זה קיץ סוער, מביך מאוד, לעיתונות האמריקאית, המודפסת והמשודרת כאחת. הסנונית הראשונה שבישרה את שורת התקלות הופיעה באביב, כאשר הסתבר שכתב השבועון "ניו רפבליק" בדה כמה וכמה ציטוטים בכתבותיו. ומאז זה הפך כמעט לתופעה, כאשר כמה ארגוני תקשורת, ובהם אחדים מן השורה הראשונה, נאלצו בקיץ הזה להודות בסדרה של פברוקים, טעויות, העתקות, כשלונות ושימוש באמצעים בלתי חוקיים. וכל אלה בצד חשבון הנפש המקצועי הנוקב שעורכים עיתונאים על דרך הסיקור השנויה במחלוקת של פרשת מוניקה לוינסקי, פרשה שבה נעים העיתונאים בין מידע מאומת למחצה, הדלפות מגמתיות והצצה חסרת תקדים אל הרוכסן של נשיא ארצות-הברית.
אם נעזוב לרגע את הכתם על שמלתה של מוניקה, הרי יתר פרשיות התקשורת של הקיץ הזה החלו בחודש מאי, בחשד עמום שהתעורר במוחו של כתב ברשת העיתונים "פורבס" לאחר שקרא את כתבתו של העיתונאי סטיבן גלאס ב"ניו רפבליק" על כינוס של האקרים (פורצי מחשבים). גלאס כתב על האקר צעיר שפרץ למחשבי החברה "ג'וקט מיקרוניקס", ואחר-כך זכה שם למשרה מכובדת ומכניסה. הכתב החשדן ניסה לאמת את הסיפור. על-פי ה"אמריקן ג'ורנליזם ריוויו" הוא חיפש בכל דרך אפשרית את חברת המחשבים שהוזכרה בכתבה: בספרי טלפון, באמצעות תקשורת מחשבים, בארגונים שונים, ואפילו אצל רשויות מס ההכנסה של מדינת קליפורניה. הוא לא מצא כלום, ופנה למקורותיו במשטרה ובאף.בי.איי, בניסיון לבדוק אם למישהו ידוע משהו על כנס ההאקרים שהוזכר בכתבה.
הניסיון לאמת את פרטי הכתבה נכשל, והכתב מ"פורבס" פנה אל עורך "ניו רפבליק" והביע באוזניו את חשדו כי משהו לא כשר בכתיבתו של גלאס. תחקיר פנימי גילה עד מהרה עוד פרטים מעוררי חשד. מתברר שגלאס, שעבד קודם כבודק עובדות בשבועון, השקיע מאמץ רב בפברוק. לבודקי העובדות של ה"ניו רפבליק" מסר לפני הפרסום את מספר הטלפון של החברה ששכרה את ההאקר. מעבר לקו ענה מישהו ש"אישר" את העובדות. אחר-כך התברר כי היה זה אחיו של הכתב. כך גם יצר גלאס אתר אינטרנט של החברה פרי דמיונו. שוב: הבודקים השתכנעו לפני הפרסום באמיתות הדברים. רק אחר-כך התברר, למרבה המבוכה, שגלאס עבד על העורכים ועל הקוראים לא רק בסיפור הזה, אלא בכתבות נוספות. ליתר דיוק: סימני שאלה התעוררו לגבי העובדות והציטוטים שכלל ב-27 מתוך 41 כתבות שנבדקו. גלאס פוטר מעבודתו, אבל הביזיון נמרח לא רק על פניו של ה"ניו רפבליק" הסולידי, אלא על פני התקשורת כולה.
פחות מחודש אחר-כך, באמצע יוני, שוב התעוררו ספקות באשר לאמינות מידע המתפרסם בעיתונים. זה היה כאשר פטרישיה סמית, בעלת טור ב"בוסטון גלוב", פוטרה ממשרתה בעיתון לאחר שהתברר כי גם היא בדתה ממוחה היצירתי כמה וכמה ציטוטים ששולבו בטורים שכתבה, בהם ציטוטים מרגשים מפיה של אשה חולת סרטן. סמית הודתה בפברוק ארבע דמויות שכתבה עליהן בטוריה.
סמית טענה כי מעולם לא הוכשרה לעבוד ככתבת חדשות ואיש לא לימד אותה את כללי איסוף המידע ואימותו. היו שטענו כי נטפלו דווקא אליה משום שהיא שחורה ומצליחה. במאמר הפרידה שלה הזכירה עמיתים וקוראים שקיוו לקבל יום אחד את ראשה על מגש. אבל הטענות הללו לא הביאו להפסקת הבדיקה הפנימית בעיתון.
בעלת הטור המפוטרת סירבה לשתף פעולה עם החוקרים. חודש ימים לאחר פיטוריה, ב-20 ביוני, פרסם ה"גלוב" את ממצאי החקירה שערך: מתברר שבמערכת העיתון בחנו בזכוכית מגדלת 196 טורים שכתבה מאז ינואר 1996. ב-52 מהם, מסתבר, נכללו פרטים או הוזכרו אנשים שתחקירני העיתון לא הצליחו לאתר, ומתעורר ספק אם הם קיימים בכלל: שמותיהם אינם נכללים במרשם התושבים, בספרי טלפון או ברישומים אחרים העומדים לרשות הציבור. היא עצמה הפרה את שתיקתה לא כדי להתנצל, אלא כדי לספר על כוונתה לפתוח בקריירה חדשה, כסופרת. היא השלימה ספר תיעודי אחד, ועכשיו היא עובדת על ספר בדיוני.
ובכך לא תמו הסערות. ה"בוסטון גלוב", עיתון רציני ומכובד, טרם נחלץ מפרשת סמית וכבר התרגשה עליו פרשה אחרת: בעל הטור מייק ברניקל התבקש בראשית אוגוסט להגיש את התפטרותו מן העיתון, לאחר שהתעורר חשד כי העתיק בטורו קטעים מספר שהופיע בשנה שעברה. הדמיון בין מה שהופיע בטור לבין הקטעים מן הספר, לפחות בעשרה משפטים, נראה מדהים. ברניקל הסביר כי שמע את הציטוטים ממישהו אחר, ולא ידע שהם לקוחים מספר. ההסבר לא עמד במבחן: תחנת טלוויזיה מקומית, ערוץ 5, הציגה קטע וידיאו שבו נראה בעל הטור ממליץ על הספר בפינה קבועה שהוא משדר בתחנה. ברניקל ניסה שוב להתגונן: המלצתי על הספר, אבל לא קראתי אותו. רק דפדפתי בו קלות, ואין לי מושג מה בדיוק כתוב בו.
ב"בוסטון גלוב" לא צחקו, גם לא קנו את התירוצים. במיוחד משום שבעקבות ברניקל משתרך מזה זמן טור ארוך של מבקרים, הטוענים כי יותר מציטטה אחת שהביא במרוצת השנים בטוריו היתה פרי דמיונו הפורה. דרישת ההתפטרות של ברניקל הוחלפה לאחר שבועות אחדים בהשעיה לחודשיים ללא שכר. "אולי קיבלנו את ההחלטה בסערת האירועים", הסביר העורך, "הלחץ גרם לנו להחלטות חפוזות". ההקלה בעונש עוררה גל של תגובות נזעמות: ראשי הקהילה השחורה בעיר תבעו להיפגש עם העורך כדי להביע מחאה על כך שהעיתונאית השחורה סמית פוטרה בהליך חפוז, ואילו העיתונאי הלבן זכה בחנינה ויישאר בעיתון.
חריפה עוד יותר היתה תגובתו של אחד מבכירי ה"ניו-יורק טיימס", עיתון שה"בוסטון גלוב" נמצא בבעלותו. האוול ריינס, עורך עמוד המאמרים של ה"טיימס", כתב מאמר חריף נגד ההחלטה להסתפק בהשעיית ברניקל. "סמית פברקה את הציטוטים וברניקל 'רק' העתיק אותם ממישהו אחר מבלי לציין את המקור", כתב ריינס, "אבל בשני המקרים מדובר בהפרת אמון חמורה, עבירה שעיתונים מכובדים נוהגים, ובצדק, לפטר עליה עיתונאים". הוא חזר על ההנחה שה"בוסטון גלוב" הקל ראש בפרשה משום שאנחנו חיים בחברה שבטית הנשלטת בעיקר על-ידי גברים לבנים.
מערכות יחסים בין כתבים לעורכים הסעירו גם את ה"פילדלפיה אינקוויירר": בשיאה של מחלוקת על כתבה שלא פורסמה הגיש כתב העיתון, ראלף קיפריאנו, תביעת דיבה נגד עורך העיתון שבו הוא עובד. הפרשה החלה כאשר העורך רוברט רוזנטל החליט לגנוז כתבה ביקורתית מאוד על הקרדינל של פילדלפיה. ה"וושינגטון פוסט" דיווח על הכתבה שנגנזה, וציטט את העורך רוזנטל שהסביר כי הסיבה לכך היתה טענות שהכתב לא יכול היה לבסס חלק מן הטענות שהעלה על בזבוזים ושחיתות. קיפריאנו, מצדו, טען כי העובדות מבוססות, וה"אינקוויירר" פשוט חושש מאובדן קוראים קתולים אם הכתבה תפורסם. הוא מסר את הכתבה השנויה במחלוקת לפרסום בכתב-עת העוסק בנושאי דת, והגיש תביעה יוצאת דופן נגד העורך רוזנטל.
והיתה בקיץ הזה פרשה נוספת, מסוג שונה, המסעירה גם היא את התקשורת האמריקאית. היא עוסקת בתחקיר מקיף שערך מייק גאלגר, כתב העיתון "סינסינטי אינקוויירר", על פעילות בלתי תקינה, כולל שימוש בחומרי ריסוס מסוכנים, של חברת הבננות הענקית "צ'יקיטה ברנדס" באמריקה הדרומית. העיתון פרסם בראשית חודש מאי סדרת כתבות על מעללי צ'יקיטה, אבל בסוף יוני הפתיע את קוראיו בהתנצלות בולטת בעמוד הראשון: הוא הודה כי הדיווח, ההאשמות והמסקנות אינן נכונות, והן יוצרות רושם שקרי ומטעה על הפעילות העסקית של צ'יקיטה.
כאשר הופיעו כתבות התחקיר, ציין העיתון כי הן מתבססות בין היתר על יותר מאלפיים הודעות מוקלטות ממערכת המשיבונים בטלפונים הפנימיים של חברת הבננות. כאשר התפוצצה הפרשה, הסביר העיתון כי הכתב גאלגר הטעה את עורכיו, כאשר סיפר להם שקיבל את ההקלטות המרשיעות ממישהו בתוך החברה, שהיה מוסמך להחזיק בהודעות המוקלטות. בדיקה העלתה כי גאלגר קיבל את ההקלטות בדרך אחרת, חוקית הרבה פחות. ה"סינסינטי אינקוויירר" הסיר את הכתבות מאתר האינטרנט שלו, והגיע להסדר שעל-פיו ישלם מיליוני דולרים כפיצוי לחברת הבננות. על-פי ידיעה אחת, מדובר בפיצוי של לא פחות מ15- מיליון דולרים. אבל הנזק התדמיתי לעיתון ולאמצעי תקשורת אחרים היה חמור לא פחות.
והיה כמובן הפיאסקו של סי.אן.אן והשבועון "טיים" בפרשת התחקיר על מבצע "טיילווינד" -- תחקיר שבו נטען כי צבא ארצות-הברית השתמש בגז רעיל מסוג סרין בפשיטה למחנה של עריקים מצבא ארה"ב בלאוס, בעת מלחמת וייטנם.
סקר שפרסם השבועון "ניוזוויק" בחודש יולי העלה כי 62 אחוזים מן הנשאלים סבורים כי השערוריות האחרונות גורמות להם להאמין פחות לחדשות. רק 30 אחוזים אמרו שמבחינתם מדובר בלא יותר מאשר "אירועים מבודדים", שאין להסיק מהם מסקנות על התקשורת בכלל.
פרשנים ומבקרי תקשורת מסבירים את ריבוי הפרשיות בלחץ הכבד של הרייטינג. משפטו של או. ג'יי. סימפסון היה בעיני מנהלי רשתות טלוויזיה לסמל לדרך שבה ניתן להשיג שיעורי צפייה גבוהים: התמהיל של רכילות, פשע ודרמה עם חדשות הוא המתכון המצליח, גם במחיר הזנחת כללי העבודה. התחרות בין הרשתות מפעילה לחץ על הכתבים. "אתה יכול להפוך כל דבר לאופרת-סבון יומית, ואנשים ייצפו בכך", אמר ארט קנת, כתב טלוויזיה ותיק, לעיתון בטקסס.
התחרות מגבירה את הלחץ גם בעיתונות הכתובה. התוצאה: יש מי שמנסה "לנפח" סיפורים, להעניק להם ממד דרמטי, ההולך ומתרחק מן העובדות. ולצורך זה האמביציה האישית, לצד זלזול בכללי עבודה מקצועית, מובילים לפברוקים, הטעיות ומעשים שאינם נכללים ברשימת האמצעים המותרים לעיתונאים.
"העיתונות השתנתה", אומר פרופ' תומס פטרסון מבית-הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד, בראיון ברשת הרדיו הציבורית בארה"ב. "הלחצים המסחריים, הלחץ על העיתונאים להביא את הסיפור הגדול -- כל אלה גדולים עכשיו יותר מאשר בעבר. זה איננו דבר חדש, אבל אנחנו בהחלט יכולים לצפות להרבה יותר דברים מסוג זה בעתיד".
בראשית שנות השמונים היתה זו ז'נט קוק, כתבת צעירה ונמרצת, שהפילה את ה"וושינגטון פוסט" בפח בסיפור שהמציאה על ילד מכור להירואין. היא הצליחה להערים על כל מנגנוני הבקרה הפנימיים של העיתון, נחשפה רק כאשר הוחלט להעניק לה את פרס "פוליצר", והשאירה את העורכים נבוכים ומבוישים.
הקיץ הזה קוק כבר איננה בודדה. צרכני התקשורת, המתמוגגים מצד אחד מן הדרמות החדשותיות, הולכים ומאבדים את אמונם באמיתות הדיווחים שהם מקבלים מאמצעי התקשורת. על רקע זה, אין פלא שאחד הסקרים שנערך לאחרונה בארצות-הברית גילה כי 70 אחוז מן הנשאלים סבורים כי הדרך שבה מסקרים עיתונאים את החדשות מושפעת בעיקר מרצונם של הכתבים להתפרסם או להתעשר, ורק 30 אחוזים עדיין מאמינים כי המניע העיקרי לעבודתם של כתבים הוא הרצון לדווח על החדשות בצורה הוגנת ומדויקת.
גיליון 16, ספטמבר 1998