מי מאיתנו לא התרגש לשמוע ולראות את להקת שלוה שרה בתוכנית הריאליטי "הכוכב הבא לאירוויזיון". האודישן שלהם, שקיבל 83% מהקולות, לא רק "העיף את המסך", כפי שפרגנו השופטים, אלא גם העלה דמעה אצל רבים והפך לוויראלי. להקת שלוה מונה זמרים ונגנים, נערים ונערות, מכל קשת האוכלוסייה – כולם בעלי צרכים מיוחדים. הבחירה שלהם להגיע לתוכנית ולעמוד למבחן השופטים והקהל אינה מובנת מאליה. כולנו הרי בוחנים בעלי מוגבלויות קודם כל על-פי המראה, ורק אחר-כך בזכות היכולות.
לכן, חברי להקת שלוה, מעבר למוזיקה טובה, גם עושים לנו שירות חברתי עצום, כשהם מנפצים מחסומים ומראים שגם מי שמתמודד עם תסמונת דאון או עם עיוורון יכול לשיר, לנגן, לשמוח, לשמח, לחלום ולהגשים. ובהקשר זה, גם תוכנית הריאליטי, למרות כל הציניות המתבקשת, עושה מעשה חשוב. אפילו העיסוק התקשורתי בשאלה אם הלהקה תמשיך לגמר או תפרוש בגלל סוגיית השבת מציג פן ערכי וחשוב, כי אחרי הכל לא הכל הוא שואו או ריאליטי, ישנה גם המציאות עצמה.
אולם האם העיסוק התקשורתי בלהקה יוביל גם לשינוי ממשי ביחס שלנו לבעלי מוגבלויות? האם החשיפה הטלוויזיונית של חברי להקת שלוה תוביל אותנו להבין שלא כל מי שמתמודד עם מוגבלות הוא מסכן, והאם אנחנו, ההורים שמתרגשים מנגני להקת שלוה, נעצור את הילדים שלנו אם ישתמשו, למשל, במלה "אוטיסט" כקללה?
למה רק ילדים? יו"ר הקואליציה, ח"כ דודי אמסלם, הפטיר אתמול כבדרך אגב, בשיחה שגרתית ברדיו, בהתייחסו לרמטכ"ל לשעבר והפוליטיקאי בהווה בני גנץ: "כאילו הרמטכ"ל הוא איזה אוטיסט שלא מבין כלום". השדר באולפן טרח לעצור ולהעיר לח"כ אמסלם שישמור על כבודו של גנץ, אבל לא נמצא מי שישמור על כבודם של האוטיסטים.
מתמודד אחר שהעפיל לשלבים המתקדמים של "הכוכב הבא" ומרטיט בכל ערב את הלבבות של כולם, וגם של בעלו, שיושב בקהל ומתרגש בכל פעם בחדש, הוא אברהם דה-קרבליו. הפגישה הראשונית של אברהם עם צמד המנחים, רותם סלע ואסי עזר, ששודרה קבל עם ועדה, עסקה בעיקר בחתונתו עם בעלו ובהשוואה בינה לבין החתונה של המנחה, אסי עזר, עם בעלו. התוכנית התמקדה בזהות המינית של המתמודד, בהתמודדות עם המשפחות של השניים נוכח היציאה מהארון, וכן, גם קצת במוזיקה.
נטע ברזילי חגגה את השונה והאחר, וסירבה להצעת פרסום מחברת אופנה שלא מייצרת בגדים במידות גדולות. אבל האם נפסיק לקרוא למישהו "שמן" או "שמנה" ככינוי גנאי?
צריך להודות, הפתיחות בנוגע למיניות או למגדר של המתמודדים, השופטים או המנחים בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה רק הולכת וגוברת מאז הימים שבהם דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון ופרצה דרך בעולם המוזיקה ובחברה הישראלית. אבל האם כל אלה ימנעו את הפעם הבאה שתשמעו מישהו מקלל במלים "הומו" או "קוקסינל"?
נטע ברזילי זכתה בעונה הקודמת של "הכוכב הבא" ולקחה את כל הקופה באירוויזיון 2018. "תודה שבחרתם אחרת", אמרה לאחר זכייתה, ואכן, לאורך כל הדרך, בארץ ובחו"ל, היא חגגה את השונה והאחר. היא ציינה פעם אחר פעם ש"בישראל אומרים לנשים גדולות שאין להן זכות לחגוג את עצמן", סירבה להצעת פרסום מחברת אופנה שלא מייצרת בגדים במידות גדולות, וסימנה לנערות רבות כי הן יכולות לקבל את עצמן איך שהן ולבטא את עצמן כפי שהן רוצות.
אבל האם נפסיק לקרוא למישהו "שמן" או "שמנה" ככינוי גנאי? האם בבתי-הספר לא יפלו או יחרימו ילדים שאינם ב"מידה המתאימה"? והאם התקשורת תפסיק לעסוק בא.נשים לגופם ולא לגופו של עניין?
תוכניות הריאליטי מתוסרטות ומבוימות כדי להשיג מקסימום רייטינג, ומחפשות את האחר והשונה מעצם טבען. הן מתפרנסות ממנו, ופעמים רבות גם גורמות נזק למתמודדים ולנושא שהם מייצגים – אך בכל זאת, הן משחקות תפקיד חשוב בהצגת המגוון והשונות של החברה הישראלית. המבחן הגדול של כל אחת ואחד מאיתנו, הצופים, הוא מחוץ לעולמות הריאליטי – בבית, במערכת החינוך, במערכת הפוליטית ובתקשורת – כדי להבטיח שהמציאות הזאת לא תהיה מדומה בלבד.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)