במלאת חמש שנים למבצע "צוק איתן" ולאחת התמונות הזכורות ביותר מהמערכה הצבאית ההיא, הגיע הזמן להתעמק בתצלום אחד שצולם אז ולשאול איזה סיפור הוא מספר לנו – על עצמו ועל עצמנו. זה קרה בערך באמצע המבצע, בימים שבהם שרר רעב לתמונת ניצחון. דובר צה"ל בדיוק הודיע על מעצר של "כ-150 חשודים בפעילות טרור אשר הועברו לתחקור כוחות הביטחון".
עוד באותו היום עלתה לרשתות החברתיות תמונה שנכנה כאן בשם "שבויים בתחתונים": "היום נתפסו!", צהל מישהו בפורום רוטר, עם הפניה לדף פייסבוק בשם "ווצאפ בת-ים" (שנקרא היום "אקשן פלוס"). אחד מהמגיבים ברוטר הלין על כך שבפורום לא איפשרו להעלות לשם את התמונה באותו יום, והגדיר זאת כ"סטירת לחי לגולשים שהביאו את התמונה באופן ראשוני לרוטר".
התמונה החלה לרוץ ברשתות החברתיות ב-23 ביולי, ומעט לאחר חצות הלילה הגיעה גם לתקשורת הממוסדת. כלי התקשורת המרכזי הראשון שפרסם אותה היה "וואלה", בכתבה מאת הכתב הצבאי אמיר בוחבוט שבה נקשרו המצולמים להודעה של דובר צה"ל על המעצרים ההמוניים. לאחר מכן, ודי במהירות, הגיע התצלום לשאר האתרים, לרשתות הטלוויזיה, סוכנויות הידיעות הזרות ולעיתוני סוף השבוע. אפשר להניח שחלק גדול מצרכני התקשורת באותה העת נחשפו אליו.
זמן לא רב לאחר מכן, כאן באתר "העין השביעית", נעשה ניסיון להצביע על תמונת הניצחון של מבצע "צוק איתן". זה היה מעט מוקדם מדי, כשבועיים לפני תום המערכה – אך גם לאחר סיום המבצע לא נמצאה התמונה בה"א הידיעה. במבט לאחור, הכותבים בחרו בצילומים שלא זכו לתפוצה רבה, והתייחסו גם לקטעי וידיאו שהיום נראים אנקדוטליים.
הטורים עצמם היו ביקורתיים ברובם: העורך שוקי טאוסיג כתב על "דימויים של עיתונות מגויסת ונגררת", יובל דרור עמד על מיעוטם של דימויים מקוריים בסיקור העיתונאי, אבנר הופשטיין ציין כי על-פי רוב, הכתבים נמצאים מחוץ לזירות ההתרחשות – ושלמה מן ביכה את קמילתו של מוסד הכתב הצבאי, שנתון לגחמות של דובר צה"ל ונמצא "תחת אבטחה כבדה של הצנזורה".
"שבויים בתחתונים", צלם בלתי ידוע
תמונת ה"שבויים בתחתונים" עברה את הצנזורה איכשהו ופרצה את המסגרת הצבאית שנכפתה על העיתונאים. היא פורסמה בתפוצה רחבה ועוררה שיח סוער ומקטב. על דבר אחד לא היתה מחלוקת: מדובר בתמונה משפילה. האם ההשפלה הזאת מוצדקת או לא – על כך המשיכו להתווכח. כך או כך, קשה להתעלם מהמחשבה שאולי היה כאן שיתוף פעולה סמוי עם המערכת הצבאית, שאולי ניסתה – והצליחה – להאכיל את התקשורת במצרך מבוקש.
עובדה אחת נדחקה הצדה כאילו מדובר בפרט חסר חשיבות: באופן חריג, תמונת ה"שבויים בתחתונים" התגלתה כיתומה מאב. שם הצלם (או הצלמת) מעולם לא נחשף, וכך גם שמו של הארגון שבו הוא מועסק (או משרת). עד היום לא ברור אם הסתרת מקור התמונה היא חלק מהניסיון להתל במערכת הצבאית ובצנזורה, או שמא זה כך משום שהתצלום והפצתו היו חלק בלתי מוצהר מהמערכה נגד חמאס.
כך או כך, התוצאה היא בשורה שאי-אפשר לשאול עליה שאלות: אין מי שיאמר היכן ישבו העצירים ובאיזו שעה, וכמה זמן כרעו על ברכיהם בתחתונים כשידיהם על הראש. אין מי שיסביר האם האנשים הללו צולמו לפני הסינון הראשוני, שאחריו שוחררו חלקם, או בטרם נשלחו לכליאה ממושכת.
מ"וואלה" לרויטרס
זמן קצר לאחר פרסום התצלום ב"וואלה" הוא הועבר ללא תשלום לסוכנות הידיעות רויטרס. בדיווח של הסוכנות הבינלאומית שפורסם אז דובר על "תמונות", ברבים, והובהר שלא ברור מי צילם אותן ומתי, והיכן התרחש האירוע המתועד בהן. דובר צה"לי אנונימי שצוטט בידיעה מסר כי "למיטב ידיעתו" – התמונות אינן מבוימות.
שאלות ששלחתי ל"וואלה" נותרו ללא מענה. פניתי גם לדובר צה"ל. "על-פי מיטב בדיקתנו, לא נפתחה כל בדיקה או חקירה בעקבות פרסום התמונה המוזכרת", נמסר מהדוברות הצבאית
קבצי תמונות שמיועדים לשימוש מקצועי – בסוכנויות צילום, מערכות עיתונים וארכיונים – כוללים בתוכם נתונים שנרשמים אוטומטית על-ידי המצלמה. בדרך כלל, הם גם כוללים פרטים שמתווספים באופן ידני: שם היוצר, זכויות היוצרים, מילות מפתח ותיאור מילולי של תוכן התצלום.
הנתונים המקוריים של תמונת "שבויים בתחתונים" (תאריך, שעה ודגם המצלמה, בין היתר) נמחקו מהקובץ. בגרסה שזמינה בארכיון הצילומים של רויטרס, עובדי סוכנות הידיעות מילאו את השדות הריקים והוסיפו אזהרה: "לתשומת לב העורכים", נכתב באותיות גדולות, "התמונה הזאת סופקה על-ידי צד שלישי. רויטרס לא הצליחה לאמת באופן עצמאי את האותנטיות, התוכן, המיקום הגיאוגרפי ומועד הצילום".
הפצת התמונה דרך רויטרס העניקה לה נופך של אמינות. הגרסה שהופצה דרך סוכנות הידיעות הידועה היתה משופרת, וממדיה היו גדולים יותר מאלו של הגרסאות שהופיעו ברשתות החברתיות וברוב מופעיה בעיתונות המקוונת.
אולי בגלל זה, בידיעה של רויטרס הודגש כי סגנון הצילום נראה "חובבני". ואכן, מי שיביטו בתמונה יבחינו שזווית הצילום עקומה מעט – כלומר האופק אינו מאוזן. צלמים מקצועיים מתיישרים עם האופק באופן אינטואיטיבי. צריך סיבה טובה, אמנותית או תיעודית, או תנאי שטח מאתגרים שיגבילו את חופש התנועה (צפיפות או דחיפות), כדי לצלם כך.
צלמים מקצועיים היו ממזערים את השמיים ואת החול, ומתקרבים לדרמה האנושית. ולבסוף, אנו צופים באירוע שבו ניכר שהמשתתפים אינם מתייחסים לנוכחות המצלמה. ייתכן שהסיבה לכך היא שהתצלום צולם באמצעות טלפון סלולרי, שלא עורר את תשומת לבם של המתועדים.
על מצע חוסר הידיעה פרחו סיפורים ופרשנויות חופשיות, לצד אי-הבנות ומידע שגוי. סוכנות הצילומים פולאריס, למשל, הפיצה את התמונה בצירוף תיאור מילולי: תחת הכותרת "חמושי חמאס הפכו שבויים" ציינו שם את "חטיבת גבעני", שגו גם בתאריך ומיקמו את אזור השבי ב"חירבת אל-עדס", מקום שהוגדר כשכונה של העיר עזה. בפועל, חירבת אל-עדס נמצאת באזור רפיח.
בפולאריס מסרו על ירי על כוחות צה"ל שבוצע מאחד הבניינים, והתנגדות שבסיומה כניעה עם דגל לבן. רוב השבויים, נמסר עוד, שייכים לדרג נמוך של גדודי עז א-דין אל-קסאם – אך כארבעים מתוכם השתייכו (לפי התיאור) לדרג קומנדו עילי של המיליציה האסלאמית, והוסעו באוטובוס למתקן כליאה בישראל. אכן, פרטים מרובים שנעדרו מהדיווחים בעיתונות הישראלית.
התמונה והתיאור המפורט שנלווה לה זמינים בארכיון של פולאריס עד היום. לצד זה אפשר למצוא שם את תמונות "המחבלים הדרדסים" מ-2010, ש"וואלה" פרסם באותו יום ומחק לאחר שהתברר שמדובר בתצלומים ישנים.
לדובב את התמונה
בהיעדר מידע בסיסי ורלבנטי מטעם הצלם, תמונת ה"שבויים בתחתונים" הציבה אתגר. ד"ר אריאלה אזולאי, בספרה "האמנה האזרחית של הצילום", הסבירה: "מעצם מהותו, הדימוי תמיד חלקי, סתמי, פרוץ, מפוקפק, שקרי אך גם מסגיר משהו אמיתי, אמיתי ומעורפל גם יחד, לא מספיק לעצמו, נכה, זקוק לתמיכה חזותית ומילולית, לדוברת שתדובב אותו". כיצד אפוא דובבו העיתונאים את התמונה?
מי מופיע בתמונה? כלי התקשורת העניקו לעצורים שלל תארים: "מחבלים", "שבויי חמאס", "אנשי חמאס", "חשודים" ו"עצורים", "עצורים פלסטינים", "תושבי רצועת עזה", "מחבלים מארגון הטרור חמאס", "גברים", "Hamas terrorists", "עזתים" ועוד. אז מי הם? אזרחים מן השורה או טרוריסטים שנעצרו בדין?
איך הם הגיעו לשם? ב-24 ביולי 2014, יום לאחר שנפוצה התמונה ברשתות החברתיות, העיתונות הסתמכה בעיקר על דובר צה"ל, שהודיע כי "נתפסו כ-150 חשודים בפעילות טרור אשר הועברו לתחקור". במהדורה האנגלית של "גלובס", למשל, נכתב שהם "מצאו עצמם מוקפים על-ידי כוחות צה"ל ונכנעו". ב-mako דיווחו על "150 מחבלים" ש"נעצרו ברצועת עזה". לפי nrg, העצורים "הוסגרו ונעצרו על-ידי צה"ל". ב"וואלה", להבדיל, דווח שחלקם "הסגירו עצמם לאחר שנכנעו בשטח" – תיאור שחזר על עצמו גם במהדורה המודפסת של "ישראל היום" וב-mako.
ב"הארץ", למחרת, הסתמכו על תחקירני השטח של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם והניחו שהעצורים הגיעו מאזור הכפר שוכה שממזרח לרפיח, "אך אמש לא היה אפשר לברר זאת סופית". בדיווח אחר שהתפרסם ב"הארץ" צוטט קצין בכיר שאמר שהפלסטינים "נעצרו ללא התנגדות כששהו בבתיהם". רוב כלי התקשורת התעלמו מכך שמרבית העצורים שוחררו על-ידי הצבא לאחר שלא נמצא קשר בינם לבין פעילות טרור, כפי שנמסר בידיעה של "הארץ".
היכן הם נמצאים? העיתונות הציעה תשובות שונות לשאלה הזאת – לא רק מפני שהמקום עצמו לא היה ידוע, אלא מפני שגם לא ברור מאין הגיעו המצולמים לזירה שבה צולמו. המיקום נע בין "עזה", "רצועת עזה", "גבול עזה" ו"רפיח" – כולם מרחבים גדולים למדי. העיתונות לא התאמצה לברר יותר מזה. עד היום לא ברור היכן בדיוק צולמה התמונה, והאם היה זה בתוך הרצועה או בשטח מדינת ישראל.
מתי אירעה ההתרחשות? תיאור הזמן, כאמור, לא נמסר. הקביעה היחידה – שלא ברור מה תוקפה – היא שהתמונה צולמה ב-23 ביולי. מהתבוננות בתמונה ניתן להבחין בצללים ארוכים, ומכך ניתן להסיק שהיא צולמה מוקדם בבוקר או לפנות ערב.
דובר צה"ל: "לא אותר תיעוד"
יוסי גורביץ, בבלוגו "החברים של ג'ורג'", מבקר את תמונת ה"שבויים בתחתונים" ומתייחס אליה כאל תצלום מבוים בהפקת דובר צה"ל שתכליתו הרמת המורל השפוף. בדיווח של רויטרס, כזכור, הובאה הכחשה מטעם הדוברות הצבאית, שלפיה התמונה אינה מבוימת. גורביץ, בכל אופן, הביע זעם על תפקודה של התקשורת הישראלית: "לעזאזל עם החוק הבינלאומי או סתם סטנדרטים בסיסיים של התנהלות", כתב. את הכתב הצבאי של "וואלה" הוא כינה "הנציג הרשמי של דו"צ במערכת".
שאלתי האם יש לדובר צה"ל מעורבות ביצירת התמונה או מסירתה לפרסום, והאם גורמים חוץ-צבאיים מעורבים בכך. התשובה שקיבלתי היתה כללית ועמומה: "לא אותר תיעוד למסירת התמונה לכלי התקשורת על-ידי דובר צה"ל"
שאלות ששלחתי ל"וואלה" ולכתב, אמיר בוחבוט, נותרו ללא מענה. פניתי גם לדובר צה"ל. שאלתי האם הצבא ערך בירור של נסיבות הפצת התצלום. "על-פי מיטב בדיקתנו, לא נפתחה כל בדיקה או חקירה בעקבות פרסום התמונה המוזכרת", נמסר בתגובה.
שאלתי גם האם יש לדובר צה"ל מעורבות ביצירת התמונה או מסירתה לפרסום, והאם גורמים חוץ-צבאיים מעורבים בכך. התשובה שקיבלתי היתה כללית ועמומה: "לא אותר תיעוד למסירת התמונה לכלי התקשורת על-ידי דובר צה"ל". האם היתה כאן יוזמה של מישהו ממחלקה מבצעית עלומה, התערבות אזרחית, או סתם מיקור חוץ לא מתועד? אם מתבססים על ההסבר הסתום של דובר צה"ל, ייתכן שכל התשובות נכונות – אבל יכול להיות גם שאף אחת מהן.
הפוליטיקאים מאמצים את התמונה
אי-הנוחות מהשימוש העיתונאי בתמונת ה"שבויים בתחתונים" מתגמד לנוכח אי-הנוחות מהשימוש שעשו בה פוליטיקאים. השר ישראל כץ, למשל, שיתף את התמונה בעמוד הפייסבוק שלו וזכה לכ-10,000 לייקים ומאות תגובות ושיתופים. כץ השתמש בתמונה כסמל לתוצאה הרצויה של המערכה, וכתב לעם: "כך זה חייב להסתיים, כמו בתמונות האלה: כשראשי החמאס מחוסלים, או נשלפים מהמחילות בידיים מורמות. כמו האמריקנים עם בן-לאדן והטאליבן וא-סיסי עם מורסי והתנועה האסלאמית. אין דרך אחרת להכריע את מפלצת הטרור האסלאמי – מלבד להתיז את ראשה".
כץ לא הביע כל הסתייגות מהצילום, שרוב אלו שתועדו בו כפי הנראה שוחררו לאחר השפלתם הפומבית. הפוסט שלו הניב שורה של תגובות רעילות: "לרסס אותם", "לחסל אחד-אחד", "לתלייה", "יאללה עכשיו לעבור עם טנק מעליהם", "מפלצות האדם הרצחניות משתזפות בשמש", "שיישרף להם התחת בחול, כלבים" וכיוצא באלו גידופים ואיחולי מוות.
הפוסט של דני דנון, 30.7.2014 (לחצו להגדלה)
סגן שר הביטחון דאז דני דנון פוטר זמן קצר אחרי היציאה למבצע "צוק איתן", לאחר שאמר בראיון ל-ynet ש"הכישלון בניהול המבצע הוא באחריות ישירה של נתניהו". ב-30 ביולי, שבוע אחרי הפצת התצלום ברשתות החברתיות ובתקשורת, הוא העלה אותו לדף הפייסבוק שלו וכתב: "כל ארגוני הטרור באזור מסתכלים עלינו כעת. הפסקת אש נתפסת בשפת הטרור כהרמת ידיים".
כמו במקרה של כץ, גם הפוסט של דנון גרר משוב מפואר: 7,500 לייקים, 423 שיתופים ו-403 תגובות. העצורים זכו לשלל קללות, השוואה לחולדות, קריאות לרצח ובאופן כללי לשמחה לאיד. לא נראה שזה הפריע לו: דנון הותיר את הפוסט באוויר גם לאחר שהתמנה לשגריר ישראל באו"ם (ובהמשך גם לסגן נשיא עצרת האו"ם), ועד היום הוא מתנוסס במעמקי עמוד בפייסבוק שלו, יחד עם התגובות הקוראות לבצע מעשי זוועה בשבויים.
עשו את זה קודם
סוזן סונטאג, במאמרה "להתבונן בעינויים של אחרים", עמדה על הקושי לשמור על ההבחנה בין צילום למציאות. "זה כמו בין ספין למדיניות – האבחנה יכולה בקלות להתמוסס, וזה מה שהממשל [האמריקאי] רוצה שיקרה", כתבה במאמר, שפורסם ב"ניו-יורק טיימס" ב-2004.
סונטאג ציטטה את עדותו של שר ההגנה דאז דונלד רמספלד בפני הסנאט במאי 2004, ביחס להשפלות ולעינויים שעברו שבויים עיראקים בכלא אבו-גרייב – מעשים שבוצעו על-ידי חיילים אמריקאים, שגם תיעדו והפיצו את המראות. "יש עוד הרבה תמונות וסרטונים", אמר רמספלד, "אם אלה ישוחררו לציבור, ברור, זה יחמיר את המצב".
באתר nrg המנוח התפרסם טור מאת יונתן אוריך, כיום חבר בצוות הדוברות של בנימין נתניהו. "את התמונה הזו תיעדו חיילים", קבע אז אוריך, לשעבר איש דובר צה"ל, ואני נוטה להסכים עמו
בהמשך הוסיף שר ההגנה האמריקאי כי "התקשורת יכולה לצנזר את עצמה", אך הודה ש"קשה לצנזר חיילים מעבר לים, שאינם כותבים מכתבים הביתה". לדבריו, "החיילים של היום מתפקדים כמו תיירים, מתרוצצים עם מצלמות דיגיטליות ומצלמים את התמונות הבלתי נתפסות האלה, ואז מעבירים אותן, נגד החוק, לתקשורת – להפתעתנו".
זה קורה גם כאן, בישראל. חיילת שהצטלמה ב-2010 עם עצורים אזוקים וקשורי עיניים לא הועמדה לדין. חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב הצטלמו באופן דומה אפילו עם חללי אויב, והתברר שהתופעה ותיקה ומוכרת. דובר צה"ל מסר אז: "מרבית האירועים החריגים הללו מגיעים לחקירות ולבירורים כתוצאה מערנות של מפקדים ומביקורות פתע, ולא מגורמי חוץ".
מסלולן של התמונות הללו מהרשתות החברתיות אל עיתונות המיינסטרים נשא אופי ביקורתי, שהבחין בין טוב לרע. לעומת זאת, הנתיב של תמונת ה"שבויים בתחתונים" עבר מצהלות הרשתות לדיווח יבש וחסר בעיתונות.
על הרקע הזה ראוי להזכיר שניים שלא הצטרפו למקהלה. דבורית שרגל, בבלוג ביקורת התקשורת המנוח "ולווט אנדרגראונד", כתבה: "כל כלי תקשורת שפרסם את תמונת הפלסטינים העירומים כמעט לגמרי יושבים על ברכיהם בחולות עם ידיים מאחורי הראש ראוי לעמוד מול כיתת יורים. כן. ככה. [...] אולי יש ביניהם מחבלים. אולי. אנחנו לא יודעים. אבל בינתיים אפשר להתנהל כצבא כיבוש ולהשיל מהם כל צלם אנוש". שרגל סיימה ב"איכס. כל גינוי בעולם מגיע למי שמתנהג כך".
באתר nrg המנוח התפרסם טור מאת יונתן אוריך, כיום חבר בצוות הדוברות של בנימין נתניהו. "את התמונה הזו תיעדו חיילים", קבע אז אוריך, לשעבר איש דובר צה"ל, ואני נוטה להסכים עמו (בתקווה שלא היתה כאן קנוניה מורכבת יותר). אוריך הפליג בגינויים: "תיעוד שכזה חצה את הגבול. הוא לא רק משפיל, הוא גם מביך. מביך אותנו. צה"ל שמתהדר, ובצדק, ביכולת להילחם תוך שמירה על כבוד האדם וצלם האנוש, הפך להיות חלק מקרקס פורנוגרפי של התעללות בשבויים".
בהמשך אוריך מפתיע: "המציאות שבה מחבלים מובלים בתחתונים ומצולמים מכל זווית על-ידי חיילים היא ביזיון גדול לצה"ל ולכולנו. לא כך מתנהגים". רגע, על הביזיון הסכמנו, אבל "מצולמים מכל זווית"? ראינו מעט מצילומים רבים? יש עוד? איפה? למי?
צילום ניצחון לא היה כאן, אלא אולי צילום מנצח, יתום שאומץ במחדל, בעצימת עין או בקריצה. בעוד האמריקאים לא יודעים עד היום לאן יוליכו את חרפת אבו-גרייב, אצלנו פוליטיקאים מקומיים חסרי אחריות מתבוססים בהשפלתם של אחרים ושואפים להנהגת המדינה.
יאיר גיל מלמד צילום במכללה האקדמית גורדון ובחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה