סביר להניח שנתקלתם בשמו של ג'ורדן פיטרסון, מהכוכבים של הימין השמרני, סלב-על אינטלקטואלי, המקבילה אוכלת-הבשר של יובל נוח הררי והמקבילה הימנית – והקריאה! – של סלבוי ז'יז'ק. האדם היחיד שהעז להתייצב מול מפלצת התקינות הפוליטית ויכל לה.
על הכריכה האחורית של ספרו "12 כללים לחיים" (תרגמה: דליה לאוב-סוטר. הוצאת שיבולת 2018) פיטרסון מוצג כפסיכולוג, פילוסוף ומבקר תרבות. אולם כל מי שיקרא את ספרו או יצפה בערוץ היוטיוב הפופולארי להדהים שלו, יגלה שהוא אכן כל אלה – והרבה יותר מזה: פיטרסון הוא מורה דרך לקוראיו בסמטאות החיים. מעין שילוב של קואצ'ר ושל משגיח מוסר ליטאי.
בתוך העולם נטול-הערכים, המטורף והכאוטי של המאה ה21, פיטרסון מופיע כמין צוק של יציבות. ברהיטות, בנחישות ובביטחון עצמי אינסופי, הוא מסביר לקוראיו בדיוק מה הם נדרשים לעשות, למה הם יכולים לקוות, וממה עליהם להימנע. על הדרך הוא גם אומר להם כיצד לחנך את ילדיהם ועם מי עליהם להתחבר. הוא לא חושש להטיף מוסר, לחלק הוראות, או לקבוע שורה ארוכה של קביעות נחרצות על החיים, היקום וכל השאר.
פיטרסון, בקיצור, הוא הוגה נטול ספקות. ללא סימני שאלה. אחד שיודע. זה כנראה, לצד הכריזמה והברק האינטלקטואלי, חלק מסוד הקסם שלו. בתוך כך הוא גם פורש בפני הקוראים את תפיסת העולם הכוללת שלו, את התשובה שלו לשאלה הנצחית "מהו האדם". התשובה של פיטרסון לשאלה הזו אולי איננה מקורית, עמוקה או מורכבת במיוחד; אולם זהו בדיוק סוד כוחה. זהו בדיוק גם מה שהופך אותה למפחידה כל כך.
כמו תאומו הצמחוני יובל נוח-הררי, גם פיטרסון מאמין שכדי להבין מהו האדם עלינו לחזור אל הבסיס, אל ההתחלה. לבחון את היצור הזה במצבו הראשוני ביותר, לפני שהתרבות וההיסטוריה טשטשו את טבעו האמיתי.
הררי מנסה לשם כך לחזור אל עבר דמיוני של ציידים-לקטים שהתקיים (אולי) לפני עשרות אלפי שנים, במסגרתה של חברה שוויונית, נטולת הירארכיות ומחוברת אל הטבע. פיטרסון מן הסתם, היה מגיב לניסיון הזה בגיחוך. לא, הוא הולך הרבה יותר אחורה; אל שחר האבולוציה, לפני היות האדם. אפילו לפני הופעתם של היונקים. פיטרסון רוצה לחזור אל קרובינו הרחוקים הלובסטרים, אותם סרטנים החיים על קרקעית הים וניזונים משאריות דגים.
דווקא אצל היצורים הללו, כך הוא מאמין, נמצא המפתח לחידת החיים. אחרי הכול, הלובסטרים קיימים כבר 350 מיליון שנה. הם עתיקים בהרבה מבני האדם. הם עתיקים אפילו מהדינוזאורים. אם הם שרדו זמן רב כל כך, סבור פיטרסון, כנראה שהם הבינו משהו. כנראה שהם עושים משהו נכון. ואם נתבונן בהם מספיק בעיון, אולי נצליח ללמוד משהו על הדרך שבה פועל הטבע.
מה אם כן ניתן ללמוד מהתבוננות על הלובסטרים? חייהם של הלובסטרים, אומר פיטרסון, הם מאבק מתמיד. הם נלחמים זה בזה על מזון, על טריטוריה ועל נקבות. כמעט כל מפגש בין שני פרטים מסתיים כשאחד מהם מנצח והשני בורח מושפל. בדרך כלל לובסטר חזק לא באמת נדרש להילחם. איום מרומז מצדו אמור להספיק. כמו מאפיונר אמיתי הוא יסתפק במבט, בניד ראש, בתנועה כמעט בלתי מורגשת של הצבתות. הלובסטר הנחות-יותר יבין מיד את הרמז ויימלט. מותיר את הטריטוריה והנקבות לרעהו הטוב ממנו.
לובסטר שהובס פעם אחת, פיטרסון מדגיש, מכאן ואילך רק ילך וייחלש. כמו ילד שעבר פעם התעללות, הוא יחיה תמיד בחרדה. ינוע בחוסר ביטחון. ישדר לכל עבר את החולשה והפגיעות שלו. לכן מפגש בין שני לובסטרים ממעמד דומה הוא תמיד משחק מורכב שבו כל אחד מהשניים מנסה להפגין את כוחו ואת בטחונו העצמי, ובמקביל גם לעמוד בצורה מדויקת על מעמדו של השני; לבחון מיהו הבחור שניצב מולו והאם לאיומים שלו יש כיסוי. האם מדובר בבריון או בילד מפוחד? במאפיונר שצריך להתייחס אליו בכבוד, או בלוזר שאפשר לדרוך עליו?
למעשה, אומר פיטרסון, במהותנו אנחנו עדיין במידה רבה לובסטרים. כמוהם, גם אנחנו מצויים בתחרות מתמדת. תחרות על שליטה, על מעמד חברתי, על נקבות. כמו אצלם, גם אצלנו המנצח זוכה בכל, ומי שאיבד פעם אחת את בטחונו העצמי מכאן ואילך מעמדו רק ילך ויידרדר. זוהי הדרך שבה עובדת הברירה הטבעית. זהו המנגנון הבסיסי של הטבע. כאשר מנקים את כל התוספות, כאשר מורידים עשרות אלפי שנים של היסטוריה, של תרבות ושל נימוסים, מה שנשאר בסופו של דבר הוא רק המנגנון הזה של הירארכיה ושליטה. רק לובסטרים הנעים על קרקעית הים במאבק נצחי, מאבק שנמשך כבר מאות מיליוני שנים ואשר לא יסתיים לעולם:
עמוק בתוך מוחנו, הרבה מתחת למחשבות ולתחושות, שוכן מחשבון קדמוני, עתיק לאין קץ. הוא מנטר את מעמדנו המדויק בחברה. […] אם אתם נמצאים בדרגה אחת, הגבוהה ביותר, אתם הצלחה מסחררת. אם אתם זכרים, אתם זוכים בגישה מועדפת למקומות המגורים הטובים ביותר ולמזון האיכותי ביותר. אנשים מתחרים על הזכות לתגמל אתכם. יש לכם הזדמנויות בלתי מוגבלות לקשר רומנטי ומיני. אתם לובסטרים מצליחים, והנקבות הנחשקות ביותר עומדות בתור ומתחרות על תשומת לבכם. […] לעומת זאת אם אתם זכר או נקבה בדרגה עשר, בתחתית הטבלה, […] מצבכם הגופני והנפשי ירוד. אף אחד לא מחזר אחריכם, למעט אומללים ונואשים כמוכם. יש סבירות גדולה יותר שתחלו, תזדקנו בטרם עת ותמותו בגיל צעיר – ורק מעטים, אם בכלל, יתאבלו עליכם אחרי לכתכם" (עמ' 41).
פיטרסון כאמור מדבר על לובסטרים, אבל נדמה לי שהעולם אותו הוא מצייר כאן מזכיר יותר מכל דווקא סרטי תיכון אמריקאים משנות השמונים: זהו עולם שעסוק באופן אובססיבי במעמד חברתי, בתחרות, בהשפלה. עולם שבו מצד אחד ניצבים המנצחים, החזקים, כוכבי נבחרת הפוטבול ומלכות הכיתה. אלו שנערצים על כולם, שהכול רוצים בקרבתם ושמשיגים את כל התהילה וכל הבחורות; ומצד שני ניצבים החנונים, הלוזרים, הממושקפים. אלו שאף אחד לא אוהב אותם, שאף אחד לא יצטער אם ימותו, שלא משיגים שום בחורה ושמסיימים כל עימות כשהם נעולים בתוך הלוקר.
אמנם פיטרסון לא טוען בשום מקום שזהו מצב אידיאלי, או אפילו שזהו מצב רצוי. הוא בסך הכל טוען שזהו מצב הדברים בפועל. כך פועל העולם, הוא מבהיר לנו, כבר מאות מיליוני שנים. הבחירה היחידה שיש לנו היא האם להכיר בכך או לעצום את עינינו. האם להתאמץ להיות בין הבודדים שמנצחים במלחמת הקיום, או להסתתר מאחורי שורה של תירוצים עלובים.
לאור הדברים האלה, ניתן היה לצפות שהשקפת העולם של פיטרסון תהיה רוויה בייאוש. אחרי הכל, אם העולם הוא מקום כל כך אכזרי ולא הוגן, אז מדוע בכלל להתאמץ? אולם באופן מפתיע במקצת, פיטרסון בוחר ללכת דווקא בכיוון ההפוך. שכן לפי פיטרסון בני האדם אולי כפופים לחוקי הברירה הטבעית, אבל הם אינם לובסטרים. יש להם כוח רצון. יש להם יכולת לשפר את מצבם. הם מסוגלים להציב לעצמם מטרות ולחתור לקראתן.
לכן פיטרסון קורא לנו שוב ושוב לקחת אחריות, להתאמץ, לשאת על שכמנו את עול הקיום. לא להתבטל ולא לשקוע ברחמים עצמיים. הזדקפו, הוא פוקד על קוראיו. יישרו את הכתפיים! (כלל 1). הפסיקו להתבכיין! אף אחד לא אוהב בכיינים. אף אחד גם לא אוהב את מי שמרחם על עצמו. החיים הם מאבק, החיים הם מסע ארוך ומפרך. מי שלא מוכן לעבוד, מי שלא מסוגל להשקיע, לדחות סיפוקים, להסתמך אך ורק על עצמו – בהכרח יישאר מאחור.
כחיזוק, מביא פיטרסון את סיפורו שלו: הוא גדל בעיירה נידחת בצפון הרחוק של קנדה. מקום קודר ונטול תקווה, המאוכלס בערב-רב של שיכורים ובטלנים. אולם הוא הצליח להיחלץ משם. בזכות נחישות, משמעת עצמית והמון עבודה קשה הוא הצליח לטפס מעלה בסולם החברתי, לרכוש השכלה ולעלות על מסלול שהביא אותו אל צמרת העולם האקדמי. עשו כמוני, הוא אומר לקוראים. אחרת תדשדשו כל חייכם בתחתית. אחרת תסיימו כמו כל אותם בטלנים שנותרו בעיירה, ועד עצם היום הזה ממשיכים להעביר את ימיהם בישיבה בבר המקומי או בנסיעות חסרות תכלית בטנדר מתפרק.
פיטרסון מאמין אם כן בעבודה קשה, באחריות, במשמעת עצמית. האושר איננו יכול להיות מטרתו של האדם, הוא אומר (עמ' 16). הסבל שבו חיי האדם רוויים שם את הגישה הזאת ללעג. אף על פי כן, לדעתו יש מטרה ויש משמעות לחיים והיא קשורה לא לאושר אלא להתפתחות האישיות. ליכולתו של האדם להתקדם ולשפר את עצמו.
לכן הוא גם מייחס חשיבות רבה כל כך לחינוך. רצוי חינוך נוקשה וסמכותני. למדו את ילדיכם להתנהג, הוא פוקד על קוראיו. אל תהיו חברים שלהם, היו הוריהם! אתם צריכים לשמש עבורם מודל לחיקוי ומקור של סמכות. חובתכם ללמד אותם משמעת, איפוק, שליטה עצמית. ילדים שלא למדו להתנהג כיאות עד גיל ארבע – יתקשו במציאת חברים ויגדלו להיות נערים חריגים ומאוחר יותר גם מבוגרים חריגים (עמ' 158). "ילדים דחויים פשוט מפסיקים להתפתח, משום שהם מנוכרים מילדים בגילם. כשילדים אחרים יתקדמו, הם יישארו מאחור" (שם). במילים אחרות, אם לא תחדירו בילדיכם קצת משמעת וכבוד עצמי, הם יגדלו להיות השיכורים של העיירה – או שימצאו את עצמם נעולים בתוך הלוקר.
העולם של פיטרסון הוא עולם קשוח, הישגי, גברי מאוד. זהו עולם של אנשים שיודעים מה הם רוצים וגם יודעים כיצד להשיג אותו. אין בעולם הזה מקום למפסידנים, לאלכוהוליסטים, לאנשים שסובלים מעודף משקל. אין בעולם הזה גם מקום למטורפים, למיואשים, לחולמי חלומות; אין בו מקום לון-גוך החולה וקטוע האוזן, לורתר המיוסר והדיכאוני, לגיבורו של קפקא שתמיד נותר עומד בשער מבלי שיצליח לעבור בו או לגיבורו של מאיר אריאל היושב תחת הגשר ומתבונן על העגלות המתרחקות.
למעשה, פיטרסון ככל הנראה היה מייעץ לקוראיו לשמור מרחק מכל הטיפוסים האלו. התחברו רק לאנשים מהסוג הנכון, הוא פוקד (כלל 3). כאלו שיכולים ללמד אתכם משהו מועיל. כאלו שיכולים לסייע לכם במסעכם כלפי מעלה. אל תתחברו ללוזרים כרוניים, לאנשים שלא מסוגלים לעזור לעצמם. הם רק ימשכו אתכם איתם למטה. אתם אולי מספרים לעצמכם שאתם מנסים לעזור להם, אבל אתם לא. בכך שאתם מושיטים להם יד אתם בסך הכול מנסים לטפח את הגאווה הנרקיסיסטית ואת תחושת העליונות המוסרית שלכם. אז הפסיקו עם זה, מיד. תנו לשוקעים לשקוע. הברירה הטבעית כבר תטפל בהם.
כאמור, תפיסת העולם שמציג פיטרסון איננה מקורית או מורכבת במיוחד. אבל כמובן שזו איננה ראיה לאי-נכונותה. למעשה, וכאן אולי הנקודה הבעייתית בכל הסיפור, תפיסת העולם שלו היא אכן נכונה. לפחות במובן מסוים. אחרי הכל, אי אפשר להכחיש שחלקים גדולים מן העולם שלנו אכן מתאימים לתיאור שלו. חלק ניכר מן האינטראקציות האנושיות – בעיקר אלו המתרחשות על הכביש או במועדונים מסוימים – באמת נראות כמו מפגש בין שני לובסטרים המנופפים זה מול זה בצבתות בניסיון לראות מי יהיה הראשון שייסוג.
חלק ניכר מבני האדם באמת מקדישים את כל חייהם למאבק אינסופי וחסר תכלית על מעמד חברתי, על שליטה, על נקבות (אם כי כהערת אגב, אני מוכרח לציין שהנפנוף בצבתות כטכניקה למשיכת נקבות נראה קצת בעייתי: קודם כל, הניסיון מלמד שלא חסרות נקבות שמעדיפות דווקא את הלובסטר הרגיש והמופנם על פני חברו הרברבן והתוקפני; וחוץ מזה, מדוע לעזאזל שמישהו ירצה לקשור את חייו עם בת-זוג עד כדי כך שטחית, שרק מחפשת להיצמד תמיד ללובסטר הכי חזק בסביבה?) ואם כך נראים החיים, אזי באמת אפשר להבין את הבחירה של פיטרסון להתמסר לאידיאל הפרוטסטנטי של עבודה קשה, משמעת עצמית וטיפוס איטי ומפרך במדרגות החיים. בעולם שהוא עד כדי כך אכזרי ונטול משמעות, גם זו עשויה להיות איזושהי גאולה.
ואף על פי כן, זה עדיין לא הכל. המוח הלובסטרי הוא אולי חלק מהאדם, אבל הוא בהחלט לא כל האדם. יש עוד דברים בחיים מלבד קרבות מטופשים על מעמד חברתי. יש עוד מטרות בעולם מלבד טריטוריה ונקבות, ואפילו מלבד הצלחה כלכלית ומקצועית. למעשה, במקרים רבים דווקא אותם חלקים בחיים שאינם קשורים לתחרות או למרדף אחר הצלחה הם אלו שהופכים את החיים לראויים לחיותם.
יתכן שמצליחנים מקצועיים, טיפוסים מהסוג שפיטרסון מעודד אותנו להתחבר איתם, לעתים קרובות מחמיצים זאת. הם הרי מוכוונים תמיד למטרה ולכן אינם רואים שום דבר מלבד המטרה. אבל אולי אם פיטרסון היה מקשיב גם לאנשים אחרים, נניח לכל אותם אלו שלא משתתפים בתחרות הלובסטרים, או אולי אפילו לאותם בטלנים שנשארו לגור בעיירה, הוא היה לומד שישנן גם דרכים נוספות להתבונן על העולם. אולי אז הוא היה לומד על סוגים נוספים של משמעות, ועל אפשרויות נוספות של גאולה.
אמנם פיטרסון בשום אופן לא אוטם את אוזניו לקולות אחרים. הוא קורא לנו ללא הרף להקשיב לחוכמת הדורות הקודמים. הוא מרבה בציטוטים מהתנ"ך, מהמיתולוגיה, מהפילוסופים הקלאסיים ומן הספרות. אולם למרות כל מקורות ההשראה המגוונים שבהם הוא מרבה לנופף, נדמה לי שיותר מכל, יש משהו מאוד אמריקאי בתפיסת העולם שלו. פיטרסון הוא אמריקאי לא רק באמונתו הבלתי מעורערת בכוח-הרצון וביכולתו של הפרט, וגם לא רק בכך שתמונת העולם שלו מזכירה סרטי-תיכון-אמריקאיים-משנות-השמונים, או בכך שהמסר המרכזי שלו מזכיר במידה מפתיעה את סדרת סרטי "רוקי" ("קדימה, קום על הרגליים! עוד פעם, בכל הכח. אתה יכול לעשות את זה!") מעבר לכל זה, יש משהו מאוד אמריקאי באובססיית השיפור העצמי שפיטרסון מציג, בעובדה שמשמעות החיים בעיניו היא "פיתוח האישיות".
כל מי שאי-פעם צפה בטלוויזיה האמריקאית – לא בסדרות אמריקאיות, אלא בטלוויזיה כפי שהיא משודרת בארה"ב עצמה – מן הסתם מכיר את האובססיה הזאת: בכל פעם שאתם פותחים את המקלט מיד מזנק עליכם אותו מצעד אינסופי של פרסומות למכשירי כושר, לתכשירי יופי, לדיאטות. אינספור מומחים שמבטיחים להפוך אתכם ליפים יותר, צעירים יותר, מצליחים יותר וחטובים יותר. עוד ועוד תכניות שמבטיחות לשפץ ולתקן את חייכם בכל דרך שניתן או שלא-ניתן להעלות על הדעת.
פיטרסון, למרות כל המטען האינטלקטואלי המרשים שלו, נותר נאמן לתבנית החשיבה הזאת: הוא בסך הכל מעביר את המוקד מעיסוק אובססיבי בגוף לעיסוק אובססיבי בנפש. כביכול החיים הם מכון כושר נצחי, שבו אתה מפתח את שרירי האישיות שלך ואז רץ מיד להתבונן בהתפעלות בדמותך שבמראה – וחוזר חלילה. כאמור, פיטרסון סבור שבצורת חיים שכזאת ניתן למצוא איזושהי גאולה. לי אישית זה נראה די מדכא.
והערה אחרונה לסיום: אחד השמות שפיטרסון מרבה לצטט בספרו הוא זה של ניטשה. אולם נדמה לי שפיטרסון מזכיר יותר הוגה אחר שפעל בסוף המאה ה19 – את מקס נורדאו (1849-1923). כמו פיטרסון, גם נורדאו האמין בעבודה קשה, במשמעת עצמית ובחינוך. כמוהו, גם הוא בז לבטלנים ולחולמי חלומות. בשנת 1892 נורדאו פרסם את ספרו הידוע ביותר "התנוונות" ("Entartung"), בו הוא שופך אש וגופרית על כל האופנות האינטלקטואליות של זמנו ובפרט על האי-רציונליות, הפסימיות והנטייה להרס עצמי. כנגד אלה הוא הציב את "הערכים החיוביים" של קידמה, חריצות ואמונה במדע.
אחת הדמויות שנורדאו מזכיר כדוגמה לכל אותן מגמות תרבותיות הרסניות נגדן הוא יוצא זה ניטשה, שבאותה עת כבר היה מאושפז לאחר שאיבד את הקשר האחרון שלו עם המציאות. נורדאו כותב בלעג על "זרטוסטרא הקשקשן של ניטשה עם אריות הקרטון שלו ועם הנשרים והנחשים מחנות הצעצועים"; במיוחד הוא בז לכל דיבוריו של ניטשה ושל יתר האמנים והפילוסופים "המנוונים" על עוצמה ועל רצון לעוצמה: "בואו נדמיין יצורים אלה כאשר הם מתחרים באנשים הקמים בשעה מוקדמת, ואשר עדיין אינם עייפים לפני השקיעה, ואשר יש להם ראש צלול, קיבה חזקה ושרירים חסונים: ההשוואה תעורר בנו צחוק" (Nordau, Degeneration, p. 541).
נורדאו ללא ספק צדק. אדם מהסוג שהוא מתאר, עם שרירים חסונים וכל זה – למשל הוא עצמו, שהיה ספורטאי נלהב ואבי רעיון "יהדות השרירים" – ללא ספק היה מכסח במכות את ניטשה החולה והמטושטש, למרות כל דיבורי העוצמה של זה האחרון. אף על פי כן, מאה ומשהו שנים לאחר מכן, ג'ורדן פיטרסון – בן דמותו המודרני של נורדאו – בחר להביא כאסמכתא לרעיונותיו דווקא את הפילוסוף המטורף ולא את יריבו החזק והנמרץ.
הסיבה לכך פשוטה: כיום נורדאו מוכר בעיקר לאלו העוסקים בהיסטוריה של התנועה הציונית. הספר "התנוונות", שהיה בזמנו רב-מכר היסטרי, מוכר כיום רק לאותם בודדים שלקחו קורס על התרבות האירופאית בתקופת מפנה המאה. ניטשה, לעומת זאת – ניטשה הקשקשן, המנותק מהמציאות, החולה בגוף וברוח – הוא עדיין מותג מצליח, ועדיין פילוסוף מעורר השראה. אולי זוהי אם כן השורה התחתונה: אם היינו לובסטרים, נורדאו כנראה היה מנגב עם ניטשה את הרצפה. אבל אנחנו איננו לובסטרים.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג "עניין של פרשנות"