מסע התביעות של מועצת באר-טוביה נגד המקומון "המקור" הסתיים בכישלון מוחץ, עם דחיית תביעה נוספת והטלת תשלום הוצאות על התובע. זו התביעה השלישית של המועצה ונציגיה נגד המקומון, וגם היא נדחתה תוך מתיחת ביקורת על עצם הגשתה.

בין מועצת באר-טוביה לבין "המקור", מקומון בעריכת העיתונאי אליאור עמר, התגלע לפני שנים אחדות סכסוך משפטי רב-צדדי. בשנת 2015 הגישה המועצה שלוש תביעות דיבה נגד העיתון בדרישה לקבל פיצויים בסך כולל של 600 אלף שקל. במקביל הגישו העיתון ועורכו תביעת דיבה משלהם נגד המועצה ומזכיר המועצה.

לפני כשנתיים נדחתה התביעה הראשונה של מועצת באר-טוביה תוך מתיחת ביקורת על המועצה והטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 22.5 אלף שקל. לפני כחצי שנה נדחתה גם התביעה שהגיש העיתון נגד המועצה, אולם השופט אבישי זבולון החליט בפסק דינו להשית על העיתון הוצאות נמוכות בסך 5,875 שקל, לאור נסיבות הגשת התביעה ("בהקשר של חשיבות זכות הציבור לדעת והזכות הלגיטימית לבקר את פעולת הרשות השלטונית").

בתחילת החודש נדחתה התביעה השנייה של המועצה נגד המקומון, תוך מתיחת ביקורת נוקבת נגד המועצה וקביעה כי התביעה היתה "תביעת השתקה". "לא ניתן להתעלם [...] מן הרושם שתביעתה של התובעת לא נעשתה דווקא משום אותה פגיעה בתובעת, אלא משיקולים זרים, שאת תוצאות עלותם משלם ציבור התושבים כולו", כתבה השופטת סבין כהן בפסק דינה.

"נכונה אני להניח כי האדם הסביר אינו מעוניין בפרסום כלשהו שטיבו תהייה לגבי חוקיות מעשיו ואין הדבר נוח לו למצוא עצמו נידון לעיני כל, אולם העדפה זו אין בה כדי לחסום את חופש הביטוי והאינטרס הברור בפרסומם של כשלים לגביו, ומשנה תוקף לכך עת עסקינן באיש ציבור"

אתמול (26.5) הגיעה לסיומה גם התביעה השלישית נגד "המקור", שהוגשה על-ידי עו"ד הדר מימון, ששימש בעבר כיועץ המשפטי של המועצה. השופטת אורית חדד מבית-משפט השלום באשקלון דחתה את התביעה והטילה על התובע לשלם למקומון הוצאות משפט.

במרכז התביעה עמדו ארבעה דיווחים של "המקור" על מינויו של עו"ד מימון ליועץ משפטי במועצה. עו"ד מימון טען, באמצעות עו"ד עידו שפירא, כי הפרסומים נגדו דיבתיים ודרש פיצוי בסך 100 אלף שקל. עורך "המקור" אליאור עמר והמו"ל שלומי קליימן טענו להגנתם, באמצעות עו"ד יהל סגל, כי הפרסומים היו מבוססים, גם אם ביקורתיים.

השופטת חדד דחתה את טענותיו של עו"ד מימון. "חרף מחאתו העיקשת ואי-שביעות רצונו המובנת של התובע מעצם פרסומן של כתבות בנושא חוקיות כהונתו, הרי שלא ניתן שלא להכיר הלכה למעשה בזכותו של הציבור לקבל מידע לגבי חוקיות מינוים וכהונתם של אנשי ציבור, ובפרט בהיות שכרם ממומן על-ידי הקופה הציבורית", כתבה בפסק דינה.

"קיומו של מינהל תקין בעבודת הרשות/המועצה הינו בבחינת הכרח ובבחינת ציפייה ברורה ומובנת של הציבור הכפוף לרשות, ומכאן נגזר אף ההכרח בקיומם של אמצעים יעילים שיאפשרו לבקר ולוודא תקינות זו, ובכלל זאת קבלת מידע מהרשות ו'הצפתם' של כשלים נחזים (בכפוף כמובן לבדיקה ולחובת תום הלב), לרבות על-ידי העיתונות. נכונה אני להניח כי האדם הסביר אינו מעוניין בפרסום כלשהו שטיבו תהייה לגבי חוקיות מעשיו ואין הדבר נוח לו למצוא עצמו נידון לעיני כל, אולם העדפה זו אין בה כדי לחסום את חופש הביטוי והאינטרס הברור בפרסומם של כשלים לגביו, ומשנה תוקף לכך עת עסקינן באיש ציבור, אשר כאמור נדרש לגלות עמידות גבוהה יותר לביקורת".

"על בית-המשפט לנקוט זהירות רבה בתביעות כגון דא, ובפרט עת הן מבקשות להקפיד בכל תג ותג של נוסח הפרסום. תביעות כגון דא עלולות להשתיק ביקורת לגיטימית ולשתק עבודה עיתונאית שעניין לציבור בה, כמו גם את חופש הביטוי, שנכס יקר הוא"

ארבע הכתבות שבגינן הוגשה התביעה, קבעה השופטת חדד, "משקפות למעשה בירור, בחינה וביקורת על התנהלות המועצה בסוגיה ספציפית שבמוקדה איש ציבור שאין מנוס מהיותו חשוף – בפועלו הציבורי – לביקורת עיתונאית. הנתבעים עשו כן תוך הקפדה עקבית שלא לתקוף את התובע באופן אישי ורכילותי או 'לתבל' את המידע האינפורמטיבי שהובא בנתונים 'עסיסיים' בלתי רלבנטיים. במצב דברים זה ובאין חולק על אודות זכות הציבור לדעת וחשיבות חופש הביטוי, אין בידי לקבל כי עסקינן בלשון הרע".

השופטת חדד אף מקדישה כמה משפטים מפסק דינה לאזהרה מפני האפקט המצנן של תביעות דיבה שמגישים אישי ציבור נגד עיתונאים. לדבריה, "על בית-המשפט לנקוט זהירות רבה בתביעות כגון דא, ובפרט עת הן מבקשות להקפיד בכל תג ותג של נוסח הפרסום. תביעות כגון דא עלולות להשתיק ביקורת לגיטימית ולשתק עבודה עיתונאית שעניין לציבור בה, כמו גם את חופש הביטוי, שנכס יקר הוא".

מלבד דחיית התביעה חייבה השופטת חדד את עו"ד מימון לשלם לנתבעים 12 אלף שקל לכיסוי הוצאות המשפט שלהם.

21612-11-15

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 547KB)