכו ראיון מקיף עם גומא אגייאר, המשיח של בית"ר; ב"מעריב" הגישו תחקיר שולחני שניתץ את קביעתו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל כי הליגה הישראלית היא השישית בטיבה באירופה; וב"ישראל היום" הביאו ראיון נוקב עם שי שני, יו"ר איגוד הכדורסל, על מצב הענף.
אבל רק ב"הארץ" היו נדיבים כלפי מחלקת הספורט שלהם: הפניה לראיון עם אלי אוחנה, עוד אחת לכתבה על השחיינית עמית עברי וגם לאצנית מאה מטר מג'מייקה, שהגיעה עד הלום בזכות אמא שלה. לא סיפורים גדולים, אבל יפה שב"הארץ" נמצאו ראויים לעמוד הראשי. האם מדובר באפליה מתקנת? המדור של יום ראשון הוא חגיגת ספורט לקוראי העיתון, אבל אירוע שבועי חד-פעמי. בסך-הכל המערכת מתמודדת בכבוד עם האילוץ שנכפה, ומפיקה מוצר סביר עד טוב מאוד. אבל התחושה הכללית של הקורא היא של דלות.
אני לא מאמין שכל קוראי "הארץ" מחפשים רק את יואל מרקוס או את "גלריה", אבל עובדה שלא קמה זעקת מנויים נגד כיווץ מדור הספורט לממדים של פמפלט מבויש. אם בדסק החדשות של העיתון מוצאים ביום ראשון קייצי אחד שלושה אייטמים ראויים להפניות, אפשר להסיק שלא כולם ב"הארץ" אטומים: יש שם עדיין מי שמבינים שזה נושא שמעניין פלח קוראים רחב. ואם כך, זוהי קריאה נוספת אל מקבלי ההחלטות ברחוב שוקן: החזירו לספורט את הכבוד הראוי.
מהר מהר, פן תאחר
עונת המלפפונים בעיצומה, וכתבי האינטרנט נראים כמו מחפשי זהב להוטים במורד הנהר, נאבקים עד חורמה בתוך הבוץ. כל מי שמניח יד על פירור לא מלוטש, לא שוכח לצעוק מי היה ראשון. תחרות מעייפת, מאוסה, אבל מה לא עושים בשביל האגו. כמו הסיפור הזה למשל:
1. בנאדו חותם בבית"ר. ONE מקדים את כולם בשתי דקות ו-20 עשיריות השנייה, וממהר להכריז כהרגלו: אני ראשון, יא קאזה.
2. גם ב-nrg רוצים חתיכה מעוגת ה"פרסום ראשון". אז מה אם הם מפגרים בכמה דקות? שבוע קודם הם פירסמו ראשונים שבן לוז ישחק בהפועל רמת-גן, אבל ב-ONE, שעלו אחריהם, לא התביישו לכתוב "פרסום ראשון". אז הנה הנקמה.
3. בוואלה שוררת תחושת חמיצות: הסיפור של בנאדו היה כנראה גם אצלם בזמן אמת, אבל עורך המשמרת היה אולי בדיוק בשירותים. במלחמה הזו כל שנייה קובעת. אבל גם לזה יש פתרון יצירתי: אנחנו בכלל אמרנו את זה עוד אתמול.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il