גם אנשים עם רוחב יריעה גדול של יצירה אינטלקטואלית ופעילות ציבורית נחרתים בסופו של דבר בלב ובזיכרון בגלל רגעים קטנים, באנושיותם ובנוהגם כלפי אחרים. פרופ' ירון אזרחי, שנפטר ביום רביעי אחרי שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן, היה איש מדע המדינה עם רוחב יריעה עצום ויכולת לחבר את החוטים בין הידע האקדמי למציאות הבלתי מושלמת. הוא נע בין הכתיבה האקדמית והמחקר, העוגן המרכזי של חייו, לבין עולם המעשה, וניסה לעשות את מה שאינטלקטואלים חייבים לעשות: להפוך את המציאות לטובה יותר, לשנות במשהו באמצעות ידע, ניתוח ותובנות.

אזרחי היה אחד האנשים המרכזיים שפעל לסייע לעוזי בנזימן להגשים את רעיון "העין השביעית" במכון הישראלי לדמוקרטיה, אי אז באמצע שנות התשעים, יחד עם פרופ' מוטה קרמניצר וקבוצה של עיתונאים בכירים שבנזימן גייס לצדו להובלת המיזם (רפי מן, כרמית גיא ונחום ברנע). מהר מאוד הוא התאהב ברעיון והפך להיות חלק מצוות המערכת של המגזין שהופעתו ביססה מסורת של כתיבה חוקרת וביקורתית על התקשורת הישראלית שלא היתה קיימת עד אז.

אזרחי היה אחד ממגיניו החזקים והנחרצים של המגזין הצעיר בתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנים שבהן היה חלק מצוות החוקרים בו. בהמשך, היה תומך נלהב מהצד (בשנים שכבר היה חולה) ביציאת "העין השביעית" לדרך עצמאית.

נפגשנו לראשונה כשלקח חלק בישיבות המערכת של "העין השביעית" כשעוד היה דו-ירחון שיצא בדפוס. היינו קבוצה קטנה של עיתונאים צעירים, בני עשרים וקצת, שמדי כמה שבועות ישבה בירושלים עם עיתונאים בכירים ובעלי שם ולצדם אנשי אקדמיה במעמד דומה, כדי לדון בכתבות ובתחקירים שהגשנו ובאלו שהתעתדנו להגיש לקראת הגיליון הבא.

יותר ויותר נחשפתי לדמותו של אזרחי, מעבר לזו של האקדמאי עם טון הדיבור המודגש, המתכתי משהו. הוא היה אדם חם, אנושי, נכון לעזור, סקרן לגבי אחרים ובעיקר חזק ואופטימי באופן מעורר השתאות

רק מי שטובל בעולם העיתונות הישראלי, אז ובטח שהיום, יכול להבין עד כמה גישה רצינית וטקסית כזאת לעבודתם של אנשים צעירים היא נדירה בנוף המקומי (ובכלל בעיתונות). אזרחי, ביחס הרציני והמכבד שהעניק לנו, תרם לתחושה שמה שאנחנו עושים הוא משהו להתייחס אליו, חשוב ומעניין, הרבה מעבר לסתם עבודה של מתחילים.

בהמשך יצא לנו להכיר עוד ולשוחח מדי פעם בהקשר "העין השביעית". אזרחי תמיד היה רציני מאוד, אקדמי, כמעט יבש. קל היה לתפוס אותו כאדם "קר" במידה מסוימת, אליטיסטי, כבול לשפה גבוהה וחשיבה אנליטית מרוחקת משהו. כשפניתי אליו כדי לקבל המלצה לקראת לימודי הדוקטורט הוא נהג באופן שאיש לא נהג לפניו ונחרת בזכרוני: הוא ביקש ממני לשלוח לו עבודה אקדמית שכתבתי בתואר השני, קרא אותה בעיון ואחר-כך התקשר אלי ושוחח אתי עליה באריכות. היחס הרציני שגילה, הזמן שהקדיש לעניין, הדהימו אותי אז.

בהמשך כתב המלצה בת עמוד אחד שהושקעה בה מחשבה רבה, ובעיקר נדיבות אנושית גדולה. ההתנהלות שלו לימדה אותי על האופן שבו תפס את העבודה האקדמית: רצינות מוחלטת, כבוד לכתיבה ומחויבות לתמיכה באנשים צעירים. כל מי שטבל גם בעולם הזה יודע היטב: זה לא שכיח, ויקר ערך עד מאוד.

המשכנו לעמוד בקשר מדי פעם, נפגשנו ועדכנתי אותו בקורותי. הוא סיפר על שלו. יותר ויותר נחשפתי לדמותו של אזרחי, מעבר לזו של האקדמאי עם טון הדיבור המודגש, המתכתי משהו. הוא היה אדם חם, אנושי, נכון לעזור, סקרן לגבי אחרים, ובעיקר חזק ואופטימי באופן מעורר השתאות. הוא התמודד שנים רבות עם מחלת הסרטן, עבר ניתוחים וטיפולים, וידע שהוא למעשה נידון למוות בתוך זמן קצר, אך לא ידוע. לעתים חששתי לשאול אותו לשלומו.

בתוך כל זה, הוא המשיך בפעילות וכתיבה, לא איבד כלום מההתלהבות והעניין שלו באחרים ושמר על תשוקה לתחומי העניין שלו, לספר חדש שעבד עליו ולסיכוי לשנות משהו לטובה במציאות הישראלית. מותו, שארב שם כל-כך הרבה זמן, היכה אותי בהפתעה וצער. עבורי, הוא השאיר אחריו יותר מסך כתיבתו: שובל של נדיבות ודוגמה חיה לאיך צריך לנהוג כדי שיהיה קצת יותר טוב.