דמיאן קרליק, רוצח ששת בני משפחת אושרנקו (צילום: יוסי זליגר)

אפילו ספר תורה שבהיכל תלוי במזל, אמרו חז"ל, וכיוונו לזמנים שבהם לא לכל זמן ולא לכל חפץ תחת השמים – עת. הנה, במשך שבועות אגר הציבור עד להתפקע אנרגיית שמועות בעניינו של הטרוריסט היהודי, ובתוך פחות מ-24 שעות מרגע הסרת צו איסור הפרסום כבר ניחתת עליו פצצה נוספת: פענוח הרצח הנורא של משפחת אושרנקו. את "פשעים של שנאה" מחליפים "פני השטן", ולא בא לישראל גואל. הדובדבן המורעל על הקצפת התוססת של עיתוני היום: הירצחו ביריות של סוכן הקג"ב והשב"כ, איש העסקים והנוכל שבתאי קלמנוביץ', אתמול במוסקבה.

השם ירחם

את פניו המטורפות של יעקב (ג'ק) טייטל מחליפות היום על שערי העיתונים פניו המטורפות של דמיאן (לאקי) קרליק. את התוספת "לאקי" מציינים על השער "ישראל היום" ו"מעריב". "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מתאפקים מלהבליט את הקישוט המיותר הזה.

כותרת "הארץ": "רב המלצרים הודה ברצח משפחת אושרנקו כנקמה על פיטוריו"; "דמיאן קרליק תיכנן, על-פי החשד, את הרצח במשך חודשיים. בליל הרצח בא לבית משפחת אושרנקו בראשון-לציון, דקר את בני המשפחה בזה אחר זה והצית את הדירה. קרליק הוא עבריין נמלט שבא לישראל מתוקף חוק השבות. רוסיה ביקשה את הסגרתו, אך בישראל לא קיבלו החלטה". את הפרטים המלוכלכים כבר קראתם אתמול באינטרנט.

על הידיעה המרכזית ב"ידיעות אחרונות" חתום מאיר תורג'מן. מתוך הפתיח: "השטן [...] אדומה כדם [...] סדוק וקר [...] שחט לבדו [...] התינוק שאת גופו הזעיר פילח במאכלת [...]".

טור שהיה צריך להימנע

ראוי להתעכב על הטקסט שמנפק היום בן כספית. זהו, אם נשאל ביטוי שכספית עצמו משתמש בו, טקסט מכונן, המוכיח שוב שכספית, יותר מכל עיתונאי אחר, הוא הברומטר המקולקל האמיתי של עם ישראל. ראשית קובע כספית כי לא היה שום קושי בפענוח הרצח. לעזאזל, הוא עצמו היה עושה זאת אם לא היה צריך לכתוב שני טורים ולהגיש שתי תוכניות טלוויזיה באותו יום ("עיון שטחי במסכת העובדות של האירוע המפלצתי הזה מעלה מסקנה אחת ויחידה: רצח משפחת אושרנקו היה קל לפענוח"). אחר-כך הוא מחלק נזיפה חריפה לשר המשטרה ("מחול הניצחון הפתטי שהוביל השר לבטחון פנים [...], 'אירוע מכונן', כינה יצחק אהרונוביץ' את הפענוח הזה"). ומיד אחר-כך מאשים את המשטרה:

"ובכן, לידיעת כבוד השר, בישראל 2009 אין אדם יכול להעיר למישהו שחתך אותו בכביש בלי שייחשף לסכנת רצח מיידית; אין הוא יכול לשבת בשלווה עם אשתו ובתו על שפת הים בלי שיהפוך מועמד ללינץ'; אין הוא יכול לפטר מישהו בלי שיסתכן בשחיטה משפחתית; ואם ישלח את ילדו לבילוי לילי בתל-אביב, הוא עלול לפגוש אותם למחרת בבוקר עם סכין בבטן, או על מעבר החצייה עם סימני ג'יפ על הגב. רצח משפחת אושרנקו לא היה צריך להתפענח, הוא היה צריך להימנע. כמו כל שאר מעשי הרצח והאלימות המזעזעים שפוקדים אותנו כאן לאחרונה".

כדאי להתעכב על הטקסט הזה של כספית משום שהוא מייצג גישה עיתונאית נפוצה: הסרת אחריות (וכיוון שהעיתונאים הם פני העם, מדובר כנראה בגישה ישראלית נפוצה). הקריאה למשטרה שתמנע מקרים כמו רצח ליאונרד קרפ או טבח משפחת אושרנקו היא פתטית ומזיקה. הדבר משול לקריאה לעיתונות שתמנע מקרים כאלה על-ידי כך שתפסיק לדווח עליהם. זו קריאה מזיקה משום שהיא נשלפת ללא מחשבה שנייה, או אפילו ראשונה, מהמותן (המותן שעליה חוגרים את האקדח), והיא שותפה ליצירת אווירה ציבורית אלימה, כזו שאזרחים אלימים ישגשגו בה כי "מישהו צריך לעשות כאן סדר", ושוטרים אלימים יפרו וירבו בה מאותה סיבה.

ככל שחושבים על כך יותר, קשה לתפוס את ההיגיון העומד מאחורי קריאתו של כספית, המודפסת היום בגאון על שער "מעריב", העיתון השלישי בתפוצתו במדינה. האם שוטרים יכולים היו לעצור בדרך כלשהי את ידו של רוני רון כששלח אותה לרצוח את רוז פיזם? את אולגה בוריסוב כשהטביעה במעשה טירוף את בנה בחוף הים? ברור שלא. אפילו לכספית. אז מדוע בכל זאת להקליד ולהדפיס את השטות הזאת?

לשם כך צריך לקרוא את המשך הטור: קריאה נמרצת וכספיתית לפיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה ("למה שלא יהיה תובע כללי חזק, נמרץ, יעיל, שנבחר על-ידי ועדה חיצונית בלתי תלויה, ושכל תפקידו בחיים הוא לאכוף את הדין הפלילי על טיפוסים כמו 'לאקי' קרליק?"), משולבת בהתקפה על "אבירי שלטון החוק" ובחופן גזענות: "חוק השבות ומאמץ העלייה מנקזים לכאן, מפעם לפעם, מוטציות כמו קרליק" (מזכיר את ההתנהלות הקבועה אצל החרדים כשנתפס אצלם מנוול: תמיד יימצא שהוא חוזר בתשובה, או ר"ל ספרדי).

כיצד אפשר לכנות היתלות בסדרת מעשי אלימות מזעזעים לצורך ניגוח נוסף בסדרה האינסופית של התנגחויות בין כנופיית שלטון החוק לבין כנופיית השלטון? אולי במלה "ציניות". זו ציניות מסוכנת, משום שהיא מסיחה את הדעת מהפתרונות הנדרשים, אלה שאינם יכולים להסתכם בזבנג וגמרנו (נזיפות במשטרה, פיצול סמכויות היועץ).

פובליציסט אחראי היה מקדיש יותר משישים שניות לכתיבת הטור, מנסה לבדוק מה משותף לכל מקרי הזוועה שניחתים עלינו בחודשים האחרונים, וגוזר מכך שורת המלצות מעט מורכבת יותר. לא צריך להיות חוקר משטרתי כדי לחשוף את הרקע החברתי והכלכלי הדומה של רוני רון, דמיאן קרליק, הרוצחים מחוף תל-ברוך או אולגה בוריסוב. איך כתב כספית? "קל לפענוח".

ובכל זאת, קצת טייטלמניה

"יעקב טייטל הוא פושע. הרבה יותר מטרוריסט אידיאולוגי, הוא מזכיר את הרוצחים הסדרתיים המתגלים מעת לעת, בעיקר בארצות-הברית מולדתו. במובן הזה, מגוחך מי שדורש מרבני הימין או ממנהיגי המתנחלים לגנות אותו (ודרישת הגינוי בכלל, מיהודים או מערבים, היא ספורט לאומי משונה שהגיע הזמן לחדול ממנו): אין להם קשר למעשיו יותר משיש להם קשר למעשיו של פורץ בתל-אביב. רק דבר אחד קושר את טייטל באמת למקום שבו גר ולאוכלוסייה שבתוכה חי: יהודה ושומרון היא ארץ הפקר של חוק וסדר" (עפר שלח, "מעריב").

"יעקב טייטל איננו מייצג את הימין, כמו שעזמי בשארה אינו מייצג את השמאל. אלא שגידולי פרא כאלה צומחים באווירה ציבורית שמעניקה להם לגיטימציה. אין צורך במגזר שלם. יש צורך במשוגעים לדבר שיודעים ליצור אווירה. והם עושים את זה בהצלחה לא רעה. המהומה הנוכחית בעקבות חשיפת המחבל היהודי תישכח בעוד יום-יומיים. ההסתה לא תיפסק לרגע. הקורבן הבא הוא רק עניין של זמן" (בן-דרור ימיני, "מעריב").

חיים לוינסון מדווח על שער "הארץ" כי המשטרה בודקת חשד שטייטל מעורב במעשי רצח נוספים.

שנה לאובמה

מוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדש למלאת שנה (מחר) לכהונתו של ברק אובמה כנשיא ארה"ב. בפתח הגיליון מופיע טור לא חתום הסוקר את הבטחותיו של הנשיא ואת מה שקיים בפועל בתחומי המסים, הדיור, הבריאות, תאי הגזע, הגירה, גרעין, בתי-כלא (גוואנטמו) ועיראק. התוצאה, ברוך השם, אינה משוקללת למספר, לכן נקבע בזהירות, באופן מילולי: נראה בינתיים שקיים מה שהבטיח.

עיתונות כלכלית

"אין משכורת החודש", מבשרת הכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "אלפי עובדים ברשויות האלה לא יקבלו את משכורת אוקטובר", נכתב מתחת לרשימה של 31 רשויות מקומיות, רובן המוחלט ערביות. כותרת קטנה יותר מכריזה: "46% מהעניים בישראל הם אנשים עובדים". המוסף "עסקים" של "מעריב" מקדיש את הכותרת הראשית שלו לעוד תהפוכות בפרשת דיסקונט (יו"ר דיסקונט שוב לא מתפטר, "לא מתרגש מהכוונה להדיחו". תרשו גם לי לא להתרגש מהידיעה על כך. תעירו אותי כשעלות שכר הבכירים בדיסקונט תרד מהסכום הבלתי נתפס שהיא עומדת עליו עכשיו: 100 מיליון שקל. זו תהיה חדשה).

מתחת לכותרת הראשית, שני סיפורים כלכליים חשובים: הראשון, שמביא אביב לביא, חושף את הסכנות הגלומות ברפורמה ברישוי עסקים. "הכוונות היו: צמצום ביורוקרטיה, מתן רישיון זמני ובדיקה מאוחרת יותר של הרשות המקומית. אלא שלפי ההצעה המתגבשת, הרשויות לא יחויבו לבדוק עסקים חדשים – ועסק שלא ייבדק תוך שנתיים יקבל רישיון קבוע". כך יוכלו לפעול עסקים מרעישים, מטרידים, מסוכנים, מרעילים, מלכלכים – ללא הפרעה. "יש מרחק בין יעילות לחוסר אחריות", מצטט לביא "גורם במשרד להגנת הסביבה".

אם ניזכר בדברים שאמר פרופ' ערן פייטלסון למירב ארלוזורוב ("האם נתניהו עלול לדרדר את ישראל לשחיתות?") ולצפריר רינת ("בעקבות הרפורמה לביטול מינהל מקרקעי ישראל: מי ישמור על קרקעות המדינה?"), ונחבר אותם לדברים שמביא לביא – הרי שנקבל כאן קו ברור למדי: רפורמות אנטי-ביורוקרטיות (ביטול או החלשה של מינהל מקרקעי ישראל, לשכות התכנון המחוזיות, גופי רישוי) שחוצות בקלילות את המרחק שבין התייעלות לחוסר אחריות.

הסיפור השני שמביא "עסקים" הוא סיפור של רשת ABC האמריקאית, שחשפה כי חוות חקלאיות ברחבי ארה"ב (מגוף הידיעה נראה כי מדובר בעיקר במישיגן) מעסיקות ילדים בני 5–12 בקטיף אוכמניות ("לילדים יש כפות ידיים קטנות יותר, שהן יעילות יותר לטיפול בפרי העדין והקטן"). השערורייה פרצה לאחר שנחשף כי וול-מארט, רשת הקמעונות הגדולה בארה"ב, קונה ומשווקת אוכמניות שגדלו בחוות הללו. כיצד קורה שבמדינה העשירה בעולם נאלצים ילדים רכים לסחוב דליים במקום לשחק וללמוד? התמונות שמצורפות לכתבה מזעזעות, וצבע עורם של הילדים הנראים בהן לא מותיר מקום לספק באשר לזהותם האתנית. "קל לפענוח", כאמור.

לבייב, עוד הרהורים מאוחרים

"חברות הדירוג נתנו דירוג A לגיוס 9 מיליארד שקל שמונפו ל-25 מיליארד – בעוד שההון העצמי של החברה הסתכם רק ב-2 מיליארד שקל", אמר אתמול אלפרד אקירוב על אפריקה-ישראל וצוטט ב"עסקים". ואתמול התפרסם טור יפה של אמיר זיו ב"כלכליסט", על הסדר החוב בין לבייב למוסדיים: "למתבונן מהצד זה נראה כמו התנצחות עד טיפת הדם האחרונה. בפועל, משני צדי השולחן יוצגו אינטרסים דומים להפליא.

"בהעדרו של מישהו שבאמת ידאג לציבור החוסכים", כותב זיו, "מה שיצא מההסדר הלילי לא מכאיב מספיק לאף אחד [...] לבייב ימשיך לנהל את אפריקה [...] ואילו מנהלי החסכונות שלנו ימשיכו לתלות בו את אמונם העיוור במהלך 16 השנים הבאות. להם זה יספיק כדי להגיע לפנסיה. לנו, או שכן, או שלא". הטור הזה מצטרף לקו שהוביל "דה-מרקר", ולעמדה שמתגבשת היום יותר ויותר אצל הכלכלונים, ולפיה הסדר החוב לא היה טוב מספיק, וכי לבייב – וגם המשקיעים המוסדיים המנהלים את הכסף שלנו – היו צריכים להיענש על כשלונותיהם הקולוסליים (הפסדים של מיליארדים). חבל רק שהקולות האלה מתגברים תמיד אחרי מעשה. בדיוק כמו שקורה עם ביקורת עיתונאית על המלחמות האזוריות.

הבנק שלך נסגר

העיתונים הכלכליים מדווחים כי בנק CIT, המלווה הגדול בארה"ב לעסקים קטנים ובינוניים, הגיש בקשה לפשיטת רגל – החמישית בגודלה בארה"ב. בהקשר זה כדאי לקרוא את המאמר של אסף צימרינג, "מוגזם ומזיק", שמתפרסם כאן היום.

אתה אמרת

"לא אתם מוגבלים, אלא המדינה מוגבלת". כך אמר אתמול, לפי דיווח מדור הרכילות של "עסקים", נשיא המדינה שמעון פרס באירוע "נגישות לישראל" שנערך בבניין הנהלת הבורסה.

ענייני תקשורת

טל שניידר מדווחת ב"מעריב" כי ב"ניוזיאום", מוזיאון העיתונים בוושינגטון, ארה"ב, מיקמו את המדור המוקדש לטיפול בפשלות עיתונאיות בבית-השימוש.

הירצחו של המרגל שבתאי קלמנוביץ' אתמול מביא את "ידיעות אחרונות" לארח את עיתונאי "הארץ" יוסי מלמן. זה קורה כשבמגזין "24 שעות" מתפרסם פרק מתוך ספר שכתב מלמן יחד עם איתן הבר, "המרגלים" שמו. נקווה שבמערכת "הארץ" לא יפטרו את מלמן רטרואקטיבית על בסיס תקדים סלימאן א-שאפעי.