מה קורה כשבלוגר אנונימי חוצה את הקווים והופך ממבקר תקשורת חתרני ונשכני – לעורך ביומון מוכר וידוע, שנוי במחלוקת, שפועל בלב התעשייה? ומה קורה כשפעילה ותיקה למען ספורט נשים מתמנה לתפקיד עריכה בערוץ שוביניסטי שספורטאיות הן בתחתית סולם העדיפויות שלו?
שני מינויים חדשים, ותקדימיים, כל אחד בסוגו, שנקבעו בשבוע האחרון הופכים את שתי השאלות הללו מפתיחות אפשריות של בדיחה למציאות מסקרנת ביותר: מורן ברק מונתה לעורכת הראשית של מהדורות "חדשות הספורט" בערוץ הספורט, ורביב שכטר הפך לעורך הספורט של "ישראל היום".
לפני ארבע שנים ייסד שכטר, יחד עם עודד קרמר, את "עומדים בשער" – בלוג שעסק בביקורת על תקשורת הספורט. "עומדים בשער" החל כקוריוז, אבל עד מהרה לכד גם את תשומת לבה של הברנז'ה והפך לשולחן עגול ששפט אותה, לשבט או לחסד, גם בעזרת טוקבקים שנכתבו על-ידי עורכים ועיתונאים, כמו גם אוהבי ספורט מן השורה.
בתום חמישה חודשים, לאחר ששכטר וקרמר הודיעו על פרישתם מהבלוג, לקחתי על עצמי את כתיבתו. הבלוג הופסק בסופו של דבר במרץ 2008 בעקבות תביעת ONE נגד שלושתנו על לשון הרע בסך שני מיליון שקל. המשפט החל לפני שלוש שנים, פסק הדין אמור להינתן בחודשים הקרובים.
שכטר אינו בלוגר קלאסי. כשהחל לכתוב את הבלוג, תחת השם האנונימי "רוסק", כבר היו מאחוריו קריירות קצרות של עריכת מדורי ספורט ב"כל העיר", "העיר" ובמשך חודש גם ב-ONE. בבלוג הוא ביקר יחד עם שותפו קרמר את הידיעות השערורייתיות, הבעייתיות והמגוחכות של אותו יום, ירד על כתבים, עורכים, עיתונים ואתרים, ויצא נגד עיתונות מגויסת, התבטלות בפני מקורות, מגפת ה"פרסום ראשון" וקינה כללית על הזניית המקצוע. הוא גם ביקר בחריפות את ערוצי הספורט בתשלום ("שני פרחחים שעושים ככל העולה על רוחם") והפציר בקוראים שלא להתחבר אליהם.
באחד הפוסטים אפשר היה למצוא אמירה חריפה נגד שלמה שרף, ששימש אז פרשן ב"ידיעות אחרונות", לאחר שבטוריו נהג לסנגר על חברו הטוב, המאמן יצחק שום. שכטר קרא לפרסם בתחתית מאמריו של שרף גילוי נאות, שלפיו הוא פסול לעדות בכל כלי תקשורת המכבד את עצמו. היום שרף הוא פרשן הכדורגל של "ישראל היום", ומהשבוע גם תחת שכטר.
בארבע השנים האחרונות שימש שכטר סגן עורך הספורט של "ישראל היום", וכעת יש לו הזדמנות ליצור מדור ברוח האג'נדה והקריטריונים שלהם הטיף כבלוגר אנונימי. אלא שגם שכטר יודע שקל לבקר וקשה לבצע. בלוגר פטור ממערכת האילוצים וההנחתות שעורך ראשי נאלץ להתמודד איתם. מה גם שמגוון האפשרויות בשרוליק מצומצם במיוחד: ל"ישראל היום" אין מוסף ספורט נפרד, וממילא גם לא שער, והוא נדחס אל מיטת סדום אכזרית.
נכון להיום, הוא גם חסר את המשקל והעומק שיש למתחריו. מצד שני, לרשותו של שכטר עומדים כמה עורכים ועיתונאים איכותיים, ומסקרן איך יצליח בתנאים הללו לבנות מדור משמעותי.
מורן ברק (צילום: ערוץ הספורט)
מורן ברק, ד"ר מורן ברק בשבילכם (למדה רפואה, אבל אינה עוסקת במקצוע), היא העורכת החדשה של "חדשות הספורט". הקרדיט על המינוי בתוספת בונבוניירה הולכים לערוץ הספורט, שהפתיעו עם אשה בתפקיד בכיר ומשמעותי (במקומו של דין דותן הפורש).
ערוץ הספורט, כמו רוב תקשורת הספורט, נתפס כגוף שוביניסטי, חרף הכרזות כאלה ואחרות על חשיבות ספורט הנשים בישראל. בשנתיים האחרונות מתנכרים בערוץ לכדורסל הנשים בגלל טענות לרייטינג נמוך, ובמיוחד לאחר שזכויות שידור הליגה עברו ל-ONE.
המינוי של ברק מעניין במיוחד: ברק מזוהה עם שידורי כדורסל נשים יחד עם הפרשן אביב לביא. יותר מכך: היא כיהנה כמנהלת מקצועית באתנה – המועצה הציבורית לקידום ספורט נשים – ופעלה לקידום שוויון לנשים, לא רק בתחום ההקצבות. לפני שנה, כאמור, בעט ערוץ הספורט בענף הזה. לביא עזב, וברק התמקדה בשידורי כדורסל גברים.
כמו שכטר, גם ברק תיאלץ להתמודד עם מציאות שבה האג'נדה הפרטית הברורה שלה מתנגשת עם אילוצים ואינטרסים שונים. לכן יהיה מעניין לבחון בחודשים הבאים איך יתמודדו ב"חדשות הספורט", תחת העורכת החדשה, עם אייטמים נשיים. המלכוד ברור: אם ברק תקדם ספורט נשי בצורה גלויה, יאשימו אותה בחוסר מקצועיות. אם תותיר את המצב כמות שהוא, יתלוננו שהיא נכנעת לתכתיבים גבריים. כדי לדחוף נשים לליין-אפ ולהישאר רלבנטית היא תצטרך להפגין כישורים וגמישות של לוליינית בקרקס.
ברק טרם נכנסה רשמית לתפקיד, אבל כבר מריחים את השינוי באוויר. מהדורת "חדשות הספורט" של יום ראשון בערב נפתחה במבזק כותרות כדורגל, אבל מיד לאחריו הכריז המגיש דניאל זילברשטיין: "ולפני הכל, נבחרת הנשים בכדורסל". "הכל" במקרה הזה היא מלה נרדפת לכדורגל ולתככי היום בענף הפופולרי. השאלה היא אם מעתה יהיה על אוהדי הכדורגל להתרגל לנוכחות נשית מוגברת ב"הכל" הזה, שהיה עד כה נחלתם הבלעדית.
כמה מהר אפשר לדפדף
סיקור הנשים עלה בשבוע האחרון לסדר היום בעקבות השתתפות נבחרת הכדורסל באליפות אירופה. היה זה פז חסדאי מוואלה שהתחבט בשאלה אם הענף מצדיק כותרות ראשיות רק מפני שזוהי חובתה של העיתונות, או שחבל על הזמן להתעסק בתחום שאינו מעורר עניין.
חסדאי נדהם מחמשת העמודים (כולל שער) שהקצו ב"הארץ" לנשים ביום חמישי שעבר: "בואו נאמר זאת כך: אם הרגליים של הכדורסלניות שלנו היו מהירות וזריזות כמו המהירות שבה דיפדפתי את ארבעת העמודים האלו, מצבו של אלי רבי (מאמן הנבחרת) היה מצוין. אמנם הינהנתי בראשי בהסכמה, ומילמלתי דברי שבח ל'הארץ' שבחר להקדיש את מוסף הספורט שלו לנשים, אבל לא קראתי ולו מלה אחת".
לא רק ש"הארץ" הקצה עמודים רבים לנבחרת הנשים, עורכי מדור הספורט של העיתון גם שלחו כתב לטורניר בפולין (ynet שלח אף הוא). במשחק הפתיחה של הנבחרת במוצ"ש מול צ'כיה, הפקיעו כל האתרים את הכותרות הראשיות שלהם לסיקור חי של המשחק, ששודר בערוץ 1 (3.3% רייטינג). אפילו באתר הבית של חסדאי יצרו איזור מיוחד לאליפות אירופה לנשים, לאו דווקא בגלל צביעות. פשוט משיקולי ספורט. גם זה קורה.
3 קטנות
כל הדעות. עונת המלפפונים מתעתעת גם בדיווחים על גובה השכר. ב-nrg כתבו ב-12.6.11 כי בירם כיאל מרוויח בסלטיק 8,000 ליש"ט בשבוע – "סכום לא מבוטל". כעבור חמישה ימים התחרטו וכתבו שכיאל משתכר 7,000 ליש"ט בשבוע – "סכום נמוך לכל הדעות". אז למי להאמין, ל-nrg או ל-nrg?
מטרה נעה. תג המחיר שהוצב בזמנו על ראשו של בן-לאדן התאייד לאחר חיסולו, אבל גידי ליפקין מ"ידיעות אחרונות" עדיין מאוהב במטפורה. וכך כתב בידיעה: "במכבי פתח-תקווה הציבו תג מחיר של 3 מיליון יורו על ראשו של דמארי בן ה-22". אפשר לקוות שאכן מדובר בסכום מכירה ולא במשהו אחר.
סתמי, רדוד. היה כדאי לקרוא את העמוד האחורי של ספורט "הארץ" ביום שני ולהבין מפי דורון אמיר, מו"ל של ספרות ספורט, מדוע הענף הזה לא מצליח בארץ. הנה ציטוט: "ובעצם מדוע שיקראו אם פרשני הספורט ומובילי הדעה מספרים להם כל יום כמה הספורט רקוב, גרוע, רע, בינוני, סתמי, רדוד, ושהכל הוא כמובן 'כלום ושום דבר'. מי בכלל ירצה לקרוא על כלום ושום דבר? כשזוהי הדוקטרינה השלטת, לספרות הספורט אין כאן סיכוי מלכתחילה".
התיקונים
אוהדי הפועל תל-אביב הודיעו בפורומים ובפייסבוקים שלהם כי יפגינו במוצ"ש ליד ביתו של אלי טביב. זה לא מנע מ-ONE ומערוץ הספורט לפרסם ידיעה מטעה שלפיה ההפגנה תתקיים ליד ביתו של המנכ"ל אוסידון. אף שכמה מהאוהדים טרחו לצלצל לאתרים ולהעמיד אותם על הטעות, המשיכו הידיעות הללו להתנוסס כאילו כלום. האם הכתבים נכנעו לתכתיבים של מקורבי טביב, שניסו להסיט את האש מהבוס שלהם? בכל מקרה, כל האתרים שהטעו התייצבו באורח פלא במוצ"ש מול ביתו של טביב כדי לתעד את ההפגנה. אבל מדוע להלין על טעויות כאלה אם אפילו שמו של כתב ONE, דרור רוזנפלד (רודנפלז), שובש בידיעה לגמרי? האם הכתב לא קרא את הידיעה בחתימתו וביקש לתקן?
מלפפון חמוץ במיוחד: באתר ערוץ הספורט התפארו ב"פרסום ראשון" על מגעים של עומר דמארי עם מכבי חיפה. מהאתר שלהם הם העלימו "פרסום ראשון" שלפיו דמארי סגר לארבע שנים בהפועל תל-אביב.
ועוד מאתר ערוץ הספורט. בליל פרסומים ראשונים יצר בלבלת והדביק לעמאשה, החלוץ הדרוזי המצטרף למכבי חיפה, את הפנים של ימפולסקי.
אחמד עבד מאחי-נצרת הצטרף לקריית-שמונה, אבל בוואלה התעקשו שזה דווקא עבד רבאח מעראבה.
העיתונאי אמנון רבי עדיין חקוק בזכרונם של עורכים ב"ידיעות אחרונות". ביום שישי שעבר הם הכתירו אותו למאמן נבחרת הנשים בכדורסל (במקום אלי רבי).
לתגובות: yegerm9@walla.co.il