קורונה: סכנה, בהלה, דרמה (*בלי פאניקה)

החדשות על נגיף הקורונה ועל הכנסת ה-23 מתחרות ביניהן על הבכורה בשערי העיתונים. ב"ישראל היום" וב"מעריב" הקורונה מגיעה לכותרת הראשית והכנסת מסתפקת בכותרות נחותות, ולהפך ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ".

"שגרת הקורונה: להיזהר ולמנוע התפרצות, אבל גם לעצור פאניקה מיותרת" הוא המסר המבוגר והאחראי המודפס על שער "ישראל היום", בהפניה לכתבה של רן רזניק. זה באותיות הקטנות למעלה משמאל. בכותרת הראשית: "שמיים סגורים", "החלטה דרמטית" (חברות תעופה בינלאומיות מפסיקות לטוס לישראל), "מניין החולים בישראל עלה", "בכירים במשרד הבריאות: 'המסיכות לא יעילות'". הלוגו המלווה: "סכנת הקורונה" עם דימוי זומבי-סטייל של עדר אנשים עטויי חליפות מבודדות.

בצהובון השני של ישראל מצליחים להימנע מפאניקה מיותרת על השער, עם כותרת סתמית אך לא מזיקה ("חוזרים הביתה"; ישראלים אלמוניים שכיכבו בחדשות יוצאים מהבידוד בבית-החולים) וניסוחים לא מתלהמים: "מספר הנדבקים בישראל עלה אמש ל-17, אך היו גם חדשות טובות". בתוך העיתון המצב כבר פחות טוב, עם גרפיקות מפחידות והלוגו "בהלת הקורונה". כאילו החדשות היבשות, על נזק כלכלי שיפגע ישירות במי יודע כמה אזרחים וסכנה לקריסת מערכת הבריאות, אינן מספיקות.

"דרושה סבלנות ודרוש היגיון בריא", כותב נדב איל בטור המודפס בינות לידיעות הקורונה של "ידיעות", "לא אינטואיציות של מומחים מטעם עצמם, אלא האזנה קשובה למומחים לבריאות הציבור ולעמדות המקצועיות שלהם". ליד המלים הללו מודבקת עוד סטמפה מפחידה עם הכיתוב "בהלת הקורונה". מעניין אם מדובר באינטואיציה של מומחה מטעם עצמו, או בתוצאה של האזנה קשובה למומחים לבריאות הציבור ולעמדות המקצועיות שלהם. אולי העורך האחראי פשוט התייעץ עם עורך "מעריב", שנתן לעיתון שלו היום את הכותרת השקולה "החרדה גוברת".

הלוגואים המרגיעים שמלווים את סיקור הקורונה ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום"

בסך הכל, כל העיתונים חוזרים על אותן חדשות. כותרות בלעדיות: "הארץ" מצטט את המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, שאומר ש"וירוס הקורונה צפוי לשוב בעוצמה רבה יותר בחורף הבא". "ידיעות אחרונות" יודעים לספר שתלמידת כיתה ו' מגבעת-ברנר ביטלה את בת המצווה שלה. ב"ישראל היום" מדווחים כי חברים של תלמידים הנתונים בבידוד שלחו להם משלוחי מנות.

ורגע, יש גם קורונה פוליטית: סבר פלוצקר קורא ב"ידיעות אחרונות" ("ממון") להקמת "ממשלת חירום רחבה". בגלל הקורונה. ב"ישראל היום" העצה הידידותית מקודמת לשער, עם הפניה למאמר של אמילי עמרוסי: "די לאגו, יש קורונה, הקימו ממשלת חירום". בלון ניסוי? גם ב"הארץ" יש קריאה לממשלת אחדות: רוית הכט, במאמר המרכזי במדור הדעות. "לנתניהו אין ממשלה, לגנץ אין גוש", היא מסכמת.

נגיף פוליטי

החדשות הפוליטיות תופסות את הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ": "ליברמן יתמוך בחקיקה נגד נתניהו; יעלון מוכן להקמת ממשלת מיעוט" היא הכותרת של "הארץ". כותרת המשנה מתמצתת את המהלכים המתוכננים בישראל-ביתנו ובכחול-לבן: ליברמן ימליץ על גנץ לנשיא ריבלין, יוחלף יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ותיפתח הדרך לחוק שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה, וגנץ יקים ממשלה זמנית שתישען מבחוץ על הרשימה המשותפת. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "חוק עוקף נתניהו". ב"מעריב" הכותרת על השער היא "קואליציית אנטי-ביבי".

ב"ישראל היום", אם תהיתם, הכותרת על השער אינה דיווח על המהלכים בזירה הפוליטית, אלא ציטוט תגובה של נתניהו: "גנץ וליברמן מנסים לגנוב את הבחירות". ועוד ציטוט: "לארדואן יש הרבה מה ללמוד מהם".

ההתמודדות בין הליכוד, כחול-לבן וישראל-ביתנו נערכת – בינתיים לפחות – בתוך גבולות המשחק הדמוקרטי, חוקי מדינת ישראל ותקנות הכנסת. ב"ישראל היום", בכל אלפי המלים שנכתבות היום על המצב הפוליטי לא נטען אחרת. מדוע אפוא העיתון מקבל את הנרטיב השקרי שלפיו יש כאן "גניבת בחירות" והתנהגות רודנית?

בהפניה על השער למאמר של חיים שיין נכתב כי "מנצחים בקלפי, לא בגימיקים חוקתיים". על שער המוסף הפוליטי מתלוננים ש"חרמות וחקיקות עדיין שולטים בסדר היום". המסר הזה חוזר שוב ושוב – כמובן שביחס לחוק שאותו מאיימות מפלגות מחנה "רק לא ביבי" להעביר.

זוהי תמונת מראה לסיקור שהעניק "ישראל היום" לנתניהו כשהלה השתעשע ברעיונות שונים של "גימיקים חוקתיים" ו"חקיקות" (חסינות, חוק צרפתי) שנועדו להציל את הקריירה הפוליטית שלו. ב"ישראל היום" חיככו אז ידיים והריעו לתחכום הפוליטי. וכשהיה מדובר באולמרט ולא בנתניהו, ב"ישראל היום" חשבו שחוק להגבלה של נאשם בפלילים מלכהן כראש ממשלה הוא דווקא לגיטימי (כן, גם נתניהו תמך).

"ישראל היום" מדווח על הצעת חוק שיאסור על נאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה, 22.5.2008

אז מה, ייתכן שיחשבו ב"ישראל היום" כשיקראו את הביקורת הזו, אנחנו המצאנו את הצביעות? בסך הכל למדנו מהשמאל. זה כמובן נכון, אבל מתי יהיה כאן כלי תקשורת שיסכים לשבור את השרשרת האומללה הזו במקום לחקות את הבריונות וההטיה של קודמיו ולהעתיק אותן ביתר שאת, רק בלבוש פוליטי אחר? עד שזה יקרה נקבל עוד מאותו דבר, רק עוד יותר אגרסיבי, דוחה, חסר מעצורים ונטול בושה. אדלסון במקום מוזס, ביסמוט במקום ירון, טוכפלד במקום קדמון, ביגמן במקום אתאלי (אם הם לא אותו אדם – לא מתחייב).

נחום ברנע, אחרון הפרשנים הפוליטיים שמנסה לספק פרטים ועובדות כשהוא מדווח על תמרונים פוליטיים, טוען שרעיון החוק שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה מקורו בראיון מקרי של כתבת ynet מורן אזולאי עם ח"כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת), ולאחר מכן עם ח"כ עפר שלח (כחול-לבן) וח"כ איציק שמולי (העבודה-גשר-מרצ). אולי.

לגבי החלק היותר קריטי – ההסכמה של ליברמן להצטרף למהלך – ברנע חוסך במלים. ב"הארץ" טוען יוסי ורטר שהמהלך תוכנן מראש על-ידי ליברמן. אז למה ורטר לא סיפר לנו? למה שיספר לכם? מה אתם חברים שלו? יושבים איתו בפרלמנט בשישי? הולכים איתו למשחק?

בהמשך כותב ברנע שנתניהו עלה לראש רשימת השנואים על ליברמן (יחד עם דרעי, לשעבר בעל ברית קרוב). "מערכת היחסים ביניהם, עלייתה ונפילתה, לא נחשפה אף פעם במלואה", כותב ברנע. זה האנדרסטייטמנט של העשור. "מערכת היחסים הזו" היא הסיבה הבודדת המרכזית לכל המערבולת הפוליטית שהמדינה נתונה בה מזה כשנה ומעצבת אותה במידה רבה בצמתים מרכזיים בעשור האחרון.

הפרשנים הפוליטיים, שטוחנים כל שבוע בכל אמצעי המדיה עשרות אלפי מלים על המערכת הפוליטית, לא יודעים לספר לנו מה באמת קורה במערכת היחסים הזו (אגב, פתרון אפשרי, שלא כולל היעלבויות, אפיזודות ופכים, מתחבא בטור של ורטר, המזכיר את שיתוף הפעולה הפורה בין יורם טורבוביץ' ושלום שלמה, יועציהם של כחול-לבן וישראל-ביתנו). וזה לא מקרה מיוחד. כך גם ביחס לרוב אם לא כל האלמנטים הפוליטיים החשובים.

נגיף חוצה גבולות מאיים ומערכת פוליטית מסוחררת. שתי התרחשויות שונות, האחת כלל עולמית והשנייה מקומית, הראשונה בעולמות הבריאות והכלכלה והשנייה בעולמות הפוליטיקה והמדיניות (נניח), אך דבר אחד משותף לשתיהן: לעיתונאים המסקרים אותן אין את הידע המתאים כדי להבין את התופעה.

אמנם, הכתבים המסקרים את התפשטות נגיף הקורונה מפגינים עקומת למידה, מתעדכנים בפרטים הרפואיים ובהשלכות הכלכליות והחברתיות, ויש להם גם את מיטב העיתונות העולמית כדי ללמוד ממנה וקורפוס של ידע רפואי כאן בישראל.

הכתבים הפוליטיים, לעומתם, מפגינים את אותה בורות בשדה שהם מכסים, חלקם מזה שנים רבות, מוכיחים בפעם המי יודע כמה שהכשרונות העיתונאיים המרכזיים שלהם הם לאכול כובעים בסתר, לעשות פרצוף מופתע ולקבוע קביעות חד-משמעיות שמתבררות כקשקוש עוד לפני הזפזופ. בין לבין הם מדגימים כיצד התפקיד היחיד שנטלו על עצמם, לשמש כרכילאים, מתפוצץ בפניהם שוב ושוב כשמתברר שהפוליטיקאים לא טורחים לתגמל אותם על הדברור הנאמן שהם מעניקים להם, ומדירים אותם מהרכילויות העסיסיות באמת, כמו גם מההחלטות הפוליטיות המשמעותיות.

כל זה לא היה נזקף לחובתם אלמלא החליטו מראש לצמצם את תפקידם בחברה הישראלית לצינורות חלולים עבור מסרים של פוליטיקאים מקורבים ולמגברים של דרמות בעל כורחן. תארו לכם שהעיתונאים המסקרים את המערכת הפוליטית היו מסרבים להקדיש את המקום המרכזי (ובמציאות התקשורתית הנוכחית – כמעט מאה אחוז ממנו) לקונייקטורות, תככים ופרסונות, ומתעקשים להתייחס לסוגיות שבשלן נוסדה הרשות המחוקקת (ואגב – גם העיתונות): אתגרי החיים בתחומי החינוך, הסביבה, האנרגיה, התחבורה, הבריאות וכו'.

אבל אם הכתבים והפרשנים הפוליטיים בוחרים הפוך, ועוסקים יומם ולילה במה יעשה ביבי לטיבי ומה יגיד ליברמן ומי שכב עם מי, חשוב לציין שוב ושוב שהם לא רק גורמים נזק אדיר למערכת הפוליטית, לחברה הישראלית ולעיתונות עצמה, אלא גם שהם ממש גרועים בזה.

עמית סגל, בכשרונו, מסכם הכל בשש מלים בטורו ב"ידיעות אחרונות", כשהוא מאשים את הליכוד ב"אופוריה מוגזמת על פחות מ-61 מנדטים". כאילו סגל, יחד עם רוב הקולגות שלו, לא היו מי ששידרו, דיווחו, אימצו ופלטו בחדווה את אותה אופוריה מוגזמת על קהל צרכני התקשורת במדינת ישראל.

ותודה למונופול

מיכל הלפרין, העומדת בראש רשות התחרות (הממונה על ההגבלים העסקיים), מקבלת תמונת ענק וראיון נינוח בסגנון פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". בשורה התחתונה: צפירת ארגעה למונופולים במשק הישראלי – לא באנו לחנך את השוק (ציטוט ישיר), לא באנו להילחם, לא מאמינים ברגולציה (אשכרה! וזאת הרגולטורית מספר אחת, כן?) ולא רואים חשיבות בהכרזה על מונופולים ("רק מייצרת כותרות בתקשורת").

נראה שמושא הדברים העיקרי, לפחות מבחינת פלוצקר, שמעלה את הציטוטים בעניינו לראש הראיון, הוא מונופול הגז. חברים יקרים בדלק ובנובל-אנרג'י, אתם יכולים להמשיך לישון בשקט: "מתווה הגז הוא הישג כלכלי משמעותי", "אין לי שום כוונה לפעול לשינוי שלו". ומה עם העדויות והתלונות הברורות לפגיעה בתחרות, מחיר מופקע ושאר גועל נפש? ובכן, החקירה בעיצומה.

בנקודה אחת אפשר למצוא בדבריה של הלפרין רמז לכך שהיא ממונה על קידום התחרותיות ולא להפך – כשהיא יוצאת נגד מיזוג הבנקים מזרחי-טפחות ואגוד (מיזוג שהיא נכשלה כישלון חרוץ במניעתו) ומזכירה את התנגדותה למסורת הסגידה ל"יציבות" של הפיקוח על הבנקים. פלוצקר משתף פעולה ולא מאתגר את הלפרין בשאלה המתבקשת: אם הריכוזיות העצומה בשוק הבנקאות מטרידה אותך, מדוע לא הכרזת על הפועלים, לאומי ודיסקונט, המחלקים את השוק ביניהם, כעל קבוצת ריכוז?

עמוד אחרי הראיון של פלוצקר מופיע ב"ממון" הטקסט הזה, שמהדהד את האני-מאמין של הלפרין (ושל ראשי המונופולים): הממשלה אשמה בבעיית הריכוזיות. לא התאגידים הריכוזיים

אוקי, אז באנרגיה ובבנקאות לא. מה עם הסלולר? לא פנו אלינו עדיין, אז אין לנו דעה. ומה עם פייסבוק, גוגל ואמזון? השארנו את הטיפול בהן לרשות התחרות של האיחוד האירופי. אבל אל תדאגו, לרשות התחרות יש "מחלקת חקירות מצוינת. מצוידת במיטב הטכנולוגיות", ולכן פירקנו את קרטל הגינון הממשלתי. קישון לא היה כותב זאת טוב יותר.

ענייני תקשורת

האדם בחזית. נעמה לנסקי מראיינת למוסף "ישראל היום" את יעל אקשטיין, שהחליפה את אביה המנוח, יחיאל, בראש ארגון הפילנתרופיה העשיר (125 מיליון דולר בשנה) "הקרן לידידות". תו בולט בעבודת הארגון, שנמתחה עליו ביקורת לא אחת, היה תאוות הפרסום של יחיאל אקשטיין והכסף ששפך על כלי תקשורת גדולים בישראל (הקרן התבססה על כסף של נוצרים רדיקליים בארצות-הברית) לקניית תוכן בכיכובו.

באופן מעניין, אקשטיין הבת מתייחסת לכך, והדברים מגיעים לכותרות הכתבה: "עכשיו מה שניצב בחזית הוא לא האדם שבראש – אלא העבודה שאנחנו עושים".

אינטגריטי. "עומר אדם הגזים בתוכן המסחרי בשיר החדש שלו, ומסכן את האמינות שלו מול הקהל", כותב אבי שושן במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". כשנתחים נכבדים מהפרסומים העיתונאיים בכל רגע נתון, כולל ב"ידיעות אחרונות", הם פרסום סמוי ברמה כזו או אחרת, מעודד לחשוב שיש מי שסבור שדווקא לזמרי פופ יש חוזה אמון בלתי כתוב עם הקהל (וד"ש לפורטיס, האיש והריאליטי).

שירות לציבור. בעמודי החדשות של "ישראל היום" מתגאים בפרסום ראשון על עתירה שתוגש בקרוב לבג"ץ בגין "חשד לאיסוף מודיעין בשוברים-שתיקה". הכתב, יאיר אלטמן, מציין שהיועץ המשפטי לממשלה החליט כבר מזמן לתמוך בהחלטת הפרקליטות לא לפתוח בחקירה בנושא. מגישי העתירה העתידית, מארגון הימין "עד כאן", מבקשים מבג"ץ לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה בכל זאת. בידיעה אין תגובה של שוברים-שתיקה. בארגון טוענים שהתגובה נשלחה ל"ישראל היום", אך מסיבה לא ידועה לא פורסמה.

לא תמיד חייבים לפרסם תגובה, אם היא לא עניינית או פוגענית. לשירות הציבור המתעניין, הנה התגובה, לשיפוטכם: "לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה (שלא ידוע כמתנגד כיבוש גדול) גלגל מכל המדרגות את הטענות ההזויות של 'עד כאן', האובססיה שלהם חוזרת לסיבוב נוסף. זכותם המלאה לבזבז לבג"ץ ול'ישראל היום' את הדיו. אנחנו נמשיך להיאבק בכיבוש".

זכרונות מאתיופיה. הגרסה המודפסת לראיון הפודקאסט עם אורן נהרי ב"גלובס" קצרה במיוחד, וכוללת סיפור מעניין: כיצד "רואים עולם" עלתה לאוויר רק משום שהיתה אינתיפאדה ולא רצו להתחיל את שידורי מוצ"ש עם חדשות פנים. פתאום שלפו את תוכנית מגזין החוץ ואמרו לדסק: "תוך שבועיים אתם עולים".

לסיפור אחר לא היה מקום כלל בגרסת הדפוס: ב-1991, ועדת העורכים כונסה וראש הממשלה יצחק שמיר הורה לא לכתוב דבר על מלחמת האזרחים באתיופיה, כיוון שהדבר יסכן את העלאת היהודים. ההיענות היתה גורפת, ובמשך חצי שנה איש לא דיווח בישראל על המלחמה. רק כשהמורדים הקיפו את ארמון הנשיא, נהרי קיבל אישור לדווח.