התחושה כי בעבר היה טוב יותר אובחנה לפני מאות בשנים כמצב אנושי מוכר ורווח ואף זכתה למינוח "נוסטלגיה" – תסמונת המבטאת שאיפה לעולם שהיה וחלף, מתוך התייחסות למצב בהווה כשיבוש מצב העניינים הרצוי.

סינדרום זה לא פסח על ההתייחסות העכשווית הרווחת לעולם העיתונות. בעידן של תקשורת מתווכת מחשב, היא מתבטאת, בין השאר, בנבואות חורבן גדושות פסימיזם טכנולוגי - דוגמת מאמרה של ציפה קמפינסקי הטוענת כי "השפה החדשה של הכותרות באתרים מספרת את סיפור התאבדותה של העיתונות".

גם מבלי לאמץ גישה טכנו-אוטופית, ולנקוט באופטימיות חובקת-כל ביחס לעידן המידע החדש, האם יש מקום לאשר את הקביעה כי העיתונות בתקופה הנוכחית מתה? האין זה מדויק יותר לומר שהיא השתנתה מאוד ולהסכים כי לצד ההיבטים השליליים, ניתן למצוא בשינוי המואץ גם היבטים חיוביים, המעשירים את עולם העיתונות באופן מעניין ומרגש?

טענתה של קמפינסקי על שבמקום לדווח על החדשות העיתונאים הופכים לחלק מהחדשות ומשתמשים בגוף ראשון יחיד ("אני") או רבים ("אנחנו") מתוך "כמיהת העורכים לצאת מאחורי הקלעים אל האור", רצון ל"יצירת טראפיק" ומאבק על תשומת לבם של הקוראים, מעלה את השאלה האם מה שהכותבת מתייחסת אליו בשליליות יתרה הוא בהכרח אכן כזה?

מבחינה אפיסטמולוגית, הבוחנת את אופן הבנת ופיענוח המציאות, ניתן לטעון שדווקא גישה עיתונאית מנוגדת היא זו הבעייתית: הצגת ידיעות ללא ביטוי סובייקטיבי של נקודת מבט אישית, תוך אימוץ של התייחסות חיצונית מדומה למתרחש.

מפרספקטיבה מפוכחת, סיקור תקשורתי אינו מבוסס על הצגת מידע אובייקטיבי ונייטרלי המופיע נקי מהטיות. כתיבה עיתונאית מבוססת על מסגור אירועים ופרשנותם; המתרחשים, בין השאר, באמצעות מיון (מה נחשב לחשוב ומה לא), הדגשה (מה יופיע בראש הידיעה ויקבל מקום מרכזי בה) והדרה (מה לא יוצג כלל). במילים אחרות, המערכת העיתונאית מייצר סיפור המבוסס על בחירה ושיפוט ומציגה אותו לרוב בהתאם לתבנית הכרה אנושית בסיסית של טוב מול רע.

להסיר את המסך

הופעת הכותב או הכותבת בגוף הידיעה פועלת לייצר שקיפות גדולה יותר של הסיקור העיתונאי. המיקום הפרסונלי ממנו מגיעה הידיעה העיתונאית אינו נותר נסתר מאחורי הקלעים של הטקסט הכתוב, אלא ניתנת לו התייחסות. המציאות אינה מוצגת כיש קיים, אלא כתהליך פרשנות המיוצר בעצם תהליך התקשורת של כתיבת הטקסט; זאת, על ידי סובייקטים אנושיים שהמגדר, חוויות החיים, המיקום והיבטים נוספים וספציפיים שלהם, משפיעים על האופן בו הם מבינים ומציגים את הדברים.

זה לא רק שהעיתונאים והעיתונאיות הכותבים הינם חלק מהסיפור אותו הם מסקרים, אלא שבמקרים רבים הם גם החלק ההופך את הסיפור למעניין יותר. בעידן של התפוצצות מידע מחד וניכור חברתי מאידך, המבט הפרסונלי מאפשרת לייצר זיקה אישית לטקסט הכתוב באופן ההופך אותו ליותר רלוונטי עבור קוראיו.

באופן דומה, ניתן לומר כי הטרוניה של קמפינסקי על ריבוי כותרות עם סימני שאלה - המגולמת במשפט: "אי אפשר להיכנס כיום לאתר חדשות בלי לטבוע בים של סימני שאלה" - מעלה כשלעצמה סימני שאלה. שכן לא רק שטקסט טוב מבוסס על שאלה עדכנית שטרם ניתן לה מענה ראוי, אלא שלהצגת שאלה יש מקום חשוב ביצירת עניין והפיכת הטקסט לאקטואלי. לא מדובר רק במענה לחמשת המ"מים המוכרים של הכתיבה העיתונאית: מי, מה, מתי, מקום, ומדוע. אלא גם בתשובה לשאלה המקבלת יתרת חשיבות בעידן התקשורת הדיגיטלית: איך זה קשור אלי אישית וחברתית?

נראה כי קינתה המהדהדת של קמפינסקי הינה על מותו של עולם ישן שבו העיתונות ראתה את עצמה כמעין שופרו של אלוהים; מערכת היררכית המדווחת באובייקטיביות מדומה על האירועים, מתפקדת כשומרת סף של הידע ומחליטה באופן גורף מה חשוב ומה ראוי שיוותר בשולי הדברים או מחוץ לדפי העיתון. כל זאת, ביחס לקהל שבוי למחצה, של מי שקריאת עיתונים הייתה לאורך שנים דרכם להתעדכן במתרחש.

תקשורת דו-כיוונית

התייחסותה של קמפינסקי לקהל היעד העיתונאי כאל "קונים לא נאמנים" מדגימה את המיצוב המעמדי של תקשורת חד-כיוונית, המבוססת על מספר מצומצם של קובעי דעה (ומספר מינימלי של קובעות דעה). חלקו של הציבור בתהליך התקשורתי היה לקנות את העיתון ולגלות אליו נאמנות באמצעות רכישתו מדי יום ביומו. מצב חד-צדדי זה, שעל פיו לקוראות ולקוראים לא ניתנה כמעט האפשרות להגיב ולהשתתף בשיח (למעט מכתבים למערכת) השתנה בתקופה הנוכחית.

פירושו של מצב הדברים החדש אינו שעולם העיתונות מת. הוא חי ובועט ברשת - בהעניקו לציבור הרחב שלל אפשרויות לבחור את מקורות המידע, להגיב לדברים הכתובים וליטול חלק פעיל ביצירת הידע ובהפצתו. זו אינה אידיליה אבל עיתונות הפרינט בישראל אף פעם לא הייתה אידילית. זאת על אף בולטות כישוריהן של עיתונאיות רהוטות דוגמת קמפינסקי.

למרות מגרעותיה הלא מעטות של תרבות התקשורת בעידן הדיגיטלי, היא עדיין מציעה לכלל קבוצות החברה, לרבות קהלים המודרים תדיר מהתקשורת המסורתית, יכולות נרחבות יותר לקחת חלק בשיח הציבורי. זאת, מתוך התבססות על שוק נרחב של דעות – המתקיים במרחב פתוח להתנסויות, לרבות כאלו העושות שימוש חדשני בשפה ובקשר שבין שפה לבין גוף.

בעידן הדיגיטלי, היכולת לממש את פוטנציאל ההעצמה הטמון בסביבת רשת אינה בלעדית לקומץ בעלי עניין וממון ולרשויות השלטון. יצירת פלטפורמות עיתונות רשת שוויוניות יותר, המבוססות על עקרונות מגוון והכלה, ופעולות אזרחיות לשיתוף מכלול נרחב של קבוצות חברתיות בתהליכי ייצור הידע, הן משימות חשובות שיש בכוחן לתרום רבות לספירה הציבורית. יכולתה של עיתונות המבוססת על המרחב הדיגיטלי לחזק את החברה האזרחית ולקדם את השיח הציבורי בישראל אינה דבר נתון או מוכתב מראש. זהו מצב התלוי גם בך, בי ובנו.

ד"ר שלומית ליר היא חוקרת מגדר וטכנולוגיה במרכז ללימודי ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כיזמית חברתית, הקימה את מיזם החממה פועלות ברשת ומערך סדנאות ייחודי לנשים בתחומי המדעים והטכנולוגיה שנועד לייצר מוביליות חברתית בהתבססות על מפגשים קבוצתיים ושימוש בניו-מדיה