מהסיקור המסיבי בשבוע האחרון של פציעתו הקשה של הכדורגלן אבי כהן, שנפטר היום, תיזכר בעיקר ההחלטה של "ידיעות אחרונות" להציב את הדיווח על תאונת הדרכים שגרמה למותו בכותרת הראשית. לא רק בשער מדור הספורט, אלא בעמוד הראשי ממש. שוקי טאוסיג כתב על כך בסקירת העיתונות בשבוע שעבר: "מעולם לא שמעתי את שמעו של אבי כהן. מעניין כמה אנשים כמוני יש היום במדינת ישראל שמקבלים דיווח נרחב כל-כך על גיבור תרבות שמעולם לא שמעו עליו. אכן, טוב שיש עיתונות בועטת במדינת ישראל".
גם אני, כאוהד ספורט, נדהמתי מהכותרת הראשית הזו. אבי כהן הוא שחקן עבר גדול בכדורגל הישראלי, אבל למרות הכישרון והקריירה המפוארת, הוא לא הפך לאייקון תרבותי שמשותף גם למי שלא גדל על כדורגל. שמו לא מצלצל לציבור הרחב כמו שמותיהם של יעקב חודורוב, מוטלה שפיגלר, אלי אוחנה, אורי מלמיליאן או איל ברקוביץ'. אבל ב"ידיעות" עטו על עוד טרגדיה סוחטת דמעות והעמידו פצוע קשה בתאונת דרכים בקדמת הבמה. בכך הקפיצו את כהן בדרגה והפכו אותו לסמל לאומי עוד לפני מותו.
כותרת ראשית, גם באתר ynet
בין ארבעת היומונים העיקריים בישראל, "ידיעות אחרונות" ממונה, מטעם עצמו, על קביעת סדר היום במדינה. רק כך אפשר להבין את החלטת העורכים להעניק לתאונת דרכים טרגית אך שגרתית, שבה היה מעורב רוכב אופנוע ושחקן כדורגל לשעבר, כיסוי תקשורתי השמור לאירועים חריגים ממש. בכך העלו את כהן על מפת הקדושים הלאומית, ועל הדרך מיקסמו את האסון הפרטי למשאבת רייטינג ולמיצוב העיתון כאחראי על קיסמי מדורת השבט. מאותו רגע, גם הדיוטות שלא שמעו על כהן מעולם עקבו בימים הבאים אחר מצבו, ובין אם רצו בכך ובין אם לאו, הוטמע השחקן גם לתודעה הקולקטיבית שלהם.
ואם ב"ידיעות" החליטו שזה רצון העם, חזקה על כלי התקשורת האחרים שלא יפגרו מאחור: בחדשות 2 ובחמש עם רשף ביום שלישי, במהלך דיווחים מהדליקה שפרצה ברכבת, חתכו בטבעיות לטובת מסיבת העיתונאים המאולתרת שקיימו בני המשפחה, שבה הודיעו כי אבי כהן מת מוות מוחי.
מדורי הספורט ליוו במשך תשעה ימים את הדרמה מאיכילוב במצעד טורי פרידה ואלבומי תמונות. הטענות שהושמעו פה ושם כלפי התקשורת על חטטנות יתר וניצול כאבה של המשפחה כדי להראות מקרוב את הדמעות בלבן של העיניים החטיאו את המטרה. כהן היה דמות תקשורתית. הוא לא נהג להגיד לא לראיון או צילום. בוודאי לא היה מסרב לסיקור המסיבי בעניינו. התקשורת, כצפוי, לא איכזבה.
מה שאייל ברקוביץ' זכר
ובשולי הטרגדיה: עד כמה מפוקפקת הביוגרפיה הקולקטיבית אפשר ללמוד גם מטור ההספד של אייל ברקוביץ' ביום רביעי ב-ONE. שחקן העבר נזכר באבי כהן דרך תצלום משותף של נבחרת כל הזמנים שערך והפיק בזמנו ספורט "מעריב". ברקוביץ' כתב: "בבית מתנוססת לי תמונה מעל המיטה מלפני 12 שנים, בה הצטלמנו כל חברי נבחרת בכל הזמנים. אבי ישב לידי, ואני זוכר שאפילו בתמונה הוא לא ויתר על סרט הקפטן".
אלא שהמציאות, כנראה, קצת אחרת. כתב "מעריב", רון עמיקם, שהפיק את האירוע, כתב ממש באותו יום טור שמאיר את המעמד מזווית אחרת לגמרי: "היום אפשר לגלות שאני הצטלמתי במקום בו היה אמור לעמוד אייל ברקוביץ', ששיחק אז בווסטהם. הוא צולם בנפרד, והפוטו-שופ עשה את שאר העבודה. התמונה המקורית אצלי במסדרון ליד חדרי הילדים".
סרטון זה הינו זמין
פדיחה כזו בשידור חי לא נראתה זמן רב. במהלך התוכנית "חדשות הספורט" בשבוע שעבר עברו השדרים לכתבת במגרש, שירלי בר-דיין, שהחלה בדיווח וכעבור כמה שניות נראתה צועקת על הצלם שהעז לכוון את המצלמה אל המגרש במקום להתמקד בה, ואם לא די בכך, עונה תוך כדי הדברים למכשיר הסלולר ושם צועקת גם על המטלפן. המגישים המופתעים פטרו את העניין ב"גם זה קורה בשידור חי", והקטע התגלגל למחרת למדורים המתאימים ב-ynet וב-nrg, כשהאחרונים מקשרים אליו ביו-טיוב.
(צילום מסך)
אלא שכמה שעות לאחר הפרסום כבר אי-אפשר היה לצפות בקטע הווידיאו ביו-טיוב, ותחת זאת קידמה את הסקרנים הכתובת "סרטון זה אינו זמין עקב תביעת זכויות יוצרים של ערוץ הספורט" (אגב, למרות שהסרטון הוסר מהיו-טיוב, ב-nrg לא טרחו לעדכן את האייטם ולהסיר מכותרת המשנה את השורה המבטיחה "צפו בפדיחה ששודרה מהאצטדיון בבאר-שבע"). גם ב-ynet ערכו את הקטע כך שהפדיחה רק נשמעת, אך לא נראית.
ברשת מסתובבים המוני סרטונים של ערוץ הספורט, שממשיכים להיות משודרים בלי שהערוץ יתלונן כי הפרו את זכויותיו. ההיעלמות המהירה של הסרטון מיו-טיוב והעריכה המוזרה ב-ynet מצביעים על פעולה זריזה ונחושה של אנשי הערוץ. האם מאחורי הקלעים התחוללה דרמה קטנה שהפעילה הכתבת? אם כן, הרי שהיא צודקת: מבחינתה, מעסיקיה מחויבים לשמור עליה, בוודאי כשהגורם לתקרית הוא המערכת עצמה, איש ה-VTR או עוזר/ת הבמאי. מצד שני, מדובר באקט סמלי בלבד מצד ערוץ הספורט. הסרט התגלגל כבר לפורמטים אחרים (האתר פליקס ודומיו), ומי שממש בוער לו לצפות בתקרית, ימצא את דרכו אליו.
5 קטנות
ראשון שני. המצב של ONE בגזרת הפרסומים הראשוניים נראה קצת נואש. ככה זה כשאופירה אסייג מעלה ידיעה (ערן לוי חתם בבאר-שבע) 15 דקות תמימות אחרי אתר ערוץ הספורט, ולא מתביישת להכתיר אותה בעיטור האדום.
כיתוב לא מהעולם הזה. בפורום משנה של אוהדי הפועל תל-אביב גילו טעות מביכה ב-ONE. המצולם שמנחם את בנו של אבי כהן הוא עמנואל שפר, לשעבר מאמן נבחרת ישראל. גרונדמן, ש-ONE בטוחים בזהותו, נמצא כבר שש שנים בעולם שכולו טוב.
מוקדם ומאוחר. ביום שני שעבר פורסמה ב"ידיעות" כפולה על מכבי דליית אל-כרמל מליגה ב'. צל"ש על היחס. את הכתבה שיווקו בשער המדור דרך שוער הקבוצה, אסי עמוס, שנכון ליום הפרסום לא ספג שער. למחרת שיחקה הקבוצה בליגה וספגה שער ראשון העונה בנצחונה 1:4. אלא שלמחרת (רביעי) לא נכתבה ב"ידיעות" מלה על המשחק ולא על השוער שנכנע. באותו יום נכתב בשער המדור כי המאמן רפא בניטס פוטר מאינטר, כולל תצלומו. אלא שבניטס לא פוטר באותה שעה, אלא כעבור יומיים.
ניצחון גדול של הפועל ת"א בגביע המדינה הפך ב-nrg להפסד.
לקורא אורי עפרוני הפריעה מאוד הידיעה הזו באתר ערוץ הספורט: "האתר יישר קו לחלוטין עם שפתו של ONE והכתיבה בו נראית ככתיבת טוקבקיסט מהשורה. צעקות הכתבים נשמעות בחוזקה. 'בלתי נסלח', נכתב בכותרת. אלו המושגים שבהם נרצה להשתמש בעולם הספורט, בידור נפלא אשר מאפשר לנו לברוח מצרות היום-יום? האם זו הדרך היחידה שיכולה תקשורת הספורט למשוך קוראים וחובבים חדשים? האם לא ייעשה ניסיון כלשהו להביא כתבות עומק מעניינות, תחקירים, זוויות חדשות? השמצת היריב גם היא אינה נדירה במחוזותינו, אבל האם 'נמושות' זה הביטוי שהיינו רוצים שחובבי הספורט ייחשפו אליו? לפחות עורכי האתר סיפקו לי את המלים המדויקות לתיאור הכתבה, את הידרדרות השפה וההתלהמות באתר – 'פשוט מביך'".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il