איור: צחי פרבר
מכוניתו של העיתונאי האמריקאי נעצרה ליד מחסום דרכים, אי-שם בלב אזור הקרבות בין הפלגים המסוכסכים. השומרים, במדים מאולתרים ומרופטים, נופפו לעברו ברובי הקלצ'ניקוב שבידיהם. "צא מן המכונית", פקדו עליו. הוא יצא והגיש להם את תעודת העיתונאי שבידו. "אני עיתונאי", ניסה להסביר. השומרים לא השתכנעו. "זה רק כיסוי. אתה מרגל, מן הסי.איי.איי", אמר לו אחד מהם וכיוון לעברו את קנה הרובה הטעון. אם מדובר בעיתונאי בר-מזל, הוא יבלה את הימים, השבועות ואולי אף החודשים הבאים בתא מעצר מעופש. אם מזלו לא ישחק לו, הוא עלול למות בו במקום.
האירוע המצמרר הזה יכול להתרחש באמריקה הדרומית, באפריקה, ולמעשה בכל מקום ברחבי העולם. כתבי חוץ אמריקאים, שלא מעט מעמיתיהם עברו חוויות דומות בעשרות השנים האחרונות, מודאגים עתה יותר מבעבר מפני מצבים מקפיאי דם כאלה. וזו הסיבה לכך: מנהל סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ג'ון דויטש, מבקש להעניק לארגון הביון האמריקאי סמכות חוקית לעשיית שימוש בעיתונאים, כמו גם באנשי כמורה ובמתנדבי חיל-השלום ברחבי העולם, כסוכנים של הסי.איי.איי.
ה"וושינגטון פוסט" חשף לפני חודשים אחדים את העובדה שגם בשני העשורים האחרונים, שבהם נאסר השימוש בכיסוי עיתונאי לפעילות ביון, היתה בידי מנהל סוכנות הביון הסמכות לבטל את המגבלה במקרים מיוחדים. המנהל הקודם של הסוכנות, רוברט גייטס, סיפר בראיון לכתב סוכנות הידיעות רויטרס כי "רק בקומץ מקרים" נוצל ההיתר להשתמש בעיתונאים או בכיסוי עיתונאי. הוא ציין כי הדבר נעשה רק כאשר חייהם של אזרחים אמריקאים היו בסכנה.
אותו הנימוק – הצלת חיי אדם – שימש גם את המנהל הנוכחי בעדותו בסנאט בוושינגטון, כאשר ציין כי במקרים שבהם מוחזקים אמריקאים כבני-ערובה, יש מצבים שבהם חייבים להסתמך על "מידע מוגדר שרק עיתונאי יכול להשיגו". הדבר נכון גם במקרה שבו טרוריסטים "מאיימים לבצע הרג המוני באזור עירוני צפוף", והנשיא מנחה את גורמי הביון והחוק "לעשות הכל" כדי למנוע אסון כבד.
דבריו של דויטש בקונגרס הציתו מחדש ויכוח ישן על שאלת הקשר שבין ארגוני הביון של אמריקה לבין עיתונאים. בשנות השבעים היו בארה"ב דיווחים רבים על עיתונאים שיצאו בשליחות הסי.איי.איי למדינות זרות או שחלקו עם אנשי הביון מידע שליקטו בעת עבודתם העיתונאית. על-פי דיווחים שונים, היו גם עיתונאים שגויסו לשם הפצת תעמולה מטעם סוכנות הביון המרכזית. ב-1977 פירסם העיתונאי קרל ברנסטיין מאמר ארוך ב"רולינג סטון" על השימוש הנרחב שעושה הסי.איי.איי בעיתונאים, ביניהם בכירים וידועי שם, ובכלל זה גם עורכים בכירים בארגוני תקשורת אמריקאיים מכובדים. ניקוי האורוות שנערך בממסד הביון האמריקאי אחרי פרשת ווטרגייט אמור היה לחסל שותפויות מסוג זה.
דבריו של דויטש הפעילו פעמוני אזעקה אצל כתבים ועורכים רבים. נשיא רשת הטלוויזיה בכבלים סי.אן.אן פנה אל מנהל סוכנות הביון והזהיר אותו בלשון חריפה: "אתם מעמידים את אנשינו בסכנה". נשיא אגודת העיתונאים המקצועיים, קלי האוז, שיגר מברקי מחאה למנהל סוכנות הביון ולנשיא ביל קלינטון. מדובר ב"סכנה מתמדת" לחייהם של עיתונאים, הכריז. נשיא סוכנות הידיעות אסושייאטד-פרס (איי.פי) אמר: "האיסור על שימוש בכיסוי עיתונאי (למטרות ריגול) חייב להיות מוחלט. הסי.איי.איי חייב להודיע שאינו עומד לעשות כל שימוש בכיסוי כזה. לסי.איי.איי יש תפקיד, לנו יש תפקיד, ומי שמנסה לערבב בין שני הדברים מעמיד את אנשינו בכל רחבי העולם בסכנה מדאיגה".
שורה של עיתונים פירסמו מאמרי מערכת מודאגים, שמסקנתם אחת: אסור להשתמש בכיסוי עיתונאי כדי לבצע משימות ביון. ה"סנט פטרבורג טיימס" בפלורידה הזכיר את סיפורו של טרי אנדרסון, כתב איי.פי בביירות, שהוחזק שבע שנים כמעט כבן-ערובה בידי ארגון מוסלמי בלבנון. אנדרסון העיד כי שוביו מעולם לא האמינו לגרסה שהוא עיתונאי בלבד. לדבריו, הטרוריסטים שהחזיקו בו "האמינו שכל האמריקאים הם מרגלים, בייחוד אלה שמסתובבים ושואלים שאלות". ההצעה החדשה, כתב העיתון, "מזינה את החשדות (השוררים בחלקים שונים של העולם) בדבר אמינותם של כתבים אמריקאים הפועלים ברחבי תבל".
העיתונאים הקימו חזית אחידה נגד ההצעה החדשה של דויטש, אבל בסנאט האמריקאי נשמעו, כצפוי, גם קולות אחרים. הסנטור בוב קרי, פצוע מלחמת וייטנם, הכריז כי לא יעלה על הדעת שהקונגרס יאסור "על כל אמריקאי פטריוט" לשתף פעולה עם המודיעין של ארה"ב. על-פי דיווח של סוכנות רויטרס, גם הסנטור ג'ון גלן שותף לעמדה זו.
הוויכוח באמריקה נמשך. ומה אצלנו? שיטות העבודה של המוסד, ובכלל זה גיוס עיתונאים למשימות ביון או שיגור סוכנים במסווה של כתבים, אינן נידונות בפומבי. השב"כ ויחידות המסתערבים ניסו, בראשית ימי האינתיפאדה, לנצל את הכיסוי העיתונאי כדי לשגר לשטח לוחמים בלבוש אזרחי. עיתונאים ישראלים וכתבי חוץ מתחו על כך ביקורת חריפה, ומאז לא היו דיווחים נוספים על כך.
רק ארגון חשאי אחד נתן פומבי לשימוש שעשה בעיתונאים ישראלים ברחבי העולם. הכוונה ל"לשכת הקשר", הגוף שהוקם לטיפול ביהודי ברית-המועצות. מי שהיה מנהל לשכת הקשר, נחמיה לבנון, כתב בספרו "הקוד: נתיב" על גיוסו של ישעיהו בן-פורת, אז כתב "הדור" ו"זמנים" בפריז, לתפקיד מרכז עבודתו של הארגון בבירת צרפת. גם בן-פורת עצמו כתב על פעילותו זו, בגאווה, בספרו האוטוביוגרפי "עט להזכיר". זה איננו, ככל הידוע, המקרה היחיד.
גיליון 5, ספטמבר 1996