מעושר לעוד עושר

"קושי לא צפוי בפני משפחת לבנת בעסקת רכישת השליטה במשאב", פותח גולן חזני את הכתבה המובילה במדור "השוק" של "כלכליסט". "ועד העובדים של מפעל המלט נשר ברמלה שיגר מכתב חריף להנהלת החברה, ובו הוא דורש לפתוח בתוך 24 שעות במו"מ על הסכם קיבוצי חדש עקב העסקה. כן דורש הוועד להעביר אליו שורה של מסמכים ופרטים הנוגעים לעסקה ותוכניות העבודה של החברה, וגם מענקים כספיים לכל עובד בעקבות העסקה. העובדים טוענים למשבר אמון בינם לבין הנהלת החברה". מכתב קודם ששלח הוועד לא נענה.

בהמשך הכתבה מזכיר חזני את הרקע לדברים: משפחת לבנת, מהעשירות בישראל, רכשה את השליטה בנשר תמורת 1.32 מיליארד שקל. המפעל מעסיק 280 עובדים, שרק 20 מהם אינם חתומים על חוזה קיבוצי. על-פי החוזה עם העובדים, הנהלת המפעל היתה אמורה לדווח להם על העסקה. דיווח כזה לא נעשה. חששם של העובדים הוא, כמובן, מפני פיטורים והרעת תנאים.

"בלעדי", נכתב לצד הכתבה של חזני, ואכן שני סיפורים כלכליים אחרים שהתרחשו אתמול מתחרים היום על הכותרות. השביתה הכללית במשק הסתיימה; ההסתדרות והאוצר חתמו על הסכם בנוגע להעסקת עובדי קבלן. כמו כן, בנקאית התמנתה למנכ"לית בנק לאומי, אחד הגדולים במדינה. המאבק על זכויות עובדי הקבלן נוגע ישירות לעשרות ומאות אלפי ישראלים, ובאופן עקיף לכל אחד ואחד מהאנשים שגרים כאן, אולם הוא מורכב, עמוס בפרטים, אין לו גיבור עיתונאי מעורר הזדהות וגיבוריו האמיתיים רחוקים מלהיות דמויות זוהרות.

מינויה של המנהלת החדשה של בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, נוגע ישירות לכמה עשרות אנשים שיעבדו סביבה ויהיו תלויים בה לצורך קידומם, למשפחתה הקרובה וכמובן למנהל הבנק שלה (בין אם מדובר בה עצמה ובין אם בבנקאי שווייצרי). לכל שאר אזרחי ישראל והעולם, המינוי של רוסק-עמינח חסר משמעות. גודלו של הבנק והמסגרות הרגולטוריות המקיפות אותו מלמדים כי גם בנוגע לחוסנו של בנק לאומי, לזהות העומד בראשו אין משמעות מכרעת. מנגד, רוסק-עמינח היא דמות מוכרת לעיתונאי כלכלה וגם לכתבי רכילות, היא מצטלמת טוב, היא אשה בתפקיד ניהולי בכיר והיא מציגה נארטיב מובהק. כל העובדות הללו מצטברות לכוח משיכה עז עבור עיתונאים.

לאור כל זאת, ההתפלגות שבעניין העיתונאי בשני הסיפורים הללו מאלפת. למרות התיאור דלעיל, רוסק-עמינח לא זוכה לכותרות מהדהדות בכל העיתונים הכלליים, ויש אפילו עיתון כלכלי אחד שאינו מעניק למינויה את הכותרת הראשית. מנגד, עובדי הקבלן זוכים רק לשתי כותרות ראשיות, ויש שערי עיתונים שאינם מזכירים אותם כלל.

כך מוספי הכלכלה של "ידיעות" ו"מעריב" ("ממון" ו"עסקים") מקדישים לרוסק-עמינח את הכותרת הראשית. גם העיתון הרציני יותר, "כלכליסט". רק ב"דה-מרקר" הכותרת הראשית היא "השביתה הארוכה לא פתרה את בעיית עובדי הקבלן". גם בין העיתונים הכלליים מתקיימת חלוקה ברורה: "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מתעלמים לגמרי בשעריהם מעובדי הקבלן, אך מעניקים הפניה (הבולטת יותר ב"ישראל היום") לדיווח על מינוי רוסק-עמינח. ב"הארץ" מקדישים כותרת בולטת לעובדי הקבלן (הראשית מוקדשת למהומות ביוון, כך גם ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות"), וב"מעריב" זו הכותרת הראשית. המינוי של רוסק-עמינח זוכה להפניה בשולי שעריהם של שני העיתונים הללו.

מהו הנארטיב של דמותה של רוסק-עמינח? היא "העוזרת האישית שהפכה למנכ"לית" (הכותרת הראשית של "ממון"), "המנכ"לית הצעירה בתולדות הבנק" (כותרת המשנה ב"עסקים") ו"מי שסומנה על-ידי גליה מאור כמחליפה שלה" (כותרת המשנה ב"כלכליסט"). זהו סיפור חניכה וגם סיפור של "מעוני לעושר" (Rags to riches). אלו נארטיבים תרבותיים מקובלים ובעלי שורשים ומסורת, אולם כאן הם מופיעים בגרסה גולמית: סיפור החניכה אינו כולל חניכה, שכן העיתונים אינם יודעים לספר לנו דבר על התהליך שעברה הגיבורה, וממילא הוא אינו מעניין משום שהוא, ובכן, נוגע לבנקאות. גם הטיפוס אינו מ"עוני", אלא מעמדה בכירה לעמדה בכירה עוד יותר. מה שנשאר מהנארטיבים הוא המהות הסתמית שלהם: עצם השאפתנות עצמה וההצלחה שהיא מובילה אליה.

גם לסוגיית עובדי הקבלן נארטיב המקובל על כמה מהעיתונים: זהו סוג של נארטיב פועלי. נארטיב של עבודה ששכרה לא בצדה, של קיפוח ומסכנות. גם כאן, הנארטיב שונה במשהו מהאופן שבו הוא מקובל בתרבות המערבית שהצמיחה אותו: בולטים בו בחסרונם הכבוד ואפילו ההערצה לעבודת הכפיים ולעבודה בכלל, וערכים של חברות וסולידריות (שכן היו נוכחים, למשל, בכתבה המרגשת של עודד שלום ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון).

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני הצהובונים הישראליים, מתעלמים כאמור מסוגיית עובדי הקבלן. אצל "ישראל היום" אי-אפשר לתלות את ההתעלמות בשיקולים פוליטיים המנחים את העורכים, משום שאת חתימת ההסכם אפשר להציג כהישג לממשלה (והוא אכן מוצג כך). ההתעלמות היא עצמאית, הנארטיב המועדף ברור. הדברים אמורים בשער. בעמודים הפנימיים מקדיש "ידיעות אחרונות" את הכפולה הפותחת ועוד שני מאמרים לסוגיית עובדי הקבלן. "ישראל היום" מסתפק בידיעה וחצי בעמ' 7. מעבר להעדפות נארטיביות וחיבה מובנית לצהבהבות, ההבדל בין העיתונים נותר בעינו: "ידיעות אחרונות", אחרי הכל, הוא עיתון.

באשר ל"מעריב" ו"הארץ", ב"מעריב" מסתמן פיצול אישיות. המוסף הכלכלי נותר הנציג הקיצוני ביותר של אג'נדה כלכלית ימנית, על הנארטיבים המוכרים שלה. העיתון עצמו מתאמץ להתנער מהאג'נדה והסנסציה. הסיקור של סוגיית עובדי הקבלן (יובל גורן) ממצה ומקבל את מקומו הראוי בכותרת העיתון. "עסקים" מציג שער מתלקק שמוקדש ברובו לתמונת תקריב על פניה המחייכות חיוך לבן שיניים של רוסק-עמינח.

לא רק ב"מעריב". גם על שערי "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", "כלכליסט", "דה-מרקר" ו"ממון" רוסק-עמינח מחייכת. בחירת העורכים בפוזה המחויכת ברורה, לכאורה, מאליה. סיפור המינוי הוא סיפור של אמביציה שהתממשה בהצלחה, בצבירה של עוד כוח ועוד כסף. כמובן, מה שגם ברור מאליו הוא שמדובר בבחירה עיתונאית שגויה.

זאת משום שהעיתונים הם עיתונים לציבור הישראלי ולא למשפחות רוסק, עמינח ומקורביהן. סיפור ההצלחה של רקפת יכול להיות חומר לכתבה מגזינית (שאם תהיה מדויקת, תהיה משעממת ביותר), אך עבור עמודי החדשות הוא הסחת דעת. הסיפור החדשותי הוא סיפורם של לקוחות הבנק ושל עובדיו לאור המינוי. בנארטיב של מעשייה, מינויה של רוסק-עמינח הוא הסוף המקווה, ההאפי-אנדינג, כתוביות ומוזיקת סיום. לא חומר לחדשות.

רק על שער "הארץ" רוסק-עמינח אינה מחייכת. מבטה חמור כשהיא עומדת כתף אל כתף עם פטרוניתה, גליה מאור. "רוסק-עמינח נכנסת לתפקיד בעיתוי לא פשוט", כותב מתחת לתמונה סיון איזסקו. "תוכנית ההתייעלות הרוחבית שהבנק הציג אתמול תיושם בשלוש השנים הקרובות, שבמהלכן ייפרד הבנק מ-800 עובדים". זו גם הכותרת על שער "דה-מרקר", שממנו שאוב הדיווח של איזסקו: "המשימה הראשונה: קיצוץ 800 משרות". הנה, הפעם הקושי צפוי.

קבלנים וקבלות

האם בעקבות השביתה הכללית במשק, בת הימים האחדים, נפתרה בעיית עובדי הקבלן במדינת ישראל? כל העיתונים מסכימים שלא, אולם יש המוסרים זאת בלחש ויש הצועקים זאת בחוזקה. "מתקנים עוול גדול והיסטורי", נכתב בכותרת אותה ידיעה שהוזכרה לעיל ב"ישראל היום". בכותרת המשנה מצוטט יו"ר ההסתדרות עופר עיני האומר: "זה לא פותר הכל, אבל לפחות נותן תקווה". גם ראש הממשלה בנימין נתניהו מוכן להודות בידיעה עצמה כי ייתכן שאין מדובר בפתרון מלא. יו"ר השלטון המקומי צועק ודורש תקציב כדי לממש את ההסכם, אולם הרוח הכללית אופטימית. זוהי בדרך כלל הרוח הנושבת ב"ישראל היום" בנוגע לענייני פנים, הופכה של הרוח הנוגעת לענייני חוץ.

אינפוגרפיקה המצורפת לידיעה מפרטת את "עיקרי ההסכם" בנוגע לעובדי הקבלן: שכר המינימום יעלה ל-4,500 שקל; הסכמי השכר יוכפפו לאלו של עובדי המגזר הציבורי; יקבלו הפרשות לקרן השתלמות ופנסיה, ארוחות מסובסדות, הגדלת דמי ההבראה ושי לחג; אחרי תשעה חודשי העסקה עובדים המועסקים באותה משרה כמו עובדים רגילים יקבלו הזדמנות לקבל חוזה; עובדי ניקיון ייקלטו כעובדים אם יועסקו ב-90% משרה ומעלה; כמה מאות עובדים בהוסטלים, במעונות ובבתי-חולים ייקלטו לאלתר. בתמורה התחייבה ההסתדרות לא להעלות דרישות שכר ביחס לעובדי הקבלן למשך שלוש שנים.

העיתון הביקורתי ביותר כלפי ההסכם הוא "דה-מרקר". "השביתה הארוכה לא פתרה את בעיית עובדי הקבלן", נכתב בכותרתו הראשית. "עופר עיני חיזק את מעמדו בדרך לכהונה נוספת כיו"ר ההסתדרות, אבל השביתה לא שיפרה משמעותית את מצב עובדי הקבלן או את הבעיות הקשות של שוק העבודה הישראלי", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת באכזבה מההישג המיידי הגדול ביותר של עיני: "רק מאות עובדי קבלן ייקלטו במגזר הציבורי – ומתוכם אף עובד ניקיון או שמירה".

ההפניות לטורי הפרשנות הן "עיני איכזב" (מירב ארלוזורוב) ו"הניצול נמשך" (טלי חרותי-סובר). "עובדי הניקיון והשמירה לא ייקלטו כעובדים מן המניין", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת. "השביתה הגדולה הזו היתה רק צעד אחד קטן מדי", מסכמת חרותי-סובר. עמוד שלם מוקדש לתגובות ארגוני עובדים ופעילים חברתיים (הילה ויסברג), כותרתו היא "כל עוד יש העסקה קבלנית – הניצול יימשך".

ארלוזורוב טוענת כי עיני לא היה יכול להצליח, משום שהדרך לביטול העסקה קבלנית היא בכינונם של יחסי עבודה קיבוציים מסוג חדש, מהסוג שעיני "בתחילת דרכו" עסק בהם (ארלוזורוב נותנת את מע"צ כדוגמה), אולם כעת חזר "לתבניות המוכרות וההרסניות של ההסתדרות". הנה אבחנה שאין להתעלם ממנה: העיתון התקיף ביותר בהגנתו על מה שנתפס כערכים חברתיים עושה זאת בשם אידיאולוגיה ימנית. זו דיכוטומיה שיכולה להעיד על צביעות ושקר, או אולי על זמן להחליף את התיוג הכלכלי-אידיאולוגי המקובל.

העיתונים האחרים מציגים חזית בוטה פחות. "ידיעות אחרונות" מפרסם שני מאמרים תקיפים המגדירים את השביתה ככישלון (זה של נחום ברנע במדור הדעות נראה יותר כמתקפה פוליטית על עיני מאשר כדיון כלכלי, אך מסקנתו זהה לזה הענייני יותר, של גדעון עשת: עיני התקפל). הסיקור החדשותי, לעומת זאת, מעורב, וכותרת הכפולה הפותחת – "כבר לא שקופים" – מעלה על נס את ההישג מיניה וביה של השביתה: העלאת הסוגיה לסדר היום והנכחתם של עובדי הקבלן.

"מעריב" מפרסם טורי פרשנות אוהדים של מומי דהן ("הסכם זה מראה כי המערכת הפוליטית בישראל מגיבה לרצון האותנטי של הציבור לעשות שינוי חברתי") ושל יהודה שרוני ("רואה את חצי הכוס המלאה") ומכריז על "הסכם היסטורי", ומנגד מדווח בידיעות נפרדות כי "15 אלף מורי קבלן נשארו מחוץ להסכם" וכי עובדי קבלן רבים אחרים מאוכזבים: "מנקה באוניברסיטת תל-אביב: זה לא מספיק".

במאמר ב"גלובס" כותב שי ניב: "אם לשפוט לפי האמירות החגיגיות של שר האוצר יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו מאז שנחתם הבוקר ההסכם, הרי שממשלת נתניהו הוקמה כדי לשפר את מעמד עובדי הקבלן בישראל. זו רק ההסתדרות שהפריעה כל הזמן, כשדרשה לקלוט את העובדים במקום לדאוג ששכרם יעלה. 'אני חושב שזה הישג חשוב מאוד, שמתקן עוולות של עשרות שנים', אמר נתניהו בפתח ישיבת הממשלה. 'אנו עושים היום תיקון היסטורי', אמר שטייניץ", שעד לאחרונה התנגד להעלאת שכר המינימום, מזכיר ניב.

"אז מה השתנה?", שואל ניב. "מה קרה ששיפור זכויותיהם של העובדים החלשים והמוחלשים ביותר בחברה הישראלית הפך ל'תיקון היסטורי' ולבון-טון של קובעי המדיניות בירושלים? רמז: אין לזה דבר וחצי דבר עם צמיחה במשק, שעליה דיבר שטייניץ. הצמיחה היתה מרשימה עוד יותר כשהאוצר זעק נגד העלאת שכר עובדי הניקיון. הדבר היחיד שקרה הוא שההסתדרות הכריזה על סכסוך עבודה, ויותר חשוב: בית-הדין הארצי לעבודה אישר לה לפתוח בשביתה כללית. שוב הוכח שהדרך האפקטיבית ביותר לדרוש זכויות עוברת בזכות השביתה – זכות שצריך להגן עליה מכל משמר. וכך אפילו האיש שייצר בעצמו כמה עשרות אלפי עובדי קבלן, כששימש שר האוצר, מדבר עכשיו על צדק".

אם כן, שני הישגים מיידיים לשביתה מעצם היותה: עובדי הקבלן הפכו נוכחים בשיח הציבורי, וסוגיית עובדי הקבלן הפכה רלבנטית בזירה הפוליטית. יש לציין כי ככל שהדברים אמורים בשיח הציבורי, העיתון בעל שיעורי החשיפה הגבוהים ביותר בישראל, "ישראל היום", לא שמע עדיין על ההישג הזה של השביתה.

"מי שחשב ששביתה כללית במשק יכולה לחולל מהפכה בשיטות ההעסקה שנהוגות במשק ובמגזר הציבורי בפרט, התבדה בסוף-השבוע", כותב ניב במאמר נוסף ב"גלובס". "למשרד האוצר לא הפריע שהשביתה תימשך עוד יום ועוד יום [...] אבל ההסתדרות היתה יכולה רק לחלום שמישהו ייתן לה אופציה לשבות כל-כך הרבה זמן", משום שבית-המשפט אותת כי הוא צפוי להגביל אותה משמעותית בתוך כמה ימים מסיבות שונות.

"במלים אחרות, כוחה הארגוני של ההסתדרות, על אף גודלה וחוזקה, מוגבל. מי שרוצה מהפכה שתחסל את הממדים המנופחים של תופעת עובדי הקבלן, צריך לא רק לחזק את העבודה המאורגנת בישראל, אלא בראש ובראשונה את הפלטפורמה הפוליטית בעלת הזיקה הגדולה ביותר לתפיסת העולם הזאת".

עוד מלה על כלכלה

"הדרך להרוויח מתחזיות האינפלציה: פשוט להתעלם מהן" (כותרת כתבת עמוד ב"כלכליסט", המוקדשת ל"ניתוח תחזיות האינפלציה של בנק ישראל").

מוות בעריסה

כל העיתונים מדווחים בהבלטה על מותה של זמרת הפופ השחורה וויטני יוסטון (48), על שימוש היתר הממושך בסמים, אלכוהול ותרופות ועל הזוגיות המעורערת. "מותה של דיווה" היא הכותרת על שערי "מעריב" ו"ישראל היום". "הכוכבת שהרסה את עצמה" היא הכותרת הבולטת עוד יותר על שער "ידיעות אחרונות". ב"הארץ" כותרת בולטת פחות, המתמקדת לא בגלאם או בקראק, אלא במשמעות החברתית: "פרידה מהזמרת שפרצה דרך לבאות אחריה".

כל העיתונים מגייסים את כתבי המוזיקה (למי שיש) והבידור שלהם כדי לסקר את מותה של הזמרת על פני כמה עמודים. "התקשורת מתה על סיפורים כאלה", כותב עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ" וחובב אדוק של מוזיקה שחורה, בכתבת השער של "גלריה". "בעידן של כוכבויות אינסטנט, המופיעות עם תאריך תפוגה לצדן וממוצות עד תום שנה או שנתיים לאחר הבלחתן הראשונה, יוסטון עדיין נחשבת לכוכבת גדולה. אחרי הצער הכבד שאפף את מעריציו של מייקל ג'קסון, שגם הוא מת רחוק משיאו לפני כשנתיים, ואחרי מותה של איימי ויינהאוס הצעירה בקיץ האחרון, העיתונות רעבה לאסונות חדשים.

"במעט מדי מקומות תיאמר האמת על יוסטון: שהיתה זמרת מצליחה, שאמנם נגעה ללבם של רבים וניחנה בקול מושלם, אך מצד שני, שמתת האל הזו נוצלה רק לעתים רחוקות ליצירת מוזיקה שהותירה חותם כלשהו". חיסכו לעצמכם את המאמרים האחרים.

עושים לביתם

הידיעה המרכזית בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לדיווח מפורט על הצטלמותה של דוגמנית כלשהי לסרטון פרסומת של משקה אלכוהולי. את הידיעה חותם ציטוט ממנכ"ל הסוכנות האחראית על עסקי אותה דוגמנית, חתנו של מו"ל העיתון ארנון מוזס. ידיעות המפארות את סוכנות ADD, העסק המשפחתי של מוזס וליכטנשטיין (שמו של החתן, בן למשפחת ספרים תל-אביבית), הן נפוצות כל-כך בעמוד האחורי של "ידיעות", שנראה שזו רק שאלה של זמן עד שישאפו להתפשט אל דפי העיתון האחרים. על הידיעה חתום כמובן רז שכניק.

ענייני תקשורת

"נתנאל אמסלם, איש הכספים הבכיר בקרן COGEF הצרפתית, ביקר השבוע בישראל על מנת לקדם את עסקת מכירת מניות ערוץ 10 לאיש העסקים הצרפתי יריב אלבז", מדווחים רועי ברק ולי-אור אברבך ב"גלובס". "אלבז – יהודי שומר מסורת המקפיד על הלכות הדת ומגדיר עצמו ציוני – מעוניין לרכוש לפחות 20% ממניות הערוץ. עם זאת, אלבז הוא לא הדמות היחידה שמולה מתנהל המו"מ, ודיונים מקבילים מתנהלים גם מול קרן השקעות אמריקאית, וגם איש העסקים הישראלי חזי בצלאל עדיין בתמונה".

עוד כותב ברק בידיעה נפרדת כי "נמשכים חילופי הדברים בין הנהלת עיתון 'הארץ' לבין ועד העובדים: בתגובה לכוונה להשבית את העיתון כתב מו"ל העיתון, עמוס שוקן, לחברי הוועד כי 'מאחר שאין ספק שנזדקק לפעולות נוספות (הקטנת הוצאות; ר"ב), אתם מוזמנים להציע לנו הצעות שלדעתכם עשויות להקטין את עלויות ייצור העיתון. בהחלט ייתכן שאתם רואים דברים שאני לא רואה'. בהמשך דבריו הזכיר שוקן כי בשנתיים האחרונות בעלי המניות של "הארץ" ויתרו על אחזקות לטובת גיוס הון לתוך החברה".

"אמירתו יוצאת הדופן של שר התקשורת משה כחלון, על אודות חברת יס, ועמדתו כי יש לפעול למנוע את סגירתה מחייבות את הממונה על ההגבלים העסקיים לשקול בכובד ראש את החלטתו בשאלת מיזוג החברות יס ובזק", כותבת נורית דאבוש ב"גלובס".