הפרק השלישי בסדרת הטלוויזיה של עמית סגל על בנימין נתניהו, ששודר בשבוע שעבר, הוקדש ליחסיו של ראש הממשלה עם התקשורת. כמו בפרקים האחרים, גם הפעם שובצו קטעים נדירים מארכיון חדשות 12, שסיפקו הזדמנות לחזות בפנים פחות מוכרות של נתניהו (ושל כתבי הערוץ). בשונה משני הפרקים הראשונים, שהתמקדו בפוליטיקה של נתניהו ובאסטרטגיה המדינית שלו, הפרק על התקשורת כלל בתוכו חור שחור.

כ-37 דקות הקדיש סגל לפרק הסוקר את תולדות המאבק בין נתניהו לתקשורת הישראלית, אך רק שתיים מהן עסקו בשיחות המושחתות בינו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, שהניבו את פרשת "תיק 2000". אם לא די בכך, בפתח הפרק הרביעי של הסדרה, שהוקדש להסתבכויותיו הפליליות של נתניהו, הציע סגל לעמיתו אמנון אברמוביץ' "בוא הפעם נשאיר את 1000 ו-2000 ו-4000 בצד", כדי להתמקד בפרשות עבר. כך יצא שפרשת השחיתות שמערבת את נתניהו ומוזס, הפרשה שנפרסת על פני הזמן הארוך ביותר וזו שבה שני הצדדים עדיין מתעקשים לאחוז בעמדות הכוח יוצאות הדופן שלהן, כמעט ולא קיבלה ביטוי ב"ימי בנימין".

אפשר שתשומת הלב המעטה שהעניק סגל לתיק 2000 נבעה מפני שבאמת ובתמים לא חשב שישנה חשיבות גדולה לפרשת השחיתות התקשורתית שסימנה את תחילת נפילתו של נתניהו כל הדרך עד לכתבי אישום פליליים. כשתיאר ב"ימי בנימין" את המפגשים של נתניהו עם מוזס (ועם נוחי דנקנר לאחר שזה רכש את "מעריב"), אמר סגל כי "זו לא חמדנות, זה צמא אדיר מאדם שהוא אולי הפוליטיקאי המושמץ ביותר בהיסטוריה של ישראל, ודאי אחד המושמצים בעולם. לכל הפחות הפגישות האלה, עם מכשיר הקלטה או בלי מכשיר הקלטה, עם ברך מגובסת או בלעדיה, הן מובנות".

אפשר גם שההצנעה של פרשת נתניהו-מוזס נובעת מכך שסגל הוא בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", ועל כן מצא את עצמו בעמדה לא נוחה להתייחס ישירות לעיתון, לקבוצת התקשורת שהוא שייך אליה ולמו"ל השולט בה ביד רמה. כך או כך, התעלמות כמעט גורפת מפרטי הפרשה חשובה פחות מההתעלמות של סגל מהנסיבות שהובילו בכלל את נתניהו לדון עם מוזס בעסקה מושחתת, כלומר, ההתנהלות הבריונית והמושחתת מלכתחילה של מוזס בשוק התקשורת.

למרות שהמציאות שהובילה את נתניהו למצב שבו ניהל שיחות מתמשכות עם מוזס חשובה מהמו"מ עצמו, סגל כלל לא מטפל בה. מי שצפה בפרק של "ימי בנימין" על יחסי נתניהו והתקשורת יכול היה לחשוב כי היחס של "ידיעות אחרונות" לנתניהו ורעייתו לאורך השנים היה דומה ליחס שקיבלו בני הזוג נתניהו מערוץ 1 של רשות השידור, מ"הארץ" או מחדשות 2, לימים חדשות 12. עוינות כללית, שנובעת מהעמדה החיצונית של נתניהו לממסד הישראלי, מהעמדות האידאולוגיות שלו, מהביקורת הבוטה שהעביר על התקשורת, או משילוב של כל הגורמים הללו גם יחד.

בעקבות חשיפת השיחות בין נתניהו למוזס, תחילה בחדשות 2 ולאחרונה בגרסה מלאה בחדשות 13, אנחנו יודעים שלא זה המצב. נתניהו ומוזס היו ביחסי תן-וקח מתמשכים, לאורך שנים ארוכות. בעבר כבר היו תקופות שבהן היחס לנתניהו מצד קבוצת התקשורת של מוזס השתפר, ולא משום שנתניהו שינה פתאום את עמדותיו אלא כחלק מיחסי תן-וקח פסולים. מוזס אף הבטיח לנתניהו כי קבוצת התקשורת שלו, בראשות עיתון "ידיעות אחרונות" ואתר ynet תעשה כל שניתן כדי להבטיח את שלטונו, אם רק יפגע כלכלית במתחרה הגדול "ישראל היום".

"ידיעות אחרונות" ו-ynet לא היו כלי תקשורת רגילים אלא אמצעי לשימור כוחו של המו"ל מוזס. ברצותו יהפכו לשוט ביקורתי נגד השלטון, ברצותו יחניפו. האם פוליטיקאים אחרים בישראל זכו לסיקור חיובי מקבוצת "ידיעות אחרונות" גם כשהידרדרו לפלילים משום שנתנו למוזס את מבוקשו? מותר להניח שכן. מה שבטוח הוא שאחרי הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, נתניהו לא רצה להגיע שוב למשא ומתן מול המו"ל החזק בישראל מעמדת חולשה.

כדי שיוכל לעמוד בפני הלחצים של מוזס היה לנתניהו צורך בשוט משל עצמו, וזה בא בדמות "ישראל היום". מי שלא מבין את זה, מי שלא מבין שהסיקור של ראש הממשלה בתקשורת הישראלית נובע לא רק מההטיה האידאולוגית שלה אלא גם מהפרקטיקות המושחתות של חלקים מרכזיים בה, לא יכול להבין באמת את יחסיו של נתניהו עם התקשורת. לצופי "ימי בנימין" לא היה סיכוי.