משטרים רודניים חשוכים אינם נוצרים יש מאין. בכל המקרים קדמה להם אנרכיה שהכשירה את הקרקע. כשהתוהו מוֹלך ואיש את העקום בעיניו עושה, לחוקים ותקנות אין כבר משמעות מעשית. גם האנרכיה אינה מופיעה לה כך סתם, וקדמו לה עיוותים שיצר הקיום מצא דרכים לעקוף אותם. הִתרבות העיוותים בחסות החוק דוחקת את הדפוקים לעבור על החוק אל מרחביה הפרוצים של האנרכיה, ומשם והלאה אין כבר דרך חזרה באמצעות אותם חוקים שהיו.

על הפסוק "קדושים תהיו – כי קדוש אני" (ויקרא, י"ט, ב') טבע הרמב"ן את הביטוי "נבל ברשות התורה", היינו, אין מסכת החוקים יכולה להכיל הכל ויש דברים שאינם מפורשים ובכל זאת חל עליהם איסור. בשום מקום במקורותינו לא נכתב במפורש שאסור להכניס צלם להיכל, אבל אסור להכניס צלם להיכל! זה לא כתוב, אבל אסור. ומי שעובר על איסור כזה בתואנה שאין איסור כזה בכלל מצוות "עשה" ו"אל תעשה" – הינו "נבל ברשות התורה".

האנרכיה הינה אפוא כר פורה לצמיחת רודנות, ורק הרודנות יכולה להדביר את האנרכיה. באנרכיה המוחלטת הכל כבר נגועים, מן המסד ועד לטפחות, ספר החוקים נקבר קבורת חמור וכל דאלים גבר. זו שעתו של הרודן. הוא מתבקש, נדרש, נתבע במפגיע ואפילו נאלץ להשליט מרות בכוח אלים מכל כוח אחר בממלכה. או אז עולים ופורחים עמודי התלייה בכיכר העיר, אמנים חרשי ברזל ועץ מעצבים ויוצרים מרתפי עינויים, גרדומים וגיליוטינות לרוב. ובימינו, לא מן הנמנע הוא שיקומו לנו ברוח התקופה מהנדסי מחשבים שיפתחו תוכנות גאוניות לעינויים יצירתיים והוצאות להורג המוניות בפקודת הרודן.

אחת הרעות החולות המדרבנת ומאיצה את האנרכיה היא הפרשנות המרחיבה של "חופש הביטוי". "חופש" אין פירושו "הפקרות", ולכל "חופש" מכל מין וסוג שהוא יש גבולות. גם ל"ביטוי". החוק בישראל הציב סייגים לחופש הביטוי, אבל שוב, עלינו לזכור את הכלל של "נבל ברשות התורה". לא כל מה שאינו אסור במפורש, מותר. כשהשופט אגרנט טבע את המונח "ודאות קרובה" הוא לא שיער עד להיכן ימריאו הפירושים החולקים זה על זה למונח שהשופט טרח לתרגמו לאנגלית – "probable" (קרוב לוודאי) – ואף הביא את ההגדרה מן המילון האנגלי: "that may reasonably be expected to happen (מה שיש לצפות, הגיונית, כי יקרה)". מהי "ציפייה"? מהו "היגיון"? ומהו "מקרה"?

מתוך המחלוקות והפרשנויות השונות והמשונות לסייגים שאין או יש להציב בפני חופש הביטוי עולה מאליה שאלת האובייקטיביות, כלומר, עד כמה תהא הפרשנות נקייה מנטייה כלשהי ושווה לכל נפש. מענה נכון לכך מחייב גיוסו של מונח ערטילאי נוסף – "תום לב", וכבר אנו נמצאים בשדה מוקשים מאופק עד אופק וכל שנותר הוא להישמר על נפשנו מאוד ולא לזוז לשום מקום. לא לכך התכוון כבוד השופט המלומד והחכם שמעון אגרנט.

פסק הדין בבג"ץ "קול העם" היה פסק דין מכונן. היה. כמעט כל האפשרויות הפרשניות נכללו בו במלאכת מחשבת יצירתית מאין כמוה. אבל רק "כמעט". הגיעה העת לשלוף את פסק הדין הזה ולעמתו עם המציאות הקיימת. דברים רבים הכלולים בפסק הדין אינם מתקיימים במציאות חיינו החברתית, התקשורתית והמשפטית. הם רבים מספור, ולא אביא כאן אפילו דוגמה אחת שתחטא לדוגמאות אחרות שיכול הייתי לצטט. כל החפץ, מוזמן לקרוא את פסק הדין בשלמותו ולהיווכח באמיתות הטענה.

התקשורת הישראלית ברובה עילגת, גסה ואלימה. היא מזמינה בכך עילגות, גסות ואלימות שכנגד. זה המטבע שהיא טבעה, ומדרך הטבע משיבים לה באותו מטבע וביתר שאת. התקשורת הישראלית אינה הגונה, היא כוחנית ומוטית, יש בה הרבה רוע זדוני והתנשאות חולנית, אבל עיקר צרת הצרות הצרורות בה הוא הכוח להכשיר את השרצים ולטמא את הזכים, והיא עושה זאת ביד חזקה ובזרוע נטויה. דווקא! להכעיס! ועוד תובעת לעצמה בחוצפה ובעזות פנים "חופש" לבטא הפקרות כוחנית.

יום יבוא והבג"ץ הזה יידון שוב בפני השופטים. תפילתי היא שמישהו מהם יעלה את הציווי "קדושים תהיו" והפרשנות המתקבלת של הרמב"ן – "נבל ברשות התורה". הכלל הזה יהיה סייג ראוי והולם לחופש הביטוי, שמימושו חייב להיות יקר לכל אדם.

למאמר המקורי

זכות התגובה של התקשורת / עוזי בנזימן
הצעת החוק המבקשת לכפות על התקשורת לפרסם תגובות, ומטילה עליה קנסות אם לא תעמוד בכך, מבקשת, בלי דעת אולי, להחזיר את המדינה לתקופה החשוכה של לפני בג"ץ "קול העם"