"התיאוריות בדבר התפשטות מזהמים המצריכים פינוי יישובים" בשלב הנישוב מאסדת לוויתן, קרסו, והוכיחו כי הסוגדים ל"דת איכות הסביבה" צריכים לחשב מסלול מחדש, ובכלל, המצב בישראל בתחום איכות הסביבה טוב מאי פעם וכעת גם מצבה האנרגטי הוטב בהרבה. כך טען לאחרונה במאמר שפורסם ב"הארץ" פרופ' עמירם גרובייס, שהגדיר עצמו כ"פעיל בתעשיית זיקוק הנפט ויועץ למשרד האנרגיה", ולא פירט.

אני, שעל פי הגדרתו של פרופ' גרובייס נמנה על אחד מהמאמינים בדת איכות הסביבה, לא חלוק עם גרובייס על כך שמצב איכות הסביבה בישראל היום טוב במובנים רבים מבעבר. אני אפילו חושב שבהלת ההתפנות של תושבי חוף הכרמל היתה מוגזמת, גם אם אני מבין את הנסיבות שהובילו למהלך זה (מבלי להיכנס לפרטים, נראה שדווקא החישובים של נובל שנבדקו ואושרו על ידי המדינה והתגלו כמוגזמים לעילא, הם אלה שהתחילו את כל ההיסטריה).

אך אחרי שקראתי את הטור של גרובייס, ואחרי שהבנתי ש"פעיל בתעשיית זיקוק הנפט" הוא למעשה בעל תפקיד בכיר באותה תעשייה (כימאי ראשי בבתי הזיקוק), קראתי בין השורות וראיתי בטור מאבק בין עבר לעתיד, בין מי שעדיין שם את כל יהבו על תעשייה המבוססת על אנרגיות פוסיליות מזהמות לבין מי שמבקש לקדם חלופות בריאות וידידותיות יותר לסביבה. לכן החלטתי לכתוב טור תגובה כאן באתר "העין השביעית". פרופ' גרובייס קרא את הטור והגיב בסופו בשורת "טוקבקים".

לא הייתי מטריח אתכם בשיח ביני לבין פרופ' גרובייס, אלמלי הטענות שהעלה הן כאלו שפעילי סביבה, בעיקר אלא שנאבקים נגד הזיהום שמייצרות חברות הגז והדלק, שומעים שוב ושוב, וחלקן הן גם טענות שמופנות לאחרונה יותר ויותר כלפי מומחים מהאקדמיה שמתבטאים בנושאי סביבה באופן ציבורי. לכן החלטתי בכל זאת להתייחס לנקודות שהעלה פרופ' גרובייס בתגובתו, גם אם ביכר שלא להתייחס לאף טענה שלי לגופה.

פרופ' גרובייס הזכיר מאבקים סביבתיים שונים וטען לגבי כולם טיעון דומה וכאמור, ממוחזר: האם פעילי הסביבה אינם משתמשים בעצמם בכבישים, נוסעים ברכבים, טסים במטוסים ונעזרים בדלקים שמגיעים מתעשיית זיקוק הנפט? טיעונים דומים נשמעים גם נגד מי שמבקשים להפחית את השימוש בפלסטיק: האם אתם לא משתמשים בפלסטיק בעצמכם?

מדובר כמובן בטיעון "אד הומינום" קלאסי, מאחר שהוא אינו מתייחס כלל לעניין עצמו. והרי גם פרופ' גרובייס עצמו מדגיש שאין כרגע בנמצא חלופות אחרות. אך הדמגוגיה מסתירה קיבעון מסוכן, שהוא לב העניין. כי הרי חלופות ישנן, אלא שהן לא מיושמות בישראל או שאינן מיושמות במידה מספקת, וזאת לא מעט, ואולי אפילו הרבה מאוד, בגלל המאמצים של התעשייה המזהמת ושל דובריה כמו פרופ' גרובייס.

כך למשל תחבורה ציבורית נאותה שתאפשר הפחתה ברכבים פרטיים, גם אם היא מצריכה שימוש בדלקים מזהמים בפני עצמה, יכולה להפחית לאין ערוך את השימוש בהם ולייתר קילומטרים רבים של כבישים. מעבר מהיר ויעיל יותר לאנרגיה מתחדשת יאפשר להפחית את זיקוק הנפט והשימוש בגז ולהפחית משמעותית את זיהום האוויר. המאבק של חברות האנרגיה הפוסילית נגד כל אלה הוא מאבק בעד שורת הרווח שלהם ותו לא.

הטיעון המרכזי הנוסף בתגובתו של פרופ' גרובייס הוא כי "התעשייה הכימית והפטרוכימית נמצאת תחת מתקפה עזה בשנים האחרונות. חלקה בצדק רב (התפרצות צינור הנפט של קצא"א בערבה, פריצת הבריכה של 'רותם', דליפת הצינור המוליך מרכיב פטרוכימי במפרץ חיפה), וחלק רב שלא בצדק". פרופ' גרובייס גם מצטט מדו"ח שפרסם המשרד להגנת הסביבה לגבי שנת 2018, לפיו פליטה של מזהמים שונים בבתי הזיקוק בישראל דומה לממוצע באירופה או אף נמוכה ממנה.

חשוב לי להדגיש, אני לא חושב שצריך לסגור את התעשייה הכימית והפטרוכימית בישראל. יתרה מכך, אני מאמין שיכולה וצריכה להיות תעשייה בת קיימא בישראל. אבל עוד לפני שהמשק יעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות, הטכנולוגיות להפחתת הזיהום הנוכחי משתפרות וכך גם הידע בנוגע להשפעות של זיהום סביבתי על בריאות הציבור והמערכות האקולוגיות, ותעשייה חפצת חיים צריכה לעמוד קודם כל בדרישות החוק. התעשייה בישראל - לא תמיד עומדת בדרישות החוק.

גם הציטוט מהדו"ח של המשרד להגנת הסביבה, שעל הבעיות והתמיהות שהוא מעלה כתבתי כאן בעבר, לא ישנה את העובדה ששני בתי הזיקוק בישראל נמצאים תחת צווים מנהליים מתוקף חוק אוויר נקי, כיוון שלא עמדו בדרישות החוק. ועל כך נוספות הקביעות שעלו פעם אחר פעם בדו"חות מבקר המדינה על היעדר אכיפה ופיקוח, והעובדה שישנם כשלים רבים בניטור הקיים ושמזהמים רבים כלל לא מדווחים ולא מנוטרים.

ובל נשכח שלא מזמן יצאו דו"ח מקינזי, שהוזמן על ידי המדינה, ותוכנית של רשות מקרקעי ישראל, לצד פנייה של מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה למשרד ראש הממשלה, וכולם קובעים שאין מקום יותר לבית הזיקוק ולתעשייה הפטרוכימית בחיפה.

ומשהו אישי לסיכום, בתגובה לפנייתו האישית של פרופ' גרובייס, בנוגע  לעבודתי "כמורה ומחנך דור חדש של מהנדסים כימאים במכללת סמי שמעון". "האין אתה עושה שקר בנפשך כשאתה שולח אותם 'לשטח'? האם עלה בדעתך הקשיים הצפויים להם להתפרנס באם תמשך הנסיגה של המפעלים הכימיים?", כותב גרובייס.

מדובר, שוב, בטיעון דמגוגי, אפילו מקומם, כאילו אני, האחד, אסגור את התעשייה הכימית במדינה. אבל אני שמח שפרופ' גרובייס הדגיש את העובדה שאני מורה ומחנך ולא מרצה. אני מאמין שכדי לעשות שינוי, אני והקולגות שלי צריכים ללמד את מהנדסי העתיד איזו אחריות יש להם, אילו שאלות הם צריכים לשאול את עצמם ואת המנהלים שלהם ומהן החלופות הקיימות. רק כך נמשיך לקדם את איכות הסביבה ואיכות החיים בישראל.

אני סבור שכאזרח וכמומחה בתחום יש לי אחריות, ולכן אני כותב ופועל במגוון מישורים. אני מצפה מכל אחת ואחד לקחת אחריות, ובמיוחד ממקבלי ההחלטות ומהמובילים במשק, שיפגינו אחריות ציבורית שכוללת שקיפות, שיתוף ציבור והובלת שינוי. וכן, אני מצפה לכך גם מ"פעילים בתעשיית זיקוק הנפט".

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)