המתת

"מה בעצם נוני מוזס עוד עושה כמו"ל 'ידיעות אחרונות'?", תהה העיתונאי עמית סגל לפני כשנתיים, אחרי שנחשפו בחברת החדשות שבה הוא עובד הציטוטים המפלילים מהשיחות המושחתות בין מוזס לראש הממשלה בנימין נתניהו.

השאלה קיבלה משנה תוקף בשנה שעברה, כשהמשטרה קבעה שיש תשתית ראייתית להגשת כתב אישום נגד מוזס בגין הצעת שוחד, והפכה למהדהדת עוד יותר אמש, עם החלטת היועץ המשפטי להעמיד את מוזס לדין (בכפוף לשימוע) באשמה שהציע לנתניהו שוחד.

על-פי החשד שפירט היועץ המשפטי לממשלה, מוזס קיים עם נתניהו שלוש סדרות של פגישות, האחרונה שבהן זמן קצר לפני הבחירות האחרונות לכנסת. מנדלבליט כתב לנתניהו כך: "במהלך כל אחת מסדרת הפגישות האמורות קיימת עם מוזס שיח, שבו דנתם על אופן סיקורך בכלי התקשורת מקבוצת 'ידיעות אחרונות' ועל צמצום הפגיעה של 'ישראל היום' בקבוצת 'ידיעות אחרונות'".

הסדרה הראשונה של הפגישות, לפני בחירות 2009, הסתיימה בהבנה כי מוזס "ישפיע" על סיקור נתניהו בכלי התקשורת מקבוצת "ידיעות אחרונות", ובתמורה נתניהו ינסה לשכנע את אדלסון לבלום את הוצאת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום".

בסבב הפגישות האחרון, שהתקיים בדצמבר 2014, בפגישה שהתקיימה יום לאחר היציאה לבחירות הציע מוזס "שינוי ניכר לטובה באופן הסיקור" של נתניהו ובני משפחתו בכלי התקשורת מקבוצת "ידיעות אחרונות", לצד "שינוי לרעה באופן הסיקור של יריבים פוליטיים" – כל זאת בתמורה לכך שנתניהו יפעל במסגרת תפקידו הציבורי לקדם חקיקה שתטיל מגבלות על "ישראל היום", חוק אשר "ייטיב כלכלית" עם מוזס "באופן משמעותי".

"מוזס הבטיח לך את המתת בעד קידום החוק במתווה המוסכם מספר פעמים לאורך הפגישה", כתב היועמ"ש לנתניהו, וציטט את המו"ל מתוך ההקלטות:

בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, I will do my efforts שאתה תהיה פה כמה זמן שתרצה. אני אמרתי לך את זה, ואני חוזר ומסתכל לך בעיניים ואומר את זה".

אז מה בעצם עוד עושה מוזס כמו"ל העיתון? את מה שתמיד עשה: כל מה שדרוש כדי להמשיך לשלוט ביד רמה באימפריה התקשורתית שלו. הנה, גם הבוקר, שמו של מוזס מתנוסס מעל לכותרת הראשית של העיתון תחת הקרדיט "העורך האחראי".

שער "ידיעות אחרונות", 1.3.2019 (פרט)

שער "ידיעות אחרונות", 1.3.2019 (פרט)

העורך האחראי לשיעבוד העיתון לצרכיו האישיים, העורך האחראי להעמדת האינטגריטי העיתונאי של המערכת למכירה, העורך האחראי להשחתת העיתון שלו, ובמידה רבה השחתת חלקים נרחבים בעיתונות הישראלית.

אבל מוזס הוא לא האחראי הבלבדי למצב הפגום שבו מי שצפוי להיות מואשם בשוחד – ולא סתם שוחד, אלא שוחד באמצעות העמדת כלי התקשורת שלו לשירותיו של המשוחד – עדיין עומד בראש אחת מקבוצת התקשורת הגדולות במדינה. לצד האחריות האישית שלו אחראית למצב גם כל השדרה הבכירה של עיתונאי "ידיעות אחרונות", שאינה מציבה לו גבול.

נטע ליבנה (צילום: אורן פרסיקו)

נטע ליבנה (צילום: אורן פרסיקו)

בראש ובראשונה אחראי גם עורך העיתון הטרי יחסית נטע ליבנה, שקיבל על עצמו את התפקיד הרבה אחרי שהתפרסמו הציטוטים המפלילים של מוזס. אם ליבנה אכן עומד בראש המערכת העיתונאית של "ידיעות אחרונות", עליו מוטלת האחריות העליונה לעמוד מול המו"ל ולהגיד "עד כאן".

מה חושב עורך "ידיעות אחרונות" ליבנה על החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את בעל השליטה בעיתון? האם נפל לבו? רעד מצפונו? אין לדעת. ליבנה לא מפרסם היום טור המפרט את התלבטויותיו או מסקנותיו. קודמו, רון ירון, מיעט גם הוא לחתום על טורים בעיתון (ומהפעמים הבודדות שבהן עשה זאת אפשר היה להבין מדוע). ניתן, על כן, רק לנחש מהי עמדת ליבנה על-פי עיון בעבודת העריכה של "ידיעות אחרונות", עם דגש על סיקור הפרשה שבה צפוי להיות מוגש כתב אישום נגד מוזס, "תיק 2000". הקרדיט למוזס כעורך אחראי נותר על כנו בראש עמוד השער, אך דיוקנו של מוזס נעדר הבוקר מהדף. השם המפורש מוזכר בכותרת המשנה. בעמודים הבאים מסוקרים תיקי 4000 ו-1000 כל אחד על פני כפולה שלמה. "תיק 2000" על פני עמוד אחד בלבד. הסיקור עצמו לקוני ונטול פרשנויות.

ההפניה הראשונה בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" לטורי הדעה כוללת ציטוט מתוך טורו של נחום ברנע המתפרסם במלואו ב"מוסף לשבת". "ב'תיק 2000'", מצוטט בשער ברנע, "מה שהודלף משיחות נתניהו-מוזס הוא מסמך שעיתונאים לא יכולים לחיות איתו. אבל כניסת החוק הפלילי לתכנים של עיתון וליחסים בין השלטון למו"לים בעייתית".

נחום ברנע. כנס ישראלים להצלת הדמוקרטיה, בית-סוקולוב, תל-אביב, 18.3.2012. צילום: יהודה שגב

נחום ברנע (צילום: יהודה שגב)

מתברר שעיתונאים דווקא יכולים לחיות עם מה שהודלף. עובדה, ברנע, סימה קדמון, סבר פלוצקר וכל יתר בכירי "ידיעות אחרונות" חיים עם זה כבר שנתיים. וממשיכים גם הבוקר לחיות עם מה שהודלף והורחב וקיבל תוקף רשמי מידי היועץ המשפטי לממשלה.

ברנע מסביר בטורו המלא כי לא ראוי להכניס את החוק ליחסים של עיתון עם שלטון, ומעלה אפשרות שהיועמ"ש הבא יחליט לחקור את "דה-מרקר" בחשד לסחיטה ("הראיות: פרסומים יומיומיים שלחצו על היועץ להחמיר ב'תיק 2000'"). "אני מתקשה להבין את ההתלהבות שבה עיתונאים מתגייסים למסע צלב שמיועד להשמיד את העיתונות החופשית ולריב מר בין שני מו"לים, ריב שמחליש את העיתונות כולה", כותב ברנע בטורו ובתוך כך מתייחס בטעות אל העיתון שלו, "ידיעות אחרונות", כאל אחד מנציגי העיתונות החופשית.

אם יש משהו שלמדנו על "ידיעות אחרונות" מ"תיק 2000" זה שהעיתון אינו חופשי. לא מדובר בחידוש, כמובן. למעשה, אלה החדשות הישנות ביותר שיש בשוק התקשורת הישראלי. גם עבור ברנע. כבר בשנת 1980, רגע לפני שעבר לעבוד ב"ידיעות אחרונות" בעצמו, ידע ברנע כי "העיקר הוא, ש'ידיעות' יכול להעמיד את המכונה העיתונאית המשומנת שלו, בעלת ההשפעה והקשרים, להגנה על הזכויות העסקיות של בעליו". העובדה שראש הממשלה נתניהו ניסה בשנים האחרונות להתערב בנעשה בכלי התקשורת שלך אינה אומרת שהוא הפך לנציג העיתונות החופשית. אם כבר, להפך (ב"דה-מרקר", אומר ניר חפץ ליאיר נתניהו, אין טעם לנסות להתערב. "הם לא סופרים אף אחד").

קדמון, לעומת זאת, כותבת בטור שלה ב"מוסף לשבת": "אי-אפשר להפריז במשמעות הכבדה של עבירת השוחד שנטענת כלפי מוזס. והמחשבה שמעל ראשי עיתונאי 'ידיעות אחרונות' התקיימו שיחות שהמשמעות היחידה שלהן היא ניסיון למכור את היושרה שלהם – מקשה לקבל כל דרישה אחרת שהיא פחות ממה שנדרש מנתניהו. נותר לקוות שמוזס ינהג על-פי הנורמות הציבוריות וייצא לנבצרות, ישעה את עצמו עד להכרעה ויעשה את המעשה הנכון, הן כלפי קוראיו והן כלפי עובדיו".

בהחלט ניתן להמשיך ולקוות שמוזס ישעה את עצמו, אבל בניגוד למה שכתבה קדמון, זה בוודאי לא מה שנותר לעשות. את התקווה, נזכיר, כבר הביעה קדמון בעבר, ואפילו ברנע. הם, כמו קהל הקוראים שלהם, נוכחו לדעת שמוזס לא פעל בשנתיים האחרונות להגשמת תקוותם.

גם כעת לא נראה שמוזס יתנדב להשעות את עצמו. הנה תגובת עורכות-הדין שלו, נוית נגב ואיריס ניב-סבאג, כפי שהיא מצוטטת ב"ידיעות אחרונות": "נוני מוזס לא הציע שוחד לנתניהו. פרשנות זו לשיח שהתקיים ביניהם היא שגויה, ואינה תואמת את התמונה העובדתית והנורמטיבית, בוודאי במצב שאין טענת שוחד כלפי נתניהו. ראייה מלאה של המציאות ושל השיח המורכב שהתקיים בין השניים, כפי שנציג בפני היועץ המשפטי בשימוע, לא רק שאינה תומכת בפרשנות פלילית, אלא עומדת בסתירה לפרשנות כזאת.

"לנוני מוזס עומדות טענות משפטיות ועובדתיות חזקות, ואנו מאמינים שלאחר הליך השימוע – התיק נגדו ייסגר, ויתברר כי הוא לא עבר עבירה פלילית. ככלל, יחסים בין תקשורת לאנשי ציבור, לרבות פוליטיקאים, הם אבן יסוד במדינה דמוקרטית. ניסיון לצבוע מערכת יחסים כזאת, מורכבת ומסובכת ככל שתהיה, בצבעים פליליים – הוא בעייתי ומסוכן. מאז שפרצה הפרשה נמנע נוני מוזס מלהתייחס לנושאים שעלו בחקירה, וכך יעשה גם בשלב זה".

לכן ראוי לבכירי "ידיעות אחרונות" ללכת צעד אחד מעבר להבעת התקווה שמוזס ישעה את עצמו. ראוי להתאגד יחדיו ולדרוש ממוזס להשעות את עצמו. ואם יסרב? עיצומים. שביתה. פרישה. פעולות שהמשמעות שלהן היא קודם כל התעקשות על אותה יושרה עיתונאית שמוזס ניסה למכור לנתניהו. כל עוד מסתפקים בתקווה, המסר הוא שהיושרה עודנה עומדת למכירה.

התמורה

ב"ישראל היום" דווקא מופיע דיוקנו של מוזס בראש שער העיתון, לצד הכותרת הישירה "האישום נגד נוני מוזס: שוחד". כפולת עמודים בעיתון מוקדשת לסיקור "תיק 2000", כולל שני טורי פרשנות. האחד מהם, מאת אריאל כהנא, לוקה בעיוורון וצביעות המזכירים את אלו של ברנע.

תחת הכותרת "החירות העיתונאית שכמעט אבדה" מתריע כהנא מהאפשרות שעסקת השוחד ב"תיק 2000" היתה מתממשת. במקרה כזה, הוא כותב, "שני העיתונים הגדולים במדינה היו נתונים להשפעה רבה של ראש הממשלה. מכאן ועד אובדן החירות העיתונאית הדרך לא היתה ארוכה, וזוהי החומרה הציבורית הרבה בפרשה זו".

אריאל כהנא (צילום מסך)

אריאל כהנא (צילום מסך)

אלא שב"ישראל היום" מעולם לא היתה חירות עיתונאית בכל הקשור לנתניהו. כהנא טוען שהעיתון "כאז כן היום, הוביל קו חיובי כלפי נתניהו ומדיניותו", ולדבריו "הדבר נעשה במודע, מתוך קרבה אידיאולוגית ודמיון רב בהשקפת העולם". אולם הנאמנות של "ישראל היום" לא היתה לאידיאולוגיה של נתניהו, אלא לנתניהו האיש ובני ביתו. כשזיגזג אידיאולוגית, העיתון תמך בזיגזוג, לא באידיאולוגיה.

בתקופה שחלפה מאז שהוחלף העורך המייסד עמוס רגב בעורך הנוכחי בועז ביסמוט ניתנו מדי פעם פתחון פה והבלטה לביקורת ישירה על נתניהו, בעיקר מצד נפתלי בנט, אולם בשבועות האחרונים זנח העיתון את מנהיג מפלגת הימין-החדש ושב להתיישר לצד נתניהו. כך היה, לדוגמה, ברצף הכותרות הראשיות שקראו לאיחוד מפלגות הימין. אינטרס מובהק של נתניהו, לא בנט. כך היה גם בהחלטה המערכתית להציג בשבועות האחרונים את ממצאי סקרי המנדטים של "ישראל היום" כשהם כוללים את המנדטים האבודים שהלכו למפלגות הימין, לפני האיחוד, גם כשהמפלגות הללו לא עברו את אחוז החסימה.

איכשהו, מאז האיחוד בין הבית-היהודי, האיחוד-הלאומי ועוצמה-לישראל, המנדטים בסקרים של "ישראל היום", כמו זה שמתפרסם הבוקר, שוב מתחלקים כמו בכל יתר כלי התקשורת – אך ורק בין המפלגות שעוברות את אחוז החסימה.

פסקה אחת מהטור של כהנא מצאה את דרכה עד לשער "ישראל היום": "אי-אפשר לא לשאול מדוע מכל הדילים והעסקאות שמו"ל 'ידיעות אחרונות' עשה בימי חייו עם פוליטיקאים, בכלל זה חוק 'ישראל היום'; או פגישותיו הסודיות עם יאיר לפיד, קשריו המצוינים עם ציפי לבני וכן הלאה והלאה, עשרות שנים לאחור – מדוע מכולם רק עסקת ביבי נבחנת בכלים משפטיים?".

התשובה הפשוטה נמצאת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה: נתניהו הפליל את עצמו כשדאג להקליט את שיחות השוחד עם מוזס. "אגב הטיפול ב'תיק 2000' עלו טענות שלפיהן יש מקום לחקור את כלל חברי-הכנסת שתמכו בהצעת החוק, ובכללם שרת המשפטים דאז וחברי-הכנסת שחתמו על הצעת החוק", כותב מנדלבליט במסמך הנלווה להחלטתו.

"טענה זו נבחנה לעומקה. הפרקליטות המלווה את התיק הכינה חוות דעת מקצועית בנוגע לכך, ועל בסיסה התקיימו בפני דיונים. בבחינת הנושא נמצא כי אין תשתית ראייתית המבססת חשד סביר שלפיו חברי-הכנסת הללו, למעט אחד, ביצעו עבירה פלילית כלשהי, ולפיכך הוחלט שלא לפתוח בחקירה. יודגש כי המצב הראייתי בעניין זה היה שונה לחלוטין לגבי השיח בין נתניהו למוזס – שכן בעניינו הובאו בפני רשויות אכיפת החוק הקלטות, וכן ראיות נוספות שנאספו בהמשך, מהן עלה חשד סביר לביצוען של עבירות פליליות".

בעיתונים האחרים

ב"הארץ" מדווחים על האישום נגד מוזס כאילו העיתון אינו בבעלות מו"ל "ידיעות אחרונות". "פרשת 2000 כרוכה בפרשת 4000 ומתכתבת אתה", כותב גידי וייץ בטקסט הפרשנות המרכזי. "נתניהו, שלא הצליח או לא יכול היה לממש את ברית הסתרים המושחתת עם מו"ל 'ידיעות אחרונות', נוני מוזס, רקם אותה עם אלוביץ'. בכתב החשדות מתואר נתניהו כמי שמדי מערכת בחירות ניסה לרקוד מחול מושחת עם מוזס: הטיית הסיקור במעצמת התקשורת תמורת החלשתו או ריסוקו של 'ישראל היום', הבייבי של שלדון אדלסון.

"סבב הפגישות האחרון ב-2014, זמן קצר לפני הבחירות האחרונות, הוא המדהים מכולם. שש פגישות חשאיות התקיימו בין השניים, רק שתיים הוקלטו. מוזס דיבר בהן באופן מפורש ובוטה. האיש שהאמין כנראה שבכוחו לקבוע מי יהיה ראש הממשלה ביקש מנתניהו להסתכל לו בעיניים, והבטיח לו שיישאר בתפקידו כמה זמן שירצה אם רק יסכים לגייס את הקואליציה לתמוך בחוק שיחזיר את 'ידיעות אחרונות' למעמד הבכורה שלו. בציניות חסרת גבולות סחר השחקן החזק ביותר בתקשורת הישראלית בשלושת העשורים החולפים בחופש הביטוי של העיתונאים שלו, והציע שוחד לראש הממשלה".

"מעריב", מודעה עצמית, נובמבר 2014

"מעריב", מודעה עצמית, נובמבר 2014

ב"מעריב", לעומת זאת, הפרשן הבכיר בן כספית מתייחס למוזס כאילו הוא הבעלים של העיתון, ולא הבעלים של המתחרה הגדול ביותר. לאורך כל טורו, כספית מתעלם כמעט לחלוטין ממוזס. הוא מציין כי ב"תיק 2000" רוב מוחץ מהפרקליטים בצוות "היו סבורים שמדובר בשוחד גם נגד נתניהו", אבל בלי לציין כלל נגד מי כן הוחלט להגיש כתב אישום בגין שוחד. בהמשך הטור מציג כספית את מוזס כקורבן של נתניהו. "את 'ידיעות' נטרל נתניהו באמצעות משקולת נגדית ששמה 'ישראל היום'", הוא כותב. "זה לא הפריע לו לנהל משא-ומתן נכלולי עם אותו נוני כדי לבגוד באדלסון, שמימן את המשקולת ההיא מכיסו".

מה עם ההצעה של מוזס למכור לנתניהו את אופי סיקורו בעיתון? אולי בטור הבא של כספית. הפעם עמדו לרשותו רק ארבעה עמודים.

נתניהו

הכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר קוראת "כתב החשדות: שוחד בתיק 4000, מרמה והפרת אמונים ב-1000 ו-2000". מלה אחת בולטת בהופעתה: "חשדות". תגובת ראש הממשלה נתניהו מופיעה בכותרת המשנה, שמודפסת בגופן גדול כמעט כמו הראשית: "נתניהו: 'הלחץ של השמאל הצליח; אשרת את המדינה כרה"מ עוד שנים רבות'". מתחתיה נדפסו שני תצלומים נאים, האחד של נתניהו והאחר של מנדלבליט. שתי ההפניות הראשונות לטורי הדעה שבפנים העיתון הן "השנאה הפתולוגית לנתניהו לא תנצח" (חיים שיין) ו"הודעת היועמ"ש פוגעת בדמוקרטיה" (אמנון לורד).

לפני עשור, כשהיועמ"ש מני מזוז החליט להעמיד לדין את אהוד אולמרט, שער "ישראל היום" נראה שונה בתכלית. המלה "חשדות" לא הופיעה אז בכותרת הראשית. התצלום של ראש הממשלה היה בלתי מחמיא, ושתי ההפניות למאמרי הדעה שהופיעו בשער נשאו את הכותרות "כמו אחרון העבריינים" (מרדכי גילת) ו"האמת מנצחת" (דן מרגלית). אז, נזכיר, לא נכללה עבירת השוחד החמורה בסעיפי האישום.

שער "ישראל היום", 27.11.08

שער "ישראל היום", 27.11.2008

כשמזוז הודיע לאולמרט כי הוא שוקל להגיש נגדו, בכפוף לשימוע, כתב אישום בגין מרמה והפרת אמונים, כל התוכן המערכתי בשלוש הכפולות הפותחת של "ישראל היום" הוקדש, באופן טבעי, לסיקור האישום המסתמן. התגובה של אולמרט ("לא אצא לנבצרות") הוטמנה באופן אגבי כמעט בגוף הידיעה המרכזית. הבוקר, לעומת זאת, כל הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מוקדשת לתגובה של נתניהו ("מסע ציד לא אנושי").

בעשור שעבר, כשאולמרט עמד בפני כתב אישום, התפרסם באחד העמודים הראשונים של "ישראל היום" מאמר מאת הפרשן המשפטי אביעד הכהן. "גם פעמוני האזעקה והבושה שצילצלו אמש ברעש גדול לא יביאו כל-כך מהר להחלפת רה"מ", כתב אז הכהן. "היה ויימנע מלהחליט על הכרזת נבצרות מרצון, סביר להניח שיעבור עוד זמן רב – חודש-חודשיים ואולי יותר – עד שיהיה חייב לפנות את כסאו. הדין אינו קוצב מועד לשימוע. [...] הכל בעזרת השם והשימוע. עוד מעט כידוע יגיעו בחירות. וחיה פוליטית משופשפת יודעת ששימוע שניתן לדחות למחרתיים אין לדחות למחר.

"[...] לפי החוק גם הפסקת כהונתו של רה"מ אינה אפשרית אלא כאשר הורשע בעבירת קלון. בעבר עשה בג"ץ לסעיף זה מתיחת פנים כשקבע שדי בהגשת כתב אישום כדי להפוך את המשך כהונתו של שר למעשה בלתי סביר בעליל. אבל פסיקה זו אינה מתייחסת לראש ממשלה, ולמרות שהפן הציבורי והמוסרי מחייב את הפסקת כהונתו, כלל לא בטוח שמבחינה משפטית ניתן לחייבו לעשות כן. ניתן להניח שרה"מ, שכבר הוכיח את כישוריו הווירטואוזיים במשיכת זמן, לא ימשיך את המסורת של יצחק רבין, שבסיטואציה דומה פינה את כסאו בממשלת המעבר של 1977 למרות שהחשד התייחס רק לרעייתו והתמקד בעבירה פעוטה בהרבה מזו שבה חשוד כיום רה"מ".

גם הבוקר מתפרסם ב"ישראל היום" מאמר פרשנות מאת אביעד הכהן, אך זה ניחן בטון שונה בתכלית. הכהן לא מבקר את נתניהו על היאחזות בכסאו, אלא את הפרקליטות על הסחבת וההדלפות שקדמו לפרסום החלטת היועמ"ש.

אשר לגורלו של נתניהו, הכהן כותב הבוקר כך: "העבירות שבהן מדובר – שוחד, מרמה והפרת אמונים – הן מן הקשות שבעבירות הפליליות שעניינן טוהר המידות בשירות הציבורי. אך כדי להרשיע בהן לא די בסברות כרס ובעדויות עדי מדינה, שהיו שותפים לעבירות ויש להם אינטרס אישי ב'סיפוק הסחורה' למשטרה ובהפללת החשוד העיקרי. הדרך לסיום ההליך עוד רחוקה: שימוע, שבעקבותיו העמדה לדין, ולאחר מכן חודשים ארוכים של דיונים בבית-המשפט. הררי המלים והראיות יצטרכו לעמוד ברף המחמיר של הרשעה בדין הפלילי: לצד התקיימות היסוד העובדתי של העבירה, גם יסוד נפשי, ואחר כל אלה שכנוע בצדקת ההרשעה 'מעבר לכל ספק סביר'".

לא שמירת שלטון החוק ולא אידיאולוגיה שמרנית מנחים את "ישראל היום". האינטרס של נתניהו מנחה את העיתון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיב להודעת היועמ"ש להעמידו לדין, 28.2.19 (צילום: יונתן זינדל)

ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיב להודעה על ההחלטה להעמידו לדין, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

במוסף "ישראל השבוע" מתבונן הפרשן הבכיר אמנון לורד במציאות הישראלית ושב ונזכר ברוסיה הסובייטית. "המטרה הגדולה, ההיסטורית, של השמאל, היא להשיג את תמונת הניצחון של נתניהו על דוכן הנאשמים. כך מקובל במורשת הקומוניסטית. מנהיג העבר כנאשם בשחיתות, בתמיכה בציונות ובמזימה היהודית הבינלאומית, וכאויב השלום והסוציאליזם", הוא כותב. השמאל לא צריך להילחץ. לורד רואה קומוניסטים בכל מקום. בהמשך הטור מהבוקר הוא משווה את טקס האוסקרים האחרון ל"ועידת הסופרים במוסקבה ב-1934".

עוד במוסף הפוליטי של "ישראל היום": כתבה מאת עקיבא ביגמן ואיתן אורקיבי, שיצאו לדרום המדינה "כדי להבין את הפרדוקס הקבוע שבין כעס ואכזבה מהשלטון לבין רתיעה מהצבעה נגד נתניהו". כותרת הכתבה: "אני כועס על ביבי, אבל לא מסוגל להצביע לשמאל". בכותרת המשנה נכתב: "לאלברט גבאי משדרות יש בטן מלאה על ראש הממשלה, אבל החשש ממהפך עדיין חזק מהכל: 'חשבתי להצביע אחרת, אבל אם הקול שלי לא הולך לימין, זו עלולה להיות טעות'. אלי פרץ, מוותיקי אופקים, מסביר ש'הליכוד זה כמו מוצב – לא נוטשים'".

גנץ

ב"מוסף הארץ" מתפרסמת כתבת פרופיל על בני גנץ מאת הילו גלזר וניר גונטז'. מרביתה מוקדשת לקריירה הצבאית שלו. על תקופתו כתלמיד בפנימיית הכפר הירוק נכתב כך: "שרה רן-חייקה, המחנכת של גנץ מכיתה ט' עד כיתה י"ב, מספרת ש'בני היה ילד שכולם חיבבו וליטפו, ואבא שלו רצה לראות אותו מתבגר כנער עצמאי'. את ימיו בכפר הירוק חילק בין הרפת לפינת העישון, כשהלימודים לא בראש מעייניו. אחת מאחיותיו, אסתי בוחניק-גנץ, סיפרה פעם שאת לימודיו בכפר כינו בבית 'השכלה ים-תיכונית', מאחר שלא פעם העדיף לברוח מהשיעורים לחוף הים".

בני גנץ מגיב להחלטת היועמ"ש להעמיד את נתניהו לדין, 28.2.19 (צילום: פלאש 90)

בני גנץ מגיב להחלטת היועמ"ש להעמיד את נתניהו לדין, אתמול (צילום: פלאש 90)

בעמודי החדשות של "הארץ" מדווח חיים לוינסון כי גנץ הגיש אתמול תביעת דיבה בסך חצי מיליון שקל נגד נאווה ג'ייקובס, שכתבה שלשום בפייסבוק כי כשהשניים למדו בכפר הירוק גנץ חשף בפניה את איבר מינו. אם גלזר וגונטז' ידעו על הטענות להטרדה מינית מצד גנץ, שהפכו פומביות השבוע לאחר רדת "מוסף הארץ" לדפוס, הרי שאין להם זכר בכתבת הפרופיל שהכינו.

בסיום הידיעה של לוינסון בעמודי החדשות מוזכר כי בפוסט שפרסמה ג'ייקובס הוזכר גם חבר נוסף ללימודים, שסיפר לה שגנץ חשף את עצמו גם בפני אחותו הצעירה כשהיתה בת שבע. ידיעה דומה על תביעת הדיבה מתפרסמת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בלי להזכיר כלל את העדות הנוספת על גנץ והילדה.

בעמודי החדשות של "ישראל היום", לעומת זאת, הסדר מתהפך. "עדות שנייה נגד יו"ר כחול-לבן: 'בני גנץ חשף את עצמו בפני אחותי הקטנה'", מדווחת דניאל רוט-אבנרי. רק בסיום הידיעה מוזכר כי גנץ הגיש תביעת דיבה נגד ג'ייקובס. בעיתון איתרו את בן השכבה שסיפר על אחותו הקטנה ושוחחו עמו. "אני זוכר את הדברים בבירור", הוא אומר. "בני גנץ וחברו התערטלו מול הילדות בתיאום, וצחקו תוך כדי. זה היה מעשה קונדס שהותיר בי צלקת של ממש. בזכרוני, גנץ היה שמיניסט שהסתובב עם עוד שני חברים, והם היו עושים כל מיני מעשי קונדס ומתנהגים בבריונות". כשנשאל מדוע סיפר רק כעת על המקרה, השיב: "אם יש יותר ממקרה אחד זה יכול להעיד שיש דברים בגו".

ג'ייקובס עצמה מצוטטת גם היא הבוקר, בגרסת הדפוס של הידיעה: "אני כרגע בתחנת משטרה, מגישה תלונה נגד בני גנץ, ואני תובעת אותו בארצות-הברית על הטרדה מינית והרס חיים. אמשיך את התביעה בישראל".

העובדה שדווקא "ישראל היום" עשה כאן את העבודה העיתונאית הנוספת, איתר את בן השכבה והביא ממנו ציטוט, מדאיגה. "ישראל היום" הוא עיתון שאינו ידוע בעבודתו העיתונאית. מרבית עמודיו מכילים מאמרי דעה, הודעות לעיתונות וציטוטים של מידע שפורסם לראשונה בכלי תקשורת אחרים. הרמה העיתונאית של "ישראל היום" כה ירודה, שאם הוא מצליח להביא מידע עיתונאי בעל ערך בנושא שעל סדר היום, קרוב לוודאי שיתר העיתונים מעלו בתפקידם.

ניאו-כהניסטים

טורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מוקדש לשיחה עם מיכאל בן-ארי, ראש מפלגת עוצמה-לישראל ומקום חמישי ברשימת איחוד-מפלגות-הימין, וזאת על רקע הביקורת נגד המפלגה שהביע הרב בני לאו. בתשובה לשאלותיו של ליבסקינד מבהיר בן-ארי כי הוא מתנגד להצעתו המקורית של מייסד כך, מאיר כהנא, לחוקק חוק שיאסור על גוי להצביע ולהתמנות לתפקיד ציבורי, מתנגד להצעת כהנא לקבוע הפרדה גזעית בחופי הים, וגם להצעתו לחייב עונש מאסר ליהודים שיתחתנו עם ערבים או יקיימו עמם יחסי מין.

במדור הפוליטי של מתי טוכפלד, שמתפרסם במוסף "ישראל השבוע", מוקדשת החטיבה האחרונה לאיתמר בן-גביר, מס' 2 במפלגת עוצמה-לישראל ומקום שמיני ברשימת איחוד מפלגות הימין. בן-גביר שוטח את טענותיו בזכות התמודדות המפלגה לכנסת ובגנות צביעות השמאל.

"אני מזכיר לו שתורת הרב כהנא, שהוא מאמין בה, כוללת מרכיבים גזעניים ובג"ץ פסל את התמודדותו בשל כך", כותב טוכפלד. "יש הבדל בין 'כך' של הרב כהנא לבין עוצמה-יהודית של היום", משיב בן-גביר. "אני לא הכרתי את הרב כהנא. כשהוא נרצח הייתי בן 4. אבל למדתי בישיבה שלו, 'הרעיון היהודי'. המצע שלנו לא כולל שום סעיף שאפשר לפרש אותו כגזענות. בכלל, אין בו שום התייחסות למצבם ולמעמדם של הערבים. המצע מדבר על אויבי ישראל. אנחנו בעד עונש מוות למחבלים ובעד עידוד הגירה על-ידי הקמת מינהלת ממשלתית מיוחדת של אותם ערבים המוגדרים אויבי ישראל. לא של כולם".

היכן ניתן למצוא את המצע של עוצמה-יהודית? באתר המפלגה מתפרסמת רשימה של "עקרונות עוצמה-יהודית". סעיף אחד מוקדש ל"אויבי ישראל", ולפיו: "המלחמה באויבי ישראל תהיה טוטאלית, ללא משא-ומתן, ללא ויתורים וללא פשרות, אלו שהביאו עד כה רק מלחמות נוספות, דם, אש ושכול. החלת ריבונות על כל חלקי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים והסדרת מעמדם של אויבי ישראל בארצות ערב המקיפות את ארצנו".

סעיף אחר מוקדש ל"הגירה של אויבי ישראל": "מתוך חתירה לשלום אמת, עוצמה-יהודית תפעל להוצאת אויבי ישראל מארצנו", נכתב בו. "תוקם רשות לאומית לעידוד הגירה. עם ישראל שב לציון, ואויבי ישראל שבים לארצות המוצא. כדי לשמור על אופיה היהודי של המדינה נפעל למיגור תופעות של הסתננות, הן של גנבי גבול, הן של אזרוח על רקע של 'איחוד משפחות'".

ברשימת העקרונות של המפלגה לא מובהר כיצד ייקבע מיהו "אויב ישראל".

מודעה

מודעה, "בשבע", 28.2.2019

מודעה, "בשבע", 28.2.2019

סימניה

ב"דה-מרקר" כותב גור מגידו על "העסקים החשאיים של שושלת נתניהו".

עושים לביתם

גם השבוע מתפרסמים ב"מעריב" מדורים במימון בנק הפועלים ואסם. במדור שמתפרסם במימון אסם ניתן לראות משפחה ישראלית ממוצעת מאחורי שולחן שעליו שישה מוצרים מתוצרת החברה.

ענייני תקשורת

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר ב"ידיעות אחרונות", חותם את טורו השבועי במוסף "ממון" בביקורת על עמיתיו העיתונאים שנוטים לביקורת על אנשי עסקים.

איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי נתניהו הפר לכאורה את חוק דרכי תעמולה כשבחר להציג את תגובתו להחלטת היועמ"ש מחדר התקשורת במעון הרשמי שבירושלים.

מדור המכתבים ב"מוסף הארץ" נפתח במכתב המבקר את הטור האחרון של יוענה גונן. חתום על המכתב: ישראל שרנצל, מחבר מדור השחמט במוסף.