בזמן האחרון קשה שלא להבחין בתופעה מטרידה באתרי החדשות. יותר מדויק לומר: תופעה שאינה מטרידה איש, אך אמורה להטריד את מי שעיתונות עדיין חשובה לו. לא ברור איך לקרוא לתופעה הזו, אולי "אנחנו ולכם". אבל לא חשוב השם, חשובה התופעה: יותר ויותר כותרות בדפי הבית של האתרים העיתונאיים מדברות בגוף ראשון רבים. ב"אנחנו" אנונימי, שאינו מכוון ל"אנחנו" הישראלים, או "אנחנו" בני האדם, אלא "אנחנו" חברי המערכת.
במלים אחרות: עכשיו "אנחנו" לא מדווחים על..., אלא "אנחנו" העניין עצמו, "אנחנו" החדשות. סוג של ניו ניו-ז'ורנליזם.
הנה מבחר כותרות כאלה מהשבועות האחרונים בדפי הבית באתרי החדשות השונים: הרגעים שלא נשכח ממשדר הבחירות; נתגעגע להרבה ח"כיות שעזבו את הכנסת. חוץ מלאחת מסוימת; יותר מ-200 הרוגים בסרי-לנקה: מה אנחנו יודעים ומה עדיין לא; חוגגים יום הולדת לאשה שאנחנו הכי אוהבים בעולם; עשרת השירים שעשו לנו את השבוע; ההשפלה של ריאל הוציאה מזידאן צד שלא הכרנו; זה כנראה הסרטון הכי ממיס של יאן גולן שראינו; התמונות האלה של ריס ויתרספון רודפות אותנו; כבר חשבנו שקרפ זה קינוח מושלם...
אנחנו ואנחנו (צילומי מסך)
כמיהת העורכים לצאת מאחורי הקלעים אל האור אינה חדשה לגמרי. כבר ב-2013 פרסם אתר "הארץ" פרויקט חריג: "עורכי 'הארץ' בוחרים את השיר הפטריוטי שלהם". מעבר לשאלה את מי מעניין טעמם המוזיקלי של עורכי "הארץ", מטרידה (עד היום) הבחירה שלהם בשיר הפטריוטי. מעורכי "הארץ" הייתי מצפה, אם בכלל, לבחור את שיר המחאה שלהם. יש הבדל. בחירת השיר הפטריוטי היא קריצה לקהל. בחירת שיר המחאה היא נקיטת עמדה.
מכל מקום, אחרי שש שנים, הפרויקט החריג כבר לא חריג. יכול מישהו לטעון שמרבית הכותרות שהוצגו כאן הן מאזורי החדשות ה"רכות", אז לא קריטי. אלא שהאזורים ה"רכים" האלה תופסים יותר ויותר מקום בדפי הבית של אתרי החדשות. ולא מופרך להניח שהם תופסים יותר ויותר מקום מכיוון שהם מייצרים יותר ויותר טראפיק. טראפיק זה לא רק "קוראים", טראפיק הוא כיום ה"אדוני אלוהינו, אדוני אחד", ו"אנחנו" עבדיו. וכדי להביא טראפיק, "אנחנו" דואגים "לכם".
כותרות לדוגמה: "זיכרון בסלון" 2019: כך תמצאו את האירוע המתאים לכם; אספנו לכם את כל הפעילויות השוות באמת (לפסח); הכירו את המלכה של שולחן הפסח שלכם; אלה עומסי התנועה שמצפים לכם הערב; אלו הטעויות שהורסות את תנור האפייה שלכם; מחקר חדש: פעילות גופנית תגרום לכם להיות מאושרים יותר מכסף; האפליקציה שתעזור לכם להקליט ולשתף; איך 12 שעות בלבד יכולות לשנות את חייו של התינוק שלכם? יש לכם המלצות? (שאראס מחפש איפה לבלות במדריד); חושבים שאתם יודעים הכל על ליגת האלופות? זה הזמן שלכם להוכיח מומחיות; מדרום עד צפון: הפעילויות השוות שמחכות לכם בסוף השבוע; תנוחו: מצאנו את החופשה שאתם חולמים עליה בלילות; הרכיבו את הממשלה שלכם.
כאילו אישי: אם מוחקים את המלה "לך", ההמלצות פחות טובות? (צילום מסך)
"אנחנו" לא רק דואגים "לכם". "אנחנו" ממש מדברים אליכם – "אתם", מי שלא תהיו.
כותרות לדוגמה: הדברים הכי מפתיעים שלא ידעתם על המתמודדים (לכנסת); חכו שתשמעו לאן הולך כל הנייר מהקלפי אחרי הבחירות; לפני שאתם עוברים למושב חדש, כדאי שתעצרו באתר הזה; גם אתם מעמידים פנים שאתם אוהבים ללכת לעבודה?; מה תגידו על זה? קארים בנזמה כבש שלושער; מאז יום שישי יש לכל ישראלי דירוג אשראי – איך תשפרו אותו?; מה רואים היום? תנו לנטפליקס להחליט; כזה סרטון ויראלי של חתול עוד לא ראיתם; אתם עוד תספרו לנכדים שלכם על "הנוקמים 4"; ואל תפסחו על המתכונים של איה קרמרמן.
ניסוח אחיד בתפוצה רחבה וחוצת אתרים לא יכול להיות מקרי. ייתכן שיש איזה אלגוריתם שמזהה פנייה אישית ודוחף אותה במעלה או במורד הפיד שמנהל את החיים. ייתכן. ואולי יש הסבר אחר.
מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיז'מה?
בדמיון עולה מפעל. בית-חרושת לייצור תוכן. הפועלים החרוצים עובדים 24/7, משקיעים את נשמתם, אבל בעולם שטובע באוקיינוס אינסופי של מלים ודימויים התחרות קשה. המאבק על תשומת לבם של הקונים הלא נאמנים, מוסחי הדעת, הולך ומחריף, והאמצעים, מה לעשות, מוגבלים. אז מצמצמים: מחלקת בקרת האיכות נסגרה כבר מזמן (למי אכפת בימינו מאיזו שגיאת כתיב?); על חומרי הגלם מתפשרים (בשביל לדווח בחדשות על איזו תופעת רשת – פוסט פייסבוק שקיבל 200K, או האינסטגרם של קרדשיאן – לא צריך לשלוח כתב לשום מקום או לשלם לצלם).
סימן שאלה עובד. אז אי-אפשר להיכנס כיום לאתר חדשות בלי לטבוע בים של סימני שאלה
אבל הצמצומים האלה לא הביאו עוד קונים. מה עושים? פונים למחלקת השיווק. על ערכים עיתונאיים אפשר להתווכח, למחלקת השיווק יש מדד ברור: מספרים. וכדי להביא מספרים שולחים את אנשי מחלקת האריזה, העורכים, להסבה.
עכשיו הם אנשי שיווק, וכאנשי שיווק הם עם היד על הדופק, אז שזקני השבט לא יבלבלו להם את המוח עם מה שעיתונות היתה פעם או מה שהיא אמורה להיות. הזקנים – הם אומרים זה לזה בחיוך – תקעו פה ושם בשביל לדחוף ידיעה איזה "בלעדי", "מסמך", או "תחקיר" וחשבו שזה עובד. לנו יש טכנולוגיה. "אנחנו" יודעים מה עובד. ומה עובד?
סימן שאלה עובד. אז אי-אפשר להיכנס כיום לאתר חדשות בלי לטבוע בים של סימני שאלה. הנה מבחר כותרות מהשבועות האחרונים באתרים mako, "הארץ", ynet, "וואלה", "מעריב", "כלכליסט", "דה-מרקר", "גלובס" ו"ספורט 5":
מרכיבים ממשלה: מה דורשות השותפות? האם גנץ וחבריו יודעים איך להיות אופוזיציה בועטת? השמאל מתפוגג – מה עושים עכשיו? מדוע לא מיהר אבי גבאי להודות בכישלון ולפנות את מקומו? על מה שוחחו בארבע עיניים וינשטיין ונתניהו? לתשומת לבו של נתניהו: כמה שרים בממשלת גרמניה וכמה בצרפת? האסירים ששובתים רעב אוכלים בסתר? אחרי עשור של שקט, הטרור חוזר לסרי-לנקה: מה יקרה לתיירות? ישראל נערכת לאירוח אלפי תיירי האירוויזיון. למה רק עכשיו? למה בעצם אנחנו חולמים על רכבת תחתית? למה אשה חרדית עובדת שבע שעות פחות מחילונית בשבוע? למה נעלמות מפלצות השלג של יפן?
למה נדחתה השקת הגלקסי פולד? מדוע אין עדיין מצבה על קברו של עמוס עוז? האם "גרמניה החדשה" היתה המצאה שרקם בן-גוריון? איך הגיעה הכתובת "כשר לפסח" למצבה בבית-קברות בנמיביה? האם גבירתנו מפריז תקום לתחייה? מה יקבל וולדמן ממכירת מלנוקס ו"מצנח זהב"? באיזו מדינה מנכ"ל מרוויח פי 354 מהעובדים? מי זוכר את מוסף המוזיקה "קליפ" של עיתון חדשות ז"ל? מה עובר על אינטל? יהודה לוי ושלומית מלכה מפריעים למנוחת הטסים? בכמה נמכרה דירת 5 חדרים בהרצליה? איפה מוצאים דירת 6 חדרים ב-1.58 מיליון שקל? האם תיתכן טחינה מקומית? האם תזונה מותאמת אישית תחליף את הדיאטות? בלאק 7, ווילבקין 6 וכמה פארגו? קוראים לו לוקה: האם זה יהיה השם החם בחלון ההעברות? סלאח ומצרים ישחקו מול פלסטין ברמאללה?
לא מדווחים, מפתים להקליק. מבחר שאלות מדפי הבית של אתרי החדשות והאפליקציות שלהם (צילומי מסך)
"הארץ", אגב, הוא בכיר השואלים (אולי בהשראת המדור המוצלח והמצליח "20 שאלות"); וצעירי mako מפגינים מודעות למעשיהם וחוצפה משעשעת עם הכותרת: אילו סרטים יש עכשיו בנטפליקס? טוב ששאלתם.
יכול כעת מישהו לומר שגם בעבר עיתונים שאלו שאלות כדרך לשיווק כתבה (יש על זה אפילו איזה מערכון עתיק של דודו טופז). נכון, גם לעיתונות המודפסת היו ויש מיני מניעים. ההבדל הוא בתפוצה, בכמות. שאלה שנשאלה פעם אחת, אקראית, במוסף שבועי, או בעיתון יומי, אינה שיטת עבודה גורפת. מה גם ששאלות אינן הכלי השיווקי היחיד כיום. יש גם חידות:
לאלוהים הפתרונים: מבחר חידות מדפי הבית של אתרי החדשות
זה וזה וזו. על מה אתם מדברים? זה עיתון או חידון? יודעים את התשובות – דווחו. לא יודעים? אז לא עשיתם את עבודתכם.
כל המלים השמחות פרצו שוב בהורה סוערת
את שפת הדיווח הענייני מחליפה שפת פיתוי; ואת הגישה הכאילו-אישית, שמתגלמת ב"אספנו לכם", משלימה גישה כאילו-שירותית עם שימוש נפוץ וחסר כיסוי במלה "כל".
כותרות לדוגמה: כל מה שצריך לדעת לקראת היום הגורלי של בחירות 2019; הכל על תיירות חלל שכבר קיימת; עמית פרקש מתחתנת – אז קבלו את כל הפרטים; טיפ מהשואוביז – כל סודות היופי של הסלבס; בדקנו כל מה שחדש לקמפינג, פיקניק וטיסות בפסח; כל המתכונים שאתם צריכים לפסח; כל המתנות והמבצעים הכי משתלמים לפסח; לכל צרה שלא תבוא: כל מה שצריך לדעת על ביטוח אובדן כושר עבודה; צפו בשגיאה הקשה של שוער יונייטד – כל הממים הנבחרים; בלי לכבס ובלי לקפל: כל הסודות שיאריכו את חיי הג'ינס שלכם.
הכל מכל וכל עד אבסורד. כך יכולה כותרת ב"דה-מרקר" להכריז על "השינוי הגדול מאז האייפון והאם נטפליקס צריכה להיות מודאגת: כל מה שצריך לדעת על האירוע הגדול של אפל", בעוד מיד אחריה באה כותרת המשנה עם הפרופורציות המכאיבות: "רוב המחירים ותאריכי ההשקה המדויקים של שירותי אפל החדשים עדיין לא ידועים; גם לא מידת הזמינות שלהם לצרכן הישראלי...".
ואם היו מורידים מכל הכותרות האלה את המלה "כל", מה היה קורה? שום דבר. ובכלל, בעולם כל-כך עמוס במידע, מי צריך "הכל"? עדיף להגיש לקוראים מעט מידע שבחירתו מנומקת. זה היתרון של עיתונות – יש לה (או אמורים להיות לה) בעלי מקצוע שיודעים לעשות את זה.
ים של דמעות בשתי עיני
כשהאינטרנט נולד הוא נשא בכנפיו את בשורת חופש המידע. דמוקרטיזציה. כשהטוקבקים באו לעולם היה מי שמחא כפיים לכבוד זכותם של הקוראים לפתחון פה. עם הזמן הגזר הפך למקל. ועל הדרך הפרינט מת. אבל מי שעדיין בוכה עליו צריך לשמור דמעות לקינה על מות העיתונות. כי לא רק הפרינט מת. בחסות הטכנולוגיה, חשוב ולא חשוב עברו מהעולם; הידיעה הבודדת, משמעותית ככל שתהיה, טובעת במהירות וללא הקשר, בזרם בלתי פוסק של פוסטים, סטוריז וציוצים; והשפה נכנעת לרחוב – כנסו כנסו, צפו ושתפו.
בלי עורך, היררכיה, שפה והקשר יש פלטפורמה, אבל אין עיתונות
העיתונות מפוררת את הדי.אן.איי של עצמה. שאלתי עורך של אחד מהאתרים המובילים בישראל – מה יש למהר? מדוע ראשוניות הפרסום עדיין כל-כך חשובה, הרי ממילא איש לא יודע היום מי היה קודם, ספק אם מישהו בכלל משגיח במקור הידיעה. תשובתו הכנה לא עסקה בערכו של המידע או בהישג עיתונאי. "כדי להגיע ראשונים לפייסבוק", הוא אמר.
בעולם שמאמין רק במספרים, אין מקום לחוט שדרה. כולם רוצים להיות כמו כולם. מירי רגב, טיולי אביב וגיזום שיער ערווה מביאים הקלקות, אז נכתוב "לכם" על מירי רגב, טיולי אביב וגיזום שיער ערווה. עבודה רצינית באחת מוועדות הכנסת לא מביאה הקלקות, אז למה שנכתוב עליה? שלא לדבר על הכיבוש. כך, טעם הקהל הופך לעורך האמיתי של "החדשות". ומה זה אם לא מוות? בלי עורך, היררכיה, שפה והקשר יש פלטפורמה, אבל אין עיתונות.