אביגדור ליברמן הוא, כנראה, גדול הפוליטיקאים המושחתים הפועלים כיום בישראל, ובוודאי הבכיר שבהם. הכוונה לא להרשעות פליליות, זהו אינו טור משפטי וליברמן אינו מושחת פלילית. אבל הרף הפלילי הוא לא הרף יחיד, אולי גם לא החשוב. במדינות מתוקנות (ובמובן הזה, ישראל הולכת ומתרחקת מהיכללות בקבוצה הקטנה הזו) ישנו רף של נורמות. לא רק משפט, אלא גם אתיקה. לא רק מבחן ההרשעה, אלא גם מבחן הערכים. לא רק החלטת בית-המשפט, אלא גם פסיקת ההיגיון הפשוט. ליברמן נכשל במבחנים הללו באופן כל-כך חרוץ וחריף, שהעובדה שהוא ממשיך לטפס במעלה מדרגות השלטון היא פשוט בלתי נתפסת.
ליברמן הוא כוכב מסמך מאלף ומעלף של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שפחות או יותר קובע, בשפתו המשפטית האנמית ותוך כדי שהוא סוגר לליברמן את התיק, שמדובר באיש ציבור מושחת. ומי שקורא את התיאור המפורט של מיליונים שעוברים מצד לצד וחברות קש ברחבי הגלובוס, לא באמת צריך את הקביעה הרפה הזו. ליברמן הוא מי שממנה לכוכבים במפלגתו, שוב ושוב, טיפוסים מפוקפקים (שגם מצליחים להיכשל אפילו במבחן הפלילי). ליברמן הוא מי שהמנגנון המפלגתי שלו טבול בפרשת שחיתות נוראית הנחקרת בימים אלו. ליברמן הוא מי שלא מהסס לבגוד אפילו במלל הפסאודו-פשיסטי שהוא משחרר מדי פעם לחלל האוויר הציבורי – ולמכור את עצמו כאביר השלום.
אפשר להמשיך כך עוד ועוד. ליברמן הוא דמות פוליטית כל-כך מתועבת, שעיתונאים מקצוות מנוגדים של הקשת הפוליטית לא סובלים אותו. מדרור אידר ועד סימה קדמון, מנחום ברנע ועד חיים שיין, פובליציסט שטוח יותר מדף של עיתון. אבל ליברמן – והנה מפתח לשבר הגדול בציבוריות הישראלית – מצליח בכל זאת לזכות ברוח גבית עזה ומתחלפת מהעיתונות בקצוות המנוגדים של הקשת הפוליטית.
העיתונות הישראלית מבקרת כל הזמן במלים חריפות את השבשבת של הפולטיקה הישראלית, אבל באופן עמוק ומשמעותי יותר, היא מחקה אותה. העיתונאים אולי לא סובלים את ליברמן, אבל הם מוכרים אותו לציבור ללא הפסקה. משום שהמו"לים – ההון והשלטון, הנוני'ז והביבי'ז – צריכים את ליברמן (כמו שליברמן צריך את שרון גל או את סטס מיסז'ניקוב).
בן כספית וסימה קדמון היו מי שהריצו אותו מעת לעת כשמאלן שיביא שלום או כמועמד לראשות הממשלה או דבר מה מופרך אחר. מנגד, כתבי "ישראל היום" קשרו לו כתרים כמי שימנע את השלום ויבטיח את שלטון הימין. ליברמן היה כוכב הבחירות הקודמות ב"ישראל היום", וכוכב הבחירות האחרונות בקבוצת "ידיעות אחרונות" (הנה למשל כאן בן-דרור ימיני מצדיע לו, והנה יובל קרני מציג את "תוכניתו המדינית"). הכל לפי צורכי ההון-שלטון הקרובים לתלוש המשכורת של הכתבן התורן.
לא שאין ביקורת על ליברמן. אנחנו לא ברוסיה, אלא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הנה למשל סימה קדמון כותבת היום נגד אביגדור ("אביר השלום") ליברמן טור נחרץ (הטור שלה מצטמצם פתאום לעמוד אחד במקום שלושה). וגם סבר פלוצקר מצפצף לפעמים נגד ליברמן. למשל היום בטורו השבועי ב"ממון", כשהוא יוצא נגד דרישת ישראל-ביתנו בהסכם הקואליציוני לתשלום לעולים זקנים חסרי פנסיה (מבלי להזכיר את השמות "אביגדור" או "ליברמן" אפילו פעם אחת). או למשל נחום ברנע, שדווקא כן מקבל היום שלושה עמודים – כדי לכתוב על יוזמת שלום חדשה של "ארבעה ישראלים מודאגים" מהמילייה שלו, על דו"ח המבקר על נתניהו (חזיר, הוא קובע), על ציטוט של שטייניץ, על מפקד חיל האוויר של יוון וסגן שר החוץ שלה (כן, יוון), ומוצא מקום גם לביקורת על חבר-כנסת זוטר שפרסם לאחרונה סרטון יוטיוב מתוקשר שבו הוא מקלל. ליברמן מוזכר כמעט כבדרך אגב בקשר למחלוקת עם האמריקאים על גובה הסיוע הבטחוני. וכן, גם שלמה ארצי נגד ליברמן ("שהכדור היחידי ששרק לו ליד האוזן היה כדור טניס").
הכותרת הראשית של העיתון, שהוא לכאורה "נגד נתניהו" ו"שמאלני", היא "מגייס תמיכה: ליברמן נפגש עם אלופים במילואים". ב"מעריב" המצב לא שונה: "אהיה שר ביטחון אחראי" היא הכותרת הראשית של העיתון לצד תמונה של שר הביטחון הנכנס ולצד הפניה לעוד טור של בן כספית (מה כותב בן כספית? ובכן, בשבוע שעבר הוא כתב כי ליברמן "לא מושחת יותר מפוליטיקאים אחרים מהמילייה והדור שלו". הנה עוד נקודת ציון, אחת מיני רבות, שבה הייתם צריכים להפסיק לקרוא את הטורים של בן כספית).
ומה עם "ישראל היום"? הפרשנים של העיתון המכובד כתבו על ליברמן מלים חריפות מאוד אחרי ש"בגד" בנתניהו בפעם האחרונה ופירק את השותפות עם הליכוד. הם כתבו מלים נכוחות. כתבו שהוא לא ימין אמיתי. סתם אופורטוניסט. נסו לחפש את הביקורת שלהם עכשיו. אולי מאחורי התמונה הממלכתית של הבוס והליברמן על שער המוסף הפוליטי, תחת הכותרת "דרך חדשה, מבחנים חדשים" ("'עשינו תיקון', מסביר בראיון מיוחד השר אלקין, 'השושבין' של הצטרפות ליברמן"). דן מרגלית מפטיר מלת ביקורת רפה, שלמה צזנה מזייף אורגזמה, דרור אידר לא שמע כנראה על איזה סיפור עם ליברמן השבוע.
שמאל? ימין? קשקוש. בסך הכל מסך עשן לאינטרסים מתחלפים של אנשים ציניים וחסרי עכבות שבפורטפוליו שלהם יש גם כלי תקשורת.
לא שאין לליברמן גם תמיכה אותנטית בימין. "מרחיבים שורות" היא הכותרת הראשית של "בשבע" החרד"לי. "לא צריך לחשוש משר ביטחון אזרח, בארצות-הברית ובאירופה זה כך כבר שנים", מרגיעה הפניה צמודה. הנה – אפילו במוסדות הישיבה בית-אל מצאו היכן צריך ללמוד מהגויים.
ב"הארץ" כמעט אין מי שמחבב את ליברמן או נאלץ לזייף חיבה כזו (יש מי שמתפעל מעורמתו הפוליטית, ויש פתאים מקצועיים), אך גם שם לא משכילים להעמיד אלטרנטיבה לסיקור הפוליטי העבש המקובל אצלנו, זה שעל גביו מטפסים טיפוסים כמו ליברמן. הטור הפוליטי הראשי, של יוסי ורטר, עוסק עד כלות בתמרונים הפוליטיים שהיו ושיהיו, ומתאמץ לשכנע אותנו שהוא זבוב על הקיר בחדרים האטומים שבהם נהגים אותם תמרונים ("אצבעותיו של נתניהו תופפו בעצבנות על שולחן העץ המהודר", נפתח הטור) – זאת למרות שהשנים האחרונות הוכיחו שוב ושוב ושוב ומעבר לכל ספק כי לפרשנים הפוליטיים אין מושג ירוק מה עתיד לקרות בחיים הפוליטיים (לא בשנה הקרובה, אלא בשנייה הקרובה).
במקום להקדיש עמוד סדין שלם, שבוע אחרי שבוע, לספקולציות, לרכילויות ולתמרונים היישר מפי הסוסים השונים שניאותו ללחוש אותם לאוזניו של ורטר, תארו לכם שהפרשן הוותיק היה מנצל את הידע והניסיון שצבר כדי להציג לנו תמונה שלמה ומפורטת של החומרים הגלויים של הפוליטיקה הישראלית: העבודה הפרלמנטרית, העמידה בהתחייבויות הפוליטיות, ההצהרות הפומביות. תמונת העולם הפוליטית היתה משתנה בחטף: הגיבורים היו מתחלפים – הפרלמנטרים החרוצים, לטוב ולרע, היו מחליפים את התככנים המזיעים, לרע ולהרע; המחויבות המשחיתה של הכותב למקורותיו היתה נעלמת, ותופעות כמו ליברמן היו מוצגות בהקשר המתאים: פעולותיהם לטובת הבוחרים.