אפשר אחרת

ניר חסון כותב ב"הארץ" על "הישראלים שחיים כמעט בלי לייצר פסולת".

שוב השקר הזה

ב"ישראל היום" חוזרים יום שני ברציפות על הסילוף לגבי ממצאי בדיקת "העין השביעית" בנוגע ל"תיק 4000". בניגוד למה שכותב בעיתון יאיר אלטמן בעקבות דברי נתניהו עצמו, הבדיקה הראתה כי הסיקור של נתניהו באתר "וואלה" היה דווקא מאוזן יחסית עם נטייה קלה לצד החיובי – לטובת נתניהו.

בנוסף, בדיקת עומק של אירועי מפתח בבחירות העלתה כי "וואלה" נקט בקו שונה משל שאר כלי התקשורת שאינם קשורים לאדלסון, קו שהיטיב עם נתניהו. להרחבה ניתן לקרוא כאן.

למה לי פוליטיקה עכשיו

הכותרות הראשיות של העיתונים הפכו לא רלבנטיות זמן קצר לאחר שהופצו הגליונות ונתניהו הכריז כי חזר בו מכוונתו לקיים בחירות מקדימות בליכוד.

"נתניהו: שוקל פריימריז; סער הגיב: אני מוכן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב" (שיכולים להניף בגאווה את כותרת המשנה: "הערכות: ראש הממשלה יגנוז את הרעיון"). "נתניהו טען שהוא בוחן פריימריז בזק, סער הגיב: 'אני מוכן'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" (אם העורכים היו קוראים לעומק את הטור של נחום ברנע שפרסמו בעמוד 3, שבו נכתב על רעיון הפריימריז ש"בלשכת נתניהו מיהרו לאפסן אותו על המדף" – היו יכולים להימנע מהכותרת).

"לפיד ויתר על הרוטציה עם גנץ; סער הודיע: מוכן לפריימריז עם נתניהו" היא הכותרת הראשית של "הארץ". בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום" נכתב: "'אני מוכן', הכריז גדעון סער אחרי הודעת רה"מ על סיכוי לפריימריז בליכוד – וגרם לטלטלה. בליכוד תקפו: 'יפסיד'".

ההפניה על שער "ישראל היום" לטורו של הפרשן הפוליטי, מתי טוכפלד, קוראת: הצהרת נתניהו על פריימריז בליכוד, שהיתה אמורה להיות בלון ניסוי, הפכה בגלל הציוץ של סער לתוכנית עבודה אמיתית". אגב, לא רק את פרשן הבית שלו נתניהו הוציא כחזאי גרוע במיוחד, גם את יובל קרני ב"ידיעות אחרונות". בערב ראש השנה דיווחו העיתונים על האפשרות שנתניהו יחזיר את המנדט אחרי צאת החג. רובם ייחסו זאת להודעת הליכוד – אבל בעיתון שמתנהג עדיין כאילו הוא העיתון של המדינה קבעו זאת כעובדה בכותרת השער – והתבדו מהר מאוד.

"נתניהו צפוי להחזיר השבוע את המנדט". כותרת ב"ידיעות אחרונות", 29.9.2019

ב"מעריב" ממשיכים לשרת את פוליטיקאי הבית, אביגדור ליברמן. "המבוי הפוליטי לא באמת סתום", קובעת כותרת המשנה לטורו של בן כספית, "מי שיחפש את שלט היציאה מהמבוך ימצא אותו בנוסחת ליברמן". הנוסחה: "ממשלת אחדות בין הליכוד, כחול-לבן וישראל-ביתנו". למה צריך להוסיף את ישראל-ביתנו לממשלת אחדות שמונה מספר מנדטים מספק בהחלט? כספית לא מתעכב על הנקודה הזו. היידה ליברמן!

כספית מתייחס גם לוויתור על הרוטציה מצד יאיר לפיד, שהעפיל כאמור לכותרת הראשית של "הארץ": "הוא מוותר עליה במקרה שתוקם ממשלת אחדות. אבל אם תוקם ממשלת אחדות וגנץ יקבל רק שנתיים, בכל מקרה לא תהיה רוטציה, נכון? נכון. אז על מה מוותר לפיד? על כלום ושום דבר בעצם".

אז מה בכל זאת ניתן ללמוד מהכותרות הראשיות שהתיישנו מיד אחרי שהתייבש הדיו שבו הן נכתבו? על כוחו של סער בליכוד – וגם במערכות העיתונים. וגם על תסמונת נתניהו של "ישראל היום". קחו למשל את הניסוח "בליכוד תקפו: 'יפסיד'". ציטוט כזה לא נמצא בידיעה הראשית (מירי רגב מצוטטת כאומרת "הוא מוכן להפסיד"), ויותר מכל הוא מלמד על הזהות שהשתרשה ב"ישראל היום", שלפיה הליכוד = נתניהו.

יותר נכון, נתניהו = העולם. למה הכוונה? קחו את ניסוח הכותרת הראשית של העיתון: "צעד לבלימת סער: מסמך מחויבות לנתניהו". הכותרת נכונה כמובן, אך היא מנוסחת כפי שנתניהו מדבר עליה עם אנשי הקמפיין שלו, ולא כפי שהם מדבררים אותה לעולם שבחוץ. למה הכוונה? אם תשאלו את אנשיו של נתניהו, הרי שהמסמך המדובר, שלפיו יתחייבו ראשי מפלגות הימין לבחור בנתניהו במקרה ש"המנדט יועבר לכנסת", נועד "להבטיח את המשך שלטון הימין" או משהו בסגנון זה, ולא "לחסום את סער" – מטרה פוליטית צרה.

מה ההבדל? ההבדל הוא בין "שלטון הימין" לבין "שלטון נתניהו". זהו בדיוק נייר הלקמוס שלפיו היה ניתן לבחון לאורך השנים אם "ישראל היום" הוא עיתון ימין או עיתון נתניהו. עיתון אידיאולוגי או "ביביתון". כל זמן שנתניהו נאבק בפוליטיקאים משמאל, תמיכה בו היתה יכולה בקלות יחסית להיחשב כתמיכה ב"ימין". אולם כשהוא נאבק בפוליטיקאים מימין, תמיכה בו הופכת לנאמנות פרסונלית, לא מחנאית.

לאורך השנים השתדלו הן בסביבת נתניהו והן בסביבת "ישראל היום", ככל שהיה הפרש בין השניים, לטשטש את הפער הזה. באופן מעניין, דווקא ככל שחל לכאורה ריחוק וניכור בין נתניהו והעיתון שנוסד עבורו (בעקבות פרשת "תיק 2000" וחשיפת מעורבותו של נתניהו עצמו ב"חוק 'ישראל היום'" והביטויים המזלזלים שלו כלפי שלדון אדלסון), נראה שבחינמון ויתרו על העמדת הפנים ואימצו את הגישה שלפיה "המדינה זה אני".

לכן, במקום לכתוב "צעד לבלימת השמאל" אפשר לכתוב "צעד לבלימת סער" ולא להרגיש שום צרימה. לכן לא מתעוררת שם שום מבוכה כשמפרסמים בהבלטה, בפתח העיתון, את הכותרת "נתניהו: 'מוכרחים ללכת ביחד, אין חלופה לממשלת אחדות'", כאילו לפני הבחירות לא פרסמו בגאווה את הכותרת הראשית "נתניהו מתחייב: לא נלך לאחדות".

מאמרו של נתניהו בכותרת הראשית של "ישראל היום", 7.8.2019

אפשר לדמיין את מערכת "ישראל היום" ביום שאחרי ירידת נתניהו מהבמה: הנהגים ישובים בהמתנה נצחית בקבינות משאיות ההפצה, עובדי הדפוס צפודים מול המכונות, העורכים בבהייה אינסופית מול מסכי המחשב בדסק, ידי הכתבים קפואות מעל המקלדות. אבק נערם אט-אט על כולם לשכבה ההולכת ונעשה עבה מדי שנה. בחדר העורך הראשי, בין מאות התמונות שבהן הוא מצולם באתרים ברחבי העולם, הטלפון המאובטח לא מצלצל. סוף.

החברה הערבית

"אלפים הפגינו ביישובים הערביים במחאה על כשלון הטיפול באלימות", נכתב בכותרת בשער "הארץ". "רבבות הפגינו: מפקירים את האזרחים הערבים בישראל", נכתב בכותרת ידיעת חצי עמוד בעמוד 8 ב"מעריב". "זעקה של מגזר שלם" היא כותרת ידיעה קצרה בעמוד 9 של "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" ידיעה בעניין מתפרסמת בעמוד 11, עם הפניית שער זעירה: "המאבק באלימות במגזר הערבי: מג"ב יקבל פלוגת תגבורת, הענישה תוחמר".

"כשמנהיגי הציבור הערבי חוזרים ומאשימים את הממשלה, את הרשויות ואת שאר העולם ואשתו בריבוי מקרי הרצח במגזר, הגיע הזמן להגיד את האמת: החברה הערבית צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה על החינוך שלה ועל התרבות שלה, זו שרואה במשטרה אויב ובחוק מכשול", נכתב בכותרת המשנה לטור של קלמן ליבסקינד באותו עיתון.

כוח משטרה בשולי ההפגנה במג'ד אל-כרום, 3.10.2019 (צילום: דוד כהן)

"על-פי נתונים שהציג יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, מאז שנת 2000 נרצחו 1,385 איש בחברה הערבית, וכתוצאה מכך 3,190 ילדים התייתמו. ועדת המעקב החליטה על שביתה כללית במגזר, הפגנות ושביתת רעב של ההנהגה הערבית בתחילת השבוע", כותב סמי פרץ בטורו ב"דה-מרקר".

"לא צריך להכיר היטב את היישובים הערביים כדי לדעת שההזנחה שם איומה. התשתיות רעועות, אין שטחים ציבוריים מטופחים, חלק מהבנייה פרוביזורי ולא חוקי, צעירים משתוללים בכבישים עם רכבם, ונשק רב מסתובב שם. זה לא חלון שבור, אלא אוסף אינסופי של איתותים שזהו שטח הפקר. צריך להודות באמת – במגזר היהודי יש אדישות כלפי מעשי הרצח בחברה הערבית. יש גם דיבורים בנוסח 'כל עוד הם רק הורגים אחד את השני, לא אכפת לי'. ואולם רגשות הציבור היהודי אינם פוטרים את ממשלת ישראל ומשטרת ישראל מטיפול בבעיה.

"[...] קל להטיל את האשמה על החברה הערבית ועל אלמנטים תרבותיים כמו 'נקמת דם' או 'רצח על כבוד המשפחה'. קל גם לטעון שממשלות הימין לא מתאמצות לבלום את מעשי הרצח כדי שהחברה הערבית תהיה שקועה בבעיותיה הפנימיות ולא בסוגיות לאומיות. אבל האשמות כאלה לא פותרות את הבעיה, והמחשבה שזהו עניין ערבי פנימי שגויה מיסודה. אנרכיה ביישובים הערביים היא מחדל ממשלתי, מקומי ומשטרתי חמור, ופגיעה חמורה באיכות החיים של 20% מהאוכלוסייה בישראל – ויש בה פוטנציאל גלישה מסוכן גם לחברה היהודית ולארגוני טרור".

אגב, פרץ מזכיר את תיאוריית "החלונות השבורים" ויישומה המוצלח המיוחס לרודי ג'וליאני בעת שהיה ראש עיריית ניו-יורק – עניין שנוי במחלוקת.

סימניות

"כנראה  שזאת הגניבה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל", משערת כותרת כתבה של עורך "דה-מרקר", אבי בר-אלי, שבבסיסה דו"ח ש"פירט בצורה סכמטית ומפורטת להפליא כיצד במשך עשרות שנים נגנבו לכאורה מכיסי הציבור ובתי-העסק בישראל מיליארדי שקלים – הון עתק שתיחזק כיסי אי-יעילות, נגרע מההכנסה הפנויה במשק ופגע דרמטית בצמיחה".

"המספרים חושפים: כך השיג ליברמן 137 אלף קולות תוך ארבעה חודשים", נכתב בכותרת כתבה של דני זקן ודורון ברויטמן ב"גלובס".

"כך נראה המבצע הפולני המאורגן לשכתוב ההיסטוריה", מבטיחה הפניה לכתבת השער של "מוסף הארץ" (עומר בן-יעקב), הנפתחת בציטוט מתוך ערך "ויקיפדיה" על מחנה השמדה בוורשה שלא היה ולא נברא, "התרמית הגדולה ביותר בתולדות 'ויקיפדיה'".

באותו מוסף כותב יונתן אנגלנדר על יצירת המד"ב "חולית".

במוסף "G" של "גלובס" כותב יואב קרני על חיבור פוליטי של מיעוטים בבחירות בפולין: "הרשימה המשותפת, ורשה, נובמבר 1922: אסוציאציות, קריצות ולקחים" (טרם עלה לאתר).

על-פי מקורות זרים

רון מיברג כותב במוסף "מעריב" על ראיון שערך עם דב גולדשטיין, הביוגרף של יצחק רבין, סמוך לאחר הירצחו. "הצנזורה ניסתה לעצור אותו ונכשלה. יצחק סיפר בגילוי לב גמור על פרשת גירוש ערביי רמלה ולוד. עם מקלעים שהוצבו ברחובות הראשיים וירו אלפי כדורים, עד שהערבים הבינו שהדרך היחידה שפתוחה לפניהם היא להיאסף במשאיות של צה"ל ולהימלט לירדן. יצחק הסביר שמדינת ישראל אינה יכולה לסבול שבדרך המלך שמחברת את העיר המרכזית שלה עם עיר הבירה תהיינה שתי ערים ערביות גדולות, טעונות שנאה ומשטמה.

יצחק רבין, בעת כהונתו האחרונה כראש ממשלה, מבקר במפעל טלרד בעיר לוד. יולי 1995 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"שמואל תמיר, שעמד בראש ועדת השרים שהיתה צריכה להכריע בנושא, נשכב לאורך ולרוחב לא להתיר את הסיפור הזה. אמרתי בוועדה: 'מר תמיר, אסור לספר את האמת במדינת ישראל? הרי האמת הזאת גלויה וידועה'. תמיר אמר: 'האמת גלויה וידועה, אבל אסור שהיא תבוא מפי הגבורה ומפי מי שהיה ראש ממשלת ישראל. זה יקפח את הטיעון שלנו שנהגנו באנושיות ושערבי שברח ממדינת ישראל ברח מיוזמתו או על-פי הפצרת מנהיגי ערב, ולא אנחנו חוללנו את הבריחה הזאת'. יצחק כעס. הוא הלך שוב אל תמיר, אבל לא עזר שום דבר.

"את תרגום הספר לאנגלית מסרתי ליהודי בשם פרץ קדרון. מתרגם מצוין. הבהרתי ליצחק שקדרון שמאלן שלא אצביע בשבילו, אבל על-פי תפיסת עולמי זה לא מקפח את הזכות שלו להתפרנס. יצחק אמר: ‘דב, לא יכולתי להגיד את זה באופן יותר מושלם. בוא ניתן לו את העבודה'. לא מחקתי את סיפור רמלה-לוד כאשר מסרתי את כתב היד לפרץ. אחרי שהוועדה פסלה אותו, אמרתי לו: ‘פרץ, אל תתרגם את הקטע ואל תשתמש בו'. הוא אמר: ‘מאה אחוז'. מחקנו, והספר יצא לאור. כעבור חודשים אחדים הלך פרץ לתדהמתי ונתן את כל הסיפור ל'ניו-יורק טיימס'. זה לא היה עבור בצע כסף. הוא לא קיבל פרוטה".

שיר

עוד במוסף סוף השבוע של "מעריב", נתן זהבי מביא שיר מאת אברהם שיין, "מנהל סניף בנק שהפך להיות דייר רחוב":

אני מר אברהם שיין
לשעבר מנהל סניף בנק מת, ליד בית-האבות קרוב לבית-הקרבות
בבוקר היו המתים
באים להפקיד את כספם ובלילה שעבדו נשמתם.
בחשבונות העובר ושב לא שבו.
תקבל סידור לקדיש, ושעון קוקייה לתשמיש
למען תדע כי זמנך עבר מזמן
ושום נייר עיתוק לא יוכל לשכפל לך
את השנים האבודות.
ואף לא ערב לפרוע את השטרות
שהופקדו בכספת הזמנית של החיים.
אני מר אברהם שיין
הייתי מנהל סניף בנק מקומי
בין בית-הקרבות לבית-הקברות

ידע כללי

"בניגוד למה שאנשים חושבים", אומר חוקר הקופים ריצ'רד רנגהאם לסמדר רייספלד המראיינת אותו עבור "מוסף הארץ", "שימפנזים הם בעלי חיים הרבה יותר תוקפניים מבני אדם".

ארצות-הברית

"הרחק מהכותרות ומגבעת הקפיטול, המלחמה האמיתית מבעבעת מתחת לפני השטח במקום אחר. היא לא זוכה לעשירית מתשומת הלב התקשורתית בארצות-הברית ובעולם, אבל תוצאותיה עשויות להשפיע על דמותה של הדמוקרטיה המערבית החשובה והמשפיעה בעולם יותר מקרקס ההדחה של טראמפ", כותב גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר".

"הקרב הוא על דמותה, נשמתה וערכיה של המפלגה הדמוקרטית. זה קרב בין הממסד שמבקש להמשיך את שושלת הקלינטונים וברק אובמה לבין המורדים הצעירים. המנהיגים של האחרונים כלל אינם צעירים – ברני סנדרס בן 78 ואליזבת וורן בת 70 – אבל צבאות התומכים שלהם נשענים על הדור שנולד הרבה אחרי נפילת מסך הברזל. זה הדור שלא ידע את יוסף, אבל יודע שהקפיטליזם האמריקאי במתכונתו הנוכחית לא עובד עבורו.

"[...] ב-40 השנים האחרונות מנע סדר היום של המפלגה הדמוקרטית מהמיליארדרים שמממנים אותה לקבל הכרעות קשות ולהחליט עד לאן באמת מגיעה 'השמאלניות' שלהם. אבל אם וורן או סנדרס יביסו את ביידן, לקאסטה ששולטת במפלגה שנים רבות לא תהיה ברירה והם ייאלצו להוריד את המסכה, להתייצב בפני הציבור ולהגיד לו בצורה ברורה מה באמת יותר חשוב להם: להיפטר מטראמפ או לשמור על מסים נמוכים.

"אינדיקציה ראשונה להכרעה שלהם הגיעה בשבוע שעבר, כאשר רשת הטלוויזיה הפיננסית CNBC דיווחה ששיחות עם מנכ"לים של חברות גדולות מוול סטריט, המגדירים עצמם דמוקרטים, מראות שאם וורן תזכה בפריימריז ותתייצב מול טראמפ בבחירות 2020 – הם ייאלצו לתמוך בטראמפ. ברגע האמת, האינטרסים הכלכליים האישיים חשובים מהערכים שבהם הם תומכים לכאורה שנים רבות".

עושים לביתם

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים. ב"דה-מרקר" מתפרסמת כפולת עמודי "תוכן שיווקי" של חברות מתחום הנדל"ן, המקדמת אירועי קידום מכירות בשיתוף "השקמה", רשת מקומונים של קבוצת "הארץ".

ענייני תקשורת

"האויבות המרות טאבולה ואאוטבריין מאחדות כוחות נגד פייסבוק וגוגל", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס".

"מוסף כלכליסט" מופיע זה השבוע השני בפורמט חדש: בעיקר טקסטים קצרים, הרבה דימויים. הלכו לאיבוד: כתבות תחקיר, כתבות עומק. ואולי מדובר רק בשינוי לרגל החגים?

עוד מאמר של ארי שביט מתפרסם ב"מקור ראשון".

עוד מכתב במדור המכתבים למערכת של "מוסף הארץ" מלין על רמת הקושי הגבוהה במדור "20 שאלות" שבפתח הגיליון.