צילום: רויטרס
לפתע נשמע צרור יריות. כמה גברים חמושים לבושים מדי קרב, פניהם מכוסות במסכות סקי שחורות, הקיפו את הג’יפ שלנו. הם תלשו את הדלת ממקומה, גררו אותי החוצה מול קנה רובה. הוטלתי על הקרקע. ’אל תרימי את הראש’, צעק אחד מהם ודחף את פני אל הדשא. לא היה זמן למחות. קנה הרובה הוצמד לצווארי, וגבר צעק באוזני, ’סתמי את הפה’".
אחרי שהוצמדה לקרקע ערכו הגברים במסכות חיפוש מהיר על גופה של העיתונאית האמריקאית, כיסו את ראשה בשק והידקו אותו היטב. הצליל היחיד ששמעה היה נקישות של דריכת קלצ’ניקוב. אחר-כך נקשרה יחד עם כל העיתונאים האחרים שהיו עמה בשיירה, וכולם נלקחו לצעדה קצרה בשרשרת אנושית צפופה ומבוהלת. ושוב נאמר להם לשכב על הקרקע, לחיפוש נוסף. "זה נמשך אולי עשר או חמש-עשרה דקות", כתבה אחר-כך, "אבל נדמה כאילו היה מדובר בשעות. זה רק משחק, ניסיתי לזכור, רק משחק".
זה היה, אכן, רק משחק. אילין פרושר היא אחת מצוות של שלושה כתבי העיתון האמריקאי "כריסצ’ן סיאנס מוניטור" המסקרים את אפגניסטן, אבל האירוע שתיארה לא התרחש בין קאבול לטורה-בורה, אלא בנוף כפרי רגוע בבריטניה. הגברים במסכות היו אנשי צוות ההדרכה של חברת "סנטוריון" להערכת סיכונים, והעיתונאים והעיתונאיות שנעצרו ונחטפו - משתתפי קורס ההישרדות לאנשי תקשורת היוצאים לעבוד באזורי סכנה. הסימולציה של מעצר וחטיפה, הפעלת כוח והטלת אימה היתה כה מציאותית, כתבה פרושר בכתבה על הקורס, עד שחמש הנשים מבין 21 המשתתפים חששו לרגע שהן עלולות להיאנס.
פרושר היא רק אחת מתוך אלפי עיתונאים, רובם אמריקאים ומיעוטם אירופים ומן המזרח הרחוק, שעברו בשנים האחרונות קורסים כאלה. תמורת 400 עד 600 דולר ליום זוכים העיתונאים לסדנה מזורזת, מיום אחד ועד שבוע ימים, המיועדת להכשיר אותם לעבודה עיתונאית בתנאי מלחמה וטרור. מרבית המשתלמים הם עובדי רשתות שידור וסוכנויות ידיעות, אך יש גם פרינלסרים לא מעטים, המצטרפים לסדנאות בטרם ייצאו לשטחי האש.
סכנה לעיתונאים איננה בבחינת חידוש: "פורום החירות" האמריקאי בדק ומצא כי במרוצת שתי המאות האחרונות נהרגו כ-1,450 עיתונאים במהלך עבודתם. על-פי נתוני "הוועדה להגנת עיתונאים", גוף בינלאומי שמרכזו בניו-יורק, נהרגו או נרצחו 37 עיתונאים בשנת 2001. אבל מותם של שמונה עיתונאים באפגניסטן, ואחר-כך חטיפתו של כתב ה"וול-סטריט ג’ורנל" דניאל פרל בפקיסטן, והוצאתו להורג שתועדה במצלמת וידיאו, מיקדו את תשומת הלב בסיכוני המקצוע. גם האירועים בגדה המערבית הגבירו את המודעות לסכנה: מותו של עיתונאי איטלקי, רפאלו צ’יריאלו, במרץ השנה, ופציעתם של עשרות עיתונאים, חלקם מאש כוחות צה"ל בשטחים, הזכירה לכתבים שהתואר כתב זר עדיין מעניק יוקרה ומוניטין, הרפתקאות ובירה בפאבים בארצות רחוקות, אך לא פעם הוא מלווה בסכנות של ממש.
עמיתה לעיתון של פרושר, סקוט באלדהוף, תיאר בכתבה כיצד למד בקורס להיזהר ממטעני נפץ, לנסות לזהות מצלמה ממולכדת, לתפוס מחסה יעיל בעת זריקה רימון ואף לנסות להיחלץ בשלום בסיוע שיפוד מתוך אזור זרוע מוקשי-נעל. חלק מן הדברים נראים כאילו נלקחו מסדרת טלוויזיה אמריקאית, אבל בעיני המארגנים יש חשיבות רבה להגברת המודעות לסכנות, בעיקר לכתבים וצלמים שמעולם קודם לכן לא יצאו לשליחות מסוג זה. "עד עתה סיקרתי לכל היותר תאונות והוריקנים", סיפר צלם עיתונות אמריקאי שנשלח לסדנת ההכנה, לקראת הצטרפותו לגדודי הצלמים המסקרים את האירועים בגדה המערבית. "אני רוצה לעשות את עבודתי", אמר, "אבל גם לחזור הביתה בשלום". ואחת העיתונאיות נזכרה בציטוט מדבריו של וינסטון צ’רצ’יל, על נסיונו ככתב חוץ בעת סיקור מלחמת הבורים בדרום-אפריקה, בראשית המאה העשרים: "שום דבר בחיים אינו מרנין לב יותר מאשר לגלות שלא נפגעת אחרי שמישהו ירה לעברך".
גם כתבים מנוסים יותר נשלחים לקורסים כאלה. כשנה וחצי לאחר שנפצע בחילופי אש ברצועת עזה, השתתף כתב סי.אן.אן בן וידמן, העומד עתה בראש המשרד של החברה בקאהיר, בהשתלמות הישרדות כזו. הוא השתטח, כמו עמיתיו, על הקרקע, מצא (הפעם) מחסה מירי, ועבר השתלמות מזורזת בהחייאה ובחבישה. רשת סי.אן.אן, כמו רשת "פוקס" האמריקאית ושירות השידור הבריטי בי.בי.סי, מחייבת כתבים, צלמים ומפיקים היוצאים לאזורי סכנה לעבור תחילה קורס כזה, כתנאי מוקדם לצאתם לשטח.
"איננו מתכוונים להפוך את החבר’ה האלה ללוחמים", אומר פול ריס, חייל לשעבר בחיל הנחתים המלכותי הבריטי, שהחברה שבבעלותו עורכת קורסים לעיתונאים, "אנחנו רוצים רק שיהיו מודעים לנסיבות כאשר הם נתקלים במחסום, באש צלפים, בחילופי אש או במארב".
הדאגה לשלומם של עיתונאים בחזית מעסיקה את ראשי ארגוני התקשורת, ובעיקר את הממונים על כתבי החוץ. לורן ג’נקינס, עורך חדשות החוץ של ה"נשיונל פאבליק רדיו" בארצות-הברית, סיפר לכתב-העת "קולומביה ג’ורנליזם ריוויו" כי כמעט מדי יום הוא משוחח עם כתביו בחלקי העולם הלוהטים על הצורך לצמצם את הסיכון שהם נוטלים על עצמם. ג’נקינס, שקיבל את פרס פוליצר בשנת 1983 על סיקור מלחמת לבנון, יודע היטב ש"כדי לחדור מבעד לערפל הקרב, עליך להיות שם, ולכתוב על מה שראית, וסכנה היא חלק מן הסיפור". אבל כעורך חדשות חוץ הוא משוכנע עכשיו: " שום סיפור אינו שווה חיי אדם". וסטיב קול, עורך המשנה של ה"וושינגטון פוסט", אומר: "העיקרון הראשון חייב להיות ביטחון לפני הסיפור... עלינו להבטיח שכתב שאינו חש עצמו בטוח להיכנס למצב מסוים יוכל להגיד ’לא’ מבלי שייחשב לפחדן". ה"פוסט", כמו ארגוני תקשורת אחרים, דואג גם לצייד את כתביו: לסניף בירושלים נרכשה מכונית ממוגנת ירי, בעלות של כ-80 אלף דולר, והכתבים והצלמים קיבלו גם אפודי מגן וקסדות, למרות שלכולם ברור שאמצעי המיגון אינם מבטיחים הגנה מוחלטת, והסיכון קיים.
אנשי הבי.בי.סי מצוידים אף הם באמצעי מיגון בצאתם לשטח. קווין בישוף, שסיקר בסוף השנה שעברה את הקרבות בצפון אפגניסטן, נע אמנם בשטח בלאנד-רובר ממוגן, אך בידיעה ברורה ששום דבר לא יציל אותו מפצצת מרגמה או מצלף מיומן. "שום אימון מוקדם לא מבטיח הישרדות, ושום עיתונאי איננו חסין ירי", שידר מהחזית, "אבל ההכנה המתאימה יכולה אולי לסייע לנו לצמצם את הסיכונים בדרך לסיפור".
לרשות כתבים היוצאים לאזורי סכנה עומד גם אתר האינטרנט "זירו ריסק", הכולל מידע על אירועים אלימים לצד עצות והנחיות, החל מ"כדאי להסתיר את המצלמות כאשר אין עושים בהן שימוש, כדי לא למשוך תשומת לב", דרך "הקפידו ללבוש בגדים חסיני אש ונעליים עם סוליות שאינן מחליקות", ועד "לימדו את דרכי הגישה לבית-החולים הקרוב ביותר".
כתבים מנוסים עשויים לזלזל בחלק מן העצות הללו, אבל דווקא מי שהתנסה אישית במחיר הכבד של העבודה העיתונאית תומך בעריכת סדנאות הכנה. "אי-אפשר להימנע מן הסכנה", אמר בראיון לסי.בי.אס טרי אנדרסון, איש סוכנות איי.פי שנחטף בביירות והוחזק בשבי החיזבאללה כשש שנים, "זו עבודה מסוכנת ואנחנו מוכנים ליטול לשם כך סיכון מסוים. אבל אם ניתן להכין בצורה טובה יותר אנשים היוצאים למצבי סכנה - זה עדיף".
הסכנה איננה רק חטיפה, רצח או פציעה. מדובר גם בטראומה נפשית כתוצאה מסיקור אירועים קשים. באוניברסיטת וושינגטון במערב ארה"ב פועל "מרכז דארט לעיתונאות ולטראומה", העוסק בין היתר במחקרים, כמו גם בהדרכת עיתונאים הנחשפים למצבי משבר. המרכז מארגן סדנאות בשיתוף עם האגודה האמריקאית הלאומית של צלמי עיתונות. אחת הסדנאות עוסקת בתמיכה הדדית של צלמים לאחר חשיפה לאסונות ולהרג. "נדהמתי, וגם הוקל לי, כאשר התברר לי בסדנה עד כמה מה שאני עברתי דומה לנסיונם של עמיתי, הרבה מעבר למה שמניחים עיתונאים", אמר רוקי דיילי, צלם עיתונות מקולורדו, לאחר שהשתתף בסדנה כזו. על עריכת הסדנאות לתמיכה הדדית הוחלט לאחר סקר בין צלמים, שבו הוברר כי גם האנשים שמאחורי העדשה אינם נשארים אדישים לאחר שהם מסיימים לצלם פינוי גופות מאתרי אסון, או טיפול בפצועים קשים בתאונות דרכים. חלקם סובלים מלחצים ופחדים, ואצל בודדים אף זוהו תופעות הדומות להלם קרב.
גיליון 39, יולי 2002