גלי-צה"ל, ראיון.
מראיין: אתה עדיין מצפה שנתניהו "ייטיב" את דרכיו?
מרואיין: אני כבר מזמן התייאשתי.
מראיין: אבל לקראת בחירות, כשמפלגה נערכת מחדש, כשהיא מכנסת את אנשיה ומחזירה אותם הביתה, כשהיא איכשהו מחדדת את שריריה, אולי גם נתניהו ישוב לאותו מסלול שבו אתה היית מצפה שהוא ילך בו?
מרואיין: אני חושב שהוא איננו מסוגל לכך, אין לו שום יחס מיוחד לצור מפלגתו, לצור מחצבתו האידיאולוגית [...] הגישה שלי היא אחרת לגמרי, ואצל נתניהו אין שום דבר שהוא מעל לאינטרס האישי שלו, כולל ארץ ישראל.
מראיין: ובכל זאת, מרכז הליכוד האחרון, ולא רק הוא, גם הבולטים שבו, הנבחרים, חברי-הכנסת, רובם הגדול עומד מאחורי נתניהו. מדוע?
מרואיין: צריך לשאול אותם. צריך לשאול אותם.
מראיין: אתה מצדד ברעיון שרמטכ"ל לשעבר שבקושי טבל את רגליו בבריכה הפוליטית, מיד קופץ פנימה ומתחיל לשחות.
מרואיין: במציאות שלנו אלו הם דברים רגילים, מקובלים.
מראיין: אמנם היו דברים מעולם, רמטכ"לים, כמעט כולם, מצאו עצמם בפוליטיקה, אבל אף אחד מהם לא עשה זאת ב'נו-טיים', בזמן כל-כך קצר.
מרואיין: כן, אבל אם מישהו אחר הגיע לתפקיד ראש הממשלה, אז אינני מתפלא שגם הוא מגיע...
* * *
זה יכול היה להיות עוד ראיון שגרתי וסתמי עם ראשי ממשלה לשעבר כמו אהוד ברק או אהוד אולמרט, יריבים נוכחיים של נתניהו ומי שלא חוסכים ממנו ביקורת, אלא שהמרואיין, שהתראיין בתוכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל, היה ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הרמטכ"ל שעליו מדובר אינו בני גנץ, אלא אמנון ליפקין-שחק ("בדרך כלל ההופעה שלו היא סימפתית ואנושית. הוא מחפש איזושהי התבלטות מוסרית, מחפש גם דרכים חדשות, אני מקווה שהוא יצליח יותר ממפלגת העבודה", אמר עליו שמיר). המראיין היה נחמן שי, לפני שפנה לקריירה פוליטית, והשנה היתה 1999.
יצחק שמיר ובנימין נתניהו באסיפה של מפלגת הליכוד, 1986 (צילום: משה שי)
יש להניח שהראיון הזה (שמובא כאן רק בחלקו), עם ראש ממשלה לשעבר שהיה גם יו"ר הליכוד, הכולל התייחסויות מפורשות להתאמתו של נתניהו להנהיג את המדינה וניתוח של התנהלותו ומניעיו, כמו גם לסוגיית המעבר בין הנהגת הצבא להנהגת המדינה, היה יכול להעשיר את הדיווחים העיתונאיים האקטואליים שעסקו בסוגיות האלה ממש (ובפוליטיקאי הזה ממש) בהקשר אקטואלי. תזכורות כמו אלו מדגימות שלא הכל תקדימי וחדש, שסוגיות שאנחנו טרודים בהן כיום קיבלו תשובות בעבר וכי התשובות האלה וזהות נותניהן רלבנטיות לא פעם גם לימינו אנו.
כיצד מצאתי את הראיון? שלפתי אותו ממגירה אקראית בזיכרון, כשניסיתי לאתר קטע ראיון אחר עם שמיר מאותה סביבת שנים. אובדנם של חומרי ארכיב שלא שרדו את השנים וקִטלוג חלקי, הביאו אותי במקרה אל הקטע הזה, שרק לאחר האזנה לו אפשר להבין את תרומתו לראייה כוללת של הדיווחים על סוגיות אקטואליות שעל הפרק.
כיצד מספרים את הסיפור החדשותי העיתונאי המלא, השלם והמקיף ביותר? האם מידע הנמסר לציבור על אירועים אקטואליים צריך להיות מורכב כולו רק מפרטי מידע חדשים ומעודכנים, או שמא כדאי ורצוי לשזור בו פיסות והקשרים מן העבר הרלבנטי?
בעניין הזה דומה כי רבים מכלי התקשורת אינם עושים שימוש מספיק בנכסים הצבורים בידם, באופן שיש בו לשפר ולהעמיק את הדיווח העיתונאי. נראה כי במערכות מעדיפים להסתמך על זיכרון נקודתי של עיתונאי כזה או אחר שישלוף פרטים באופן אקראי ממעמקי זכרונו, בדיוק כפי שעשיתי אני, כדי להפוך את הדיווח שלהם למבוסס, עשיר ומעניין יותר. אך הסתמכות כמעט בלעדית על זיכרון אנושי אקראי אינו יכול להעניק לצרכן התקשורת את התמונה המלאה שהוא זכאי לה מכלי תקשורת הרואה עצמו מקצועי ורציני.
השימוש השגור בארכיון בתקשורת הישראלית, כשכבר נעשה שימוש כזה, נדמה לעתים יותר כמעשה קוריוז מאשר פעולה אינהרנטית ומוטמעת בדיווחי האקטואליה. פינות כמו "הארכיון זוכר" או "הארכיון לא שוכח", או "קולות מן העבר", באות בדרך כלל כדי לקשט סופי משדרים או עמודי נוסטלגיה, ולא ככלי משלים להבנת ההווה.
מדי פעם נשלף ממעמקי הפנסיה שלו אחד מוותיקי השבט כדי להזכיר נשכחות, אך התדירות והאופן שבו הדבר נעשה משווה לו יותר נופך של מועדונית יום של עיתונות ופחות של כלי עזר להבנת המציאות האקטואלית. זאת בעוד שהזיכרון הציבורי, בישראל ובמקומות אחרים, כך אנו למדים פעם אחר פעם, הוא ממילא קצר ומקוטע.
גם השינויים שעברו על מקצוע העיתונות, מעברי המערכות והתפקידים התדירים של עיתונאים והתחלופה הגוברת בתחום, שוחקים את הזיכרון העיתונאי ומחדדים את הצורך להסתמך על זיכרון ארגוני וקיבוצי – באשר לאירועים מהזמן הקרוב, כמו גם כאלו שממרחק שנים רבות.
קולות, מסמכים ודיווחי עבר צריכים להיות חלק שגרתי מהדיווח על אירועים אקטואליים. הם מייצרים רצף זיכרון וטיעון שקשה להביא לציבור באופן אחר. השימוש בארכיונים מצולמים, מוקלטים וכתובים, מאגרי מידע ורשומות היסטוריות, צריך להיות חלק כמעט מכל דיווח אקטואלי לשם הענקת פרופורציה, הקשר ועומק לדיווח – גם השגרתי והסתמי ביותר.
לכן עלינו להתעקש ולהקפיד על הקִטלוג ועל פיתוח ושימור הזיכרון הארגוני, על תמהיל דיווחים שאינו מושתת רק על המיידי והאחרון. לא עוד ישן מפני חדש תוציאו במובנו המקורי, אלא הוצאת הישן מן הארכיון כדי לשפר ולעבות את החדש ולהעניק לו את הצבע הנכון שהוא זקוק לו.