יום לאחר ההכרזה הדרמטית על הגשת כתב אישום בגין שוחד נגד המו"ל החזק בישראל, מי שהישראלים לא מכירים את פניו או קולו, מי שכמעט מעולם לא התראיין אך היה כוח עליון בפוליטיקה הישראלית, מי שהקדים בשנים ארוכות את נתניהו בהשפעתו על הציבוריות הישראלית, ומי שנתניהו פחד ממנו ועיצב את מהלכיו על-פיו. יום לאחר מכן, מוזס נותר דמות אנונימית עבור קוראי העיתונים בישראל.
קוראי "ידיעות אחרונות" הנתקלים בעמוד השער של העיתון יזכו לקרוא על כתב האישום נגד מוזס רק בשורה קצרה בתחתית עמוד השער: "האישום נגד נוני מוזס: הצעת שוחד לנתניהו". את רוב רובו של השער תופסת תמונתו של נתניהו וכותרות והפניות העוסקות בו. בחירה עריכתית זו אינה ייחודית ל"ידיעות אחרונות". זהו בדיוק הסיקור שמציע שער "הארץ" (האזכור היחיד למוזס הוא בהפניה לטור של נתי טוקר). ב"מעריב" שמו של מוזס כלל לא מוזכר. "ישראל היום", שנוסד כדי להילחם ב"ידיעות אחרונות", הוא היחיד שמפרסם תמונה של מוזס על השער.
כתבות פרופיל פרטניות על מוזס לא מתפרסמות היום בעיתונים. תמונות מהאלבום המשפחתי לא מופיעות. הגיגים על מקומו בפוליטיקה, בתקשורת, בציבוריות, בקבלת ההחלטות במדינת ישראל – גם כאלו קשה למצוא. אין מו"ל בישראל שלא קשור בקשר כזה או אחר עם נוני מוזס. גנבי סוסים לא מטרידים את מנוחתם של גנבי סוסים אחרים. זהו הכלל הראשון בגניבת סוסים. יש אומרים הכלל היחיד. רבים מהעיתונאים עבדו עבורו או מקווים לעבוד עבורו, וממילא, עורכים בכירים בישראל הם ברובם קבוצה קטנה ומחושלת של אומרי הן הסוחרים בנאמנותם עם גנבי הסוסים.
בקרוב יעלה קייזר סוזה על דוכן העדים. המציאות הציבורית-תקשורתית-פוליטית שנסדקה כששמענו לראשונה את קולו בהקלטה מטושטשת מתוך כיס הז'קט של קינג ביבי תמשיך להיסדק. מה נמצא מאחורי השברים? יש מי שכבר טווים במרץ את המציאות החלופית שתתגלה שם. לדעתם, היא צריכה להיות דומה מאוד לזו שנסדקה. במציאות הזו "ידיעות אחרונות" הוא עיתון לגיטימי ולא מכונת שחיתות. העובדים ב"ידיעות אחרונות" הם עיתונאים חופשיים ולא משרתים של אינטרסים זרים.
"נוני מוזס צריך להדיר את עצמו מכל עיסוק בנושאי תוכן ב'ידיעות אחרונות'. העיתון שלנו הוא עיתון חופשי: הוא היה כך גם כאשר נתניהו ומוזס הציעו זה לזה הצעות מגונות", נכתב בציטוט מודגש בתוך מאמר של ברנע שנדפס בעמוד הפותח של העיתון (ההתייחסות עצמה למוזס בטור אינה ארוכה הרבה יותר. רוב רובו מוקדש לנתניהו). גם סימה קדמון, בבוקסה מתחת, כותבת לקראת סוף הטור את המשפט "זאת לצערי המסקנה גם בנוגע למו"ל העיתון שלי, נוני מוזס. האישום בשוחד נגדו לא מותיר בפניו ברירה והוא צריך להתפטר מתפקידו לאלתר". כפיים.
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס מגיע להיחקר במשטרה, 17.1.2017 (צילום: רועי אלומה)
נחום ברנע יודע שהעיתון שהוא כותב בו לא חופשי. נחום ברנע הוא עיתונאי ממולח, חד חושים, המכיר היטב את נפש האדם, נפש העיתונאי, נפש המו"ל. אבל גם סתם דביל היה מבין שמדובר בעיתון מושחת אם היה קורא אותו יום-יום, ובוודאי אם היה עוקב אחרי אתר ynet (הנה תזכורת להתנהלות באתר במהלך הבחירות ב-2015, ולסיקור שלו את המחאה החברתית).
איתמר ב"ז סיכם כאן עבור ברנע מבחר עדויות לאופן המושחת שבו מתנהל "ידיעות אחרונות". ברנע מוזמן לעיין במקבץ העדויות שאספנו כאן לאחר חשיפת פרשת "תיק 2000". ברנע יכול לעיין בכתב האישום שהוגש אתמול נגד מוזס, ובו מובאות דוגמאות לאופן בו ההצעה המושחתת לנתניהו יצאה לפועל. ברנע יכול גם לקרוא מה שכתב הוא עצמו על "ידיעות אחרונות" לפני שעבר לעבוד בעיתון. ברנע יכול להיזכר בברנע שלפני שנים מחה ושבת כשהבוס מוזס החליט לפטר את העורכים שלו מסיבות לא ענייניות. גם אז ברנע הוא מי שהתקפל, לא הבוס.
ברנע וקדמון יודעים שמוזס לא שואל אותם אם להתפטר או לא. סימה קדמון יודעת שפרסום שורה הקוראת להשעייתו של הבוס משרתת אותה בדיוק כפי שהיא משרתת אותו. אם קדמון וברנע היו מתעלמים מהחבל במרכז החדר הם היו סופגים ביקורת. העיתון היה סופג ביקורת. קדמון וברנע לכן משתעלים בנימוס ומצביעים על החבל. הנה חבל, הם אומרים לקוראים. על התלוי הם לא יעזו לדבר, אלא כדי להכחיש את קיומו.
אם ברנע וקדמון היו רוצים פעם בחייהם גם לעשות משהו עבור העיתון שלהם, ולא רק לינוק ממנו יוקרה ומשכורת, הם היו קמים, סוגרים את המחשב ופותחים את הפה. הקריירה מאחוריהם. הפנסיה בכיסם. אין להם מה להפסיד חוץ מאת שמם. השם שמוכתם שבוע אחרי שבוע כשהוא מופיע בעיתון של שוחד
זו שיטת "ידיעות אחרונות". זו הסיבה שב"ידיעות אחרונות" זקוקים לברנעים ולקדמונים. זו הסיבה ששאול אלוביץ', גיבור "תיק 4000" ולשעבר בעל השליטה ב"וואלה", גוער במשרתיו מדוע לא השכילו לייצר מכונת שחיתות כמו זו של מוזס, זו הסיבה בשלה מוזס מתפאר באוזני נתניהו בשיחות השוחד שלהם כי הוא רב אמן בשחיתות (ניהול עיתונאים, הוא קורא לזה).
כשנחום ברנע וסימה קדמון כותבים כמה שורות על כך שמוזס צריך ללכת הם מממשים את תפקידם במכונה. מישהו צריך להגשים את פקודות השוחד והשחיתות של מוזס. מישהו אחר צריך לכתוב שהוא צריך ללכת. כך זה במשך יותר משנות דור. אם ברנע וקדמון היו רוצים פעם בחייהם גם לעשות משהו עבור העיתון שלהם, ולא רק לינוק ממנו יוקרה ומשכורת, הם היו קמים, סוגרים את המחשב ופותחים את הפה. הקריירה מאחוריהם. הפנסיה בכיסם. אין להם מה להפסיד חוץ מאת שמם. השם שמוכתם שבוע אחרי שבוע כשהוא מופיע בעיתון של שוחד.
קדמון כתבה לא מזמן נגד הצדקנים שקוראים לה להתפטר. זה לא מפריע לה ולעמיתיה ב"ידיעות אחרונות" לייעץ לנתניהו לעשות את אותו הדבר. זה הדבר הנכון, המובן מאליו, המתבקש, הם כותבים. נתניהו צריך לפנות את מקומו. הוא הרי לא מוכר ירקות או בעלים של חנות כלי כתיבה, הוא ראש הממשלה. נתניהו צריך ללכת. ומה הם? אנחנו רק עיתונאים, אנשים שכותבים בעיתון. יש לנו דעה ואנחנו כותבים אותה. מה אתם רוצים.