פרשת נוה

פרשת אפי נוה והסתבכותו בחשדות לשוחד מיני, שנחשפה בחלקה בימים האחרונים (חלקים אחרים עדיין מצונזרים בעקבות צו איסור פרסום), כובשת הבוקר את כותרותיהם הראשיות של שלושה מתוך ארבעת היומונים. אחרי הדיווחים הראשוניים מאתמול – הפעם הראשונה שבה הורשו העיתונים לנקוב בשמו של נוה ולאשר את הפרסומים הלא רשמיים ברשתות החברתיות – כעת הם מתפצלים לדיווחי ההמשך, כל עיתון לפי האג'נדה שלו, או החומר שהצליחו הכתבים להביא עד אתמול בלילה.

הכותרת הראשית של "מעריב" (אריק בנדר) עוסקת בתוצאות של סקר שנערך עבור העיתון: 69% מהנשאלים טוענים כי פרשת נוה פגעה במידת האמון שהם רוחשים למערכת המשפט. ב"ישראל היום" לא צריכים סקר כדי להבין שמדובר ברגע רך שניתן לנצל כדי לדחוף לשינוי במערכת הזו. "פרשת נוה: כך תשקם מערכת המשפט את האמון", נכתב בכותרת הראשית של החינמון, מעל תמצית של מאמר מאת הפרשן המשפטי אביעד הכהן.

בזמן שראש הממשלה, בנימין נתניהו, ישב באופוזיציה ומעל יריבו הפוליטי ריחפו חשדות פליליים, ב"ישראל היום" היו מרוצים משלטון החוק. אך מאז הסתבכותו של נתניהו בפלילים, בחינמון אימצו דווקא את העמדה שלפיה מערכת אכיפת החוק זקוקה לרפורמה. באופן אירוני, שמדגים את הגמישות האידיאולוגית של כלי התקשורת שלנו, זוהי בדיוק העמדה ש"ידיעות אחרונות" – לכאורה היריב הגדול והמר – קידם באגרסיביות בעשורים האחרונים.

אביעד הכהן, בתמצית המאמר שנדפסת בשער, כורך את שיקום האמון במערכת בהחלת "שקיפות מרבית" על הליכי מינוי השופטים (אם כי לא שקיפות מוחלטת, הוא מדגיש) ובצמצום הקשרים החברתיים בין חברי הוועדה למינוי שופטים והמועמדים שנידונים בה. דרור אידר, בטורו השבועי, חוזר על הצורך בשקיפות, כדי "לתת לאור השמש לחטא את השחיתות".

עם כל הכבוד לשקיפות, לא היא שתביא לשידוד המערכות הדרוש. יוסי הדר, בטור אורח שמקבל מקום של כבוד בכפולת העמודים הפותחת, מציע רפורמה שתהפוך את הפוליטיקאים לגורם הדומיננטי בבחירת השופטים. "בהחלט יש מקום לבדוק מדוע ברוב המדינות הדמוקרטיות והליברליות, וארצות-הברית בראשן, ממונים השופטים בדרך אחרת, ולא בוועדה עמוסת דילים לעייפה", הוא כותב. "גם בישראל יש למצוא דרך דומה, שבה הרשות המבצעת והפרלמנט ממנים את השופטים, תוך הקפדה כמובן על איזונים ובלמים המתאימים למקומותינו, דירוג ראוי של המועמדים ואולי אף שימוע מכבד בפני הציבור".

ב"הארץ", היומון היחיד שמקדיש הבוקר את כותרתו הראשית לנושא אחר, מרחיב חיים לוינסון על האופן שבו קיבלה המשטרה את הראיות על נוה: כתבת גלי-צה"ל הדס שטייף קיבלה מכשיר טלפון שהיה בשימושו של ראש לשכת עורכי-הדין, ולאחר התייעצות עם הפרקליטות הצבאית החליטה להעבירו לידי המשטרה.

הדס שטייף (צילום: יונתן זינדל)

הדס שטייף (צילום: יונתן זינדל)

"בפרקליטות הצבאית, המייעצת לגלי-צה"ל, חששו כי שטייף עברה על החוק כשפתחה את המכשיר, אך לאחר התייעצויות עם פרקליטות המדינה הוחלט להשתמש בחומרים בשל חשיבותם הציבורית", כותב לוינסון. שטייף, הוא מציין, קיבלה חסינות מפני העמדה לדין.

"מכשיר הטלפון, שהועבר לידי שטייף על-ידי אחד ממקורותיה, הוא טלפון ישן של נוה שנשאר בכספת בביתו הקודם, שעזב לאחר הפרידה מרעייתו השנייה", הוא מוסיף, ומציין שכדי להיחשף לתוכן ההתכתבויות שנשמרו במכשיר "היה צורך להיעזר במומחה שפרץ את מנגנוני האבטחה" (באתר "הארץ" מעדכן לוינסון כי בינתיים פנתה פרקליטות המדינה לגלי-צה"ל והזהירה מפני שימוש עיתונאי בחומרים).

במעמקי הידיעה של לוינסון משובצת התייחסות לתגובתו של נוה: קביעה קצרצרה של עורך-דינו, בועז בן-צור, שלפיה "המכשיר הושג שלא כדין". ב"ידיעות אחרונות" העמדה הזאת היא הפרט הבולט ביותר בסיקור החדשותי של הפרשה: הכותרת הראשית של העיתון היא "מבחן הראיות", ומתחתיה מובהר לקוראים כי "פרקליטו של אפי נוה טוען" ש"הראיות נגדו הושגו מהטלפון הסלולרי הגנוב שלו, דרך ביצוע עבירה – ולכן הן בלתי קבילות".

בידיעה עצמה (מאיר תורג'מן, טובה צימוקי, איתן גליקמן וליאור אל-חי) מודגש כי מתחולל כעת "ויכוח סוער" סביב קבילותם של "הסודות מהסלולר". לטענת עורך-הדין של נוה, הגורם ש"גנב" את המכשיר ניסה "להלבין את מעשיו" באמצעות העברת הטלפון לגלי-צה"ל. "יש כאן עבירה על חוק האזנת סתר, חוק המחשבים וחוק הגנת הפרטיות", הוא אומר.

אי-אפשר להגיד שהסיקור שנוה מקבל הבוקר מ"ידיעות אחרונות" הוא סיקור נוח: תמונתו כחשוד נדפסת בגדול בשער, לצד הסלוגן "מין תמורת מינויים"; בעלי הטורים הבכירים נחום ברנע וסימה קדמון חובטים בו; הוא מככב בכתבת השער של "המוסף לשבת", והקריקטוריסט איתמר דאובה מאייר אותו כשמגלימתו מבצבצות שתי רגליו – ועוד שתי רגליים דקיקות בנעלי עקב אדומות.

ובכל זאת, מבין ארבעת היומונים – הבוקר, הסיקור החדשותי של "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שמבליט את הנרטיב הנוח ביותר מבחינת נוה. נרטיב שאולי לא ינקה את שמו, אבל עשוי לסייע לו במאבק המשפטי שעוד נכון לו.

להתחכם לצו

מי שיקרא את טורו המלא של אביעד הכהן, שנדפס במוסף הפוליטי של "ישראל היום", יגלה מאמר שחלקיו המעניינים אינם אלה שנשלפו עבור הכותרת הראשית של החינמון. "הכתובת היתה על הקיר כבר שנים", כותב הכהן. "לא על בית לשכת עורכי-הדין בתל-אביב, אלא על קירות מתחם אולם אירועים נוצץ, בשטח שנסיבות רכישתו נחקרות כיום בפרשת השוחד בעיריית ראשון-לציון.

"לפני כשנתיים וחצי נולדה לאפי נוה ולרעייתו בת חמישית, בשעה טובה ומוצלחת. ה'בריתה' נחגגה ברוב פאר והדר. מספר המוזמנים עמד על כ-1,500(!). 'כולם באו לברך את אפי', דיווח בהתרגשות אחד ממדורי הרכילות, 'סלתה ושמנה של מערכת המשפט, פוליטיקאים ועורכי-דין כמובן'".

מיהי בדיוק אותה סלתה ושמנה? הכהן נוקב רק בשני שמות: "השופט רפי ארניה ואשתו המצודדת, עו"ד סוזי עוזסיני-ארניה". הוא אמנם מזכיר משתתפים רבים אחרים, אבל אך ורק בתאריהם ותפקידיהם, בלי שמות. "לרוצים להבין מדוע הולך ופוחת אמון הציבור במערכת השפיטה, אירועון שולי מעין זה עשוי לשמש בסיס מצוין", מטעים הפרשן.

דרור אידר, בטורו השבועי, מנסה לקחת את כתמי הלכלוך של נוה ולהדביק אותם למערכת כולה. "אפי נוה הוא חלק מהשיטה", טוען אידר, "השיטה היא אוליגרכיה משפטית, שלטון קבוצת מיעוט שלקחה לעצמה סמכויות חסרות תקדים בדמוקרטיה המערבית, ובאמצעותן שולטת בנו". המונח "האוליגרכיה המשפטית" חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך הטור – פעם אחת בכותרת וארבע פעמים בטקסט הרץ, זאת למרות שנוה היה באופן מובהק ומוצהר מי שפעל נגד התופעות שאידר מכנה "השיטה" ו"האוליגרכיה המשפטית".

מסיבה בלתי מוסברת, טורו של אידר אינו כולל השבוע את הגילוי הנאות הקבוע על כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מינה אותו לשגריר ישראל ברומא (מינוי שאמור להיכנס לפועל בהמשך השנה).

אפי נוה עם השרה איילת שקד, נשיאת בית-המשפט העליון אסתר חיות וקודמתה בתפקיד מרים נאור. ירושלים, נובמבר 2017 (צילום: פלאש 90)

אפי נוה עם השרה איילת שקד, נשיאת בית-המשפט העליון אסתר חיות וקודמתה בתפקיד מרים נאור. ירושלים, נובמבר 2017 (צילום: פלאש 90)

כמו אידר, גם גיא רולניק ב"דה-מרקר" קובע כי פרשת נוה היא רק סימפטום לריקבון מערכתי מטריד. בניגוד לאידר, רולניק לא חושב שהריקבון התפשט רק לכיוונה של מערכת המשפט. "להפיכתו של נוה תוך שנים ספורות לגורם כה משפיע במערכת המשפט יש כמה משתפי פעולה: שרת המשפטים איילת שקד, שחיבקה אותו בטענה שיש לשניהם השקפת עולם שמרנית; השופטים בוועדות השופטים, ששיחקו את המשחק כי רצו שנוה יסכים לדילים; וכמובן חלקים גדולים מצמרת עולם עריכת-הדין והמשפט, שרגילה להתבטל בפני כוח בהתאם לאינטרסים", הוא כותב.

לרולניק יש דוגמה: "כאשר נוה התנפל באביב שנה שעברה על דורית סלינגר, יו"ר רשות שוק ההון דאז, מול מאות אנשי ענף הביטוח ובעלי השליטה בחברות הגדולות – שרת המשפטים, שישבה באולם, לא התנערה ממנו, אלא מיהרה להחרות-להחזיק אחריו.

"כמה ימים לאחר שנתפס בנתב"ג לעיני המצלמות מיהר עו"ד פיני רובין, פרקליטם של הטייקונים, לארח במשרד גורניצקי ושות' את החשוד בפלילים נוה כאשר לידו ישובה, שוב, שרת המשפטים. יחצני המשרד, שסבורים כנראה שטוהר מידות, חקירות ומראית עין הם מושגים שאבד עליהם הכלח, מיהרו להעלות את תמונת השלושה מחויכים לעמוד הפייסבוק של המשרד. העדפת המסר של כוחניות וכבוד על פני טוהר מידות היא סימן ההיכר של קבוצות קטנות ומנותקות, שרואות רק את האינטרס הכספי האישי.

"נוה יירד בקרוב מבימת ההיסטוריה, האנשים שתמכו בו במעשה ובמחדל ימהרו להתנכר לו ולהתנער ממנו. אבל הביקוש למאכערים של הון-שלטון-משפט מסוגו לא ייעלם. מה שצריך להטריד כפליים את אזרחי ישראל שאינם מחוברים למועדוני הכוח והכסף האלה הוא השיטה הכלכלית והמשפטית המסתתרת לעתים קרובות מאחורי אותה השקפה שמרנית ששקד השתמשה בה כדי לתרץ את חברותה הקרובה עם נוה".

רוב העיתונים מספקים היום לקוראיהם כתבות פרופיל על נוה ודרכו לצמרת. הכתבה המעניינת ביותר נדפסת בהמשך גליון "דה-מרקר". "יותר מהכל, נוה הוא פוליטיקאי. הוא יודע לכרות בריתות, לקשור קשרים, לסגור דילים ולהוביל מאבקים", כותבים גור מגידו ושוקי שדה. "הברית שכרת נוה עם שרת המשפטים איילת שקד היא הביטוי המובהק ביותר למיומנות הפוליטית שלו. 'אני זורם איתה, והיא זורמת איתי', אמר על הברית הזאת ב'עובדה'.

"באופן מסורתי, הלשכה היתה מתואמת לאורך שנים עם שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים, אך נוה שינה כיוון – וחבר לשקד, שביקשה להשפיע על מינויי שופטים שמרנים לעליון. 'מרגע שהוא סגר את הברית עם שקד, הוא ניטרל את כוחם של שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים', אומר בכיר בלשכה. 'נוה ושקד פיצלו כוחות – שקד אחראית על העליון ואפי על כל השאר – מחוזי, שלום ומינוי דיינים (בבתי-הדין הרבניים) ודיינים שרעים (בתי-הדין המוסלמיים). זה יצר מצב שלעורכי-דין בכירים בלשכה יש כוח במינוי שופטים או דיינים שרעים, מינויים שבדרך כלל לא מושכים תשומת לב ציבורית", הם כותבים.

"היבט נוסף הנוגע לדרכו של נוה אל הכוח, הנחשף כאן לראשונה, הן עדויות למפקד פוליטי שערכו נוה ואנשיו במפלגות הבית-היהודי והעבודה ערב בחירות 2015", מוסיפים מגידו ושדה בהמשך הכתבה. "'אפי ביקש ממני להתפקד לבית-היהודי ולפקוד את המשפחה שלי', סיפר ל-Markerweek עורך-דין שהיה בעבר בקשרים עם נוה. עורך-הדין סיפר שנוה תיאר את הבקשה להתפקד כ'בקשה אישית' במהלך שיחת טלפון שנערכה ערב הבחירות הקודמות.

"לטענת עורך-הדין, נוה אף דאג שיועברו אליו טפסי התפקדות, אך סיפר כי לאחר שהחתים כעשרה מבני משפחתו על הטפסים, התחרט ולא העביר אותם לידי אנשיו של נוה כפי שהתבקש. 'המפקד הוא לא סוד. הרבה מאוד עורכי-דין בלשכה יודעים ממנו', אמר עורך-הדין, וציין כי ידוע לו גם על מפקד דומה שנערך במפלגת העבודה".

בהמשך הכתבה מובאים דבריו של גורם אנונימי נוסף, ולפיו נוה ועמיתיו ליוזמה הפוליטית ניסו לקדם מועמדת ספציפית בפריימריז של מפלגת העבודה לקראת בחירות 2015 – כשהסקרים עדיין ניבאו ניצחון אפשרי של יצחק הרצוג והמחנה-הציוני. "דדי [היועץ האסטרטגי דדי סוויסה] ואפי חיפשו מועמד שמוכר להם וקרוב ללשכה, ומהר מאוד הגיעו לרויטל סויד, חשבו שהיא עוד תהיה שרת משפטים", אומר הגורם, שמוגדר כ"אדם שהיה קרוב ביותר לנוה באותם ימים".

"זכייתה של סויד במקום ה-14 במפלגת העבודה נחשבה אז להפתעת הפריימריז. רבים במפלגה תהו מה סוד הצלחתה. סוויסה, על-פי אחת העדויות, היה מעורב גם במפקד לבית-היהודי ערב בחירות 2015. בין היתר, מקור בלשכה סיפר כיצד סוויסה הגיע לישיבה של אחת מהוועדות המקצועיות בלשכת עורכי-הדין ערב הבחירות וביקש מפעילים בולטים בלשכה לסייע בארגון התפקדות משמעותית, כשהוא מדגיש שיש לתמוך בפריימריז בשקד, אז עוד ח"כית מן המניין. לדברי המקור, סוויסה הציג זאת כחלק ממהלך פוליטי נרחב שהוא מבקש לקדם לטובת חיזוק מעמדה של הלשכה".

שירת הטבלואיד (מחלקת כרותי אונה)

  • "הכרעת הסדין" ("המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כותרת ראשית).
  • "בושה וגלימה" ("ישראל היום", כותרת ראשית, אתמול).
  • "דיונים זה לא הכל" ("המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כותרת של כתבת מגזין).
  • "בין הפטיש לסדין" ("ישראל היום", כותרת של ידיעה חדשותית, אתמול).

חדשות הקמפיין

"היועמ"ש ידון עם עורך-הדין של נתניהו בבקשה לדחיית ההכרעה בתיקיו", מדווחת רויטל חובל בכותרת הראשית של "הארץ". ב"מעריב" מעניקים להתפתחות כותרת בולטת בשער וידיעה לא קטנה בעמוד 6 (כל העמודים שלפני כן מוקדשים לסיקור הסתבכותו של אפי נוה).

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", מנגד, חושבים שלא מדובר בחדשות מעניינות או חשובות במיוחד: כל אחד מצמד הטבלואידים שנכרכו יחד בפרשת "תיק 2000" דוחק את הדיווח לידיעת טור צד קצרצרה ויבשה.

מתוך כתבת חברת החדשות על הפיברוט של פילבר (צילום מסך)

מתוך כתבת חברת החדשות על הפיברוט של פילבר (צילום מסך)

במעגלים העיתונאיים שמשרתים את נתניהו מנצלים את ההפוגה שמספקת פרשת נוה כדי להמשיך בקמפיין. "פילבר חושב שתפרו לנתניהו תיק", זועקת כותרת טורו השבועי של אלי ציפורי ב"גלובס". המסקנה הנחרצת הזאת על עד המדינה שלמה פילבר נתלית על חודה של הקלקה בודדת: לפני קרוב לשבועיים, פילבר פיברט (כלומר, "עשה לייק") ציוץ בטוויטר ובו קישור לרשימה שבה נטען שלנתניהו נתפר תיק.

מכך מסיק ציפורי את הדברים הבאים: "נראה שעד המדינה פילבר דווקא מגן על נתניהו, בדיוק כפי שהגן בלהט על פעילותו במשרד התקשורת עוד לפני שחתם על הסכם עד המדינה". הפרשן הבכיר של "גלובס" חוסך מקוראיו פרט חשוב: עוד באותו יום פנתה חברת החדשות לפילבר כדי לברר מה פשר הפיברוט. פילבר מסר אז כי הפיברוט אינו מעיד על עמדתו, וליתר ביטחון גם ביטל אותו.

מי שמעוניינים לבצע היכרות עם סוג החומרים שעולים כעת על שולחנו של ציפורי מוזמנים לגלוש לרשימה המוזרה שפילבר פיברט, שפורסמה באתר "טלקום ניוז", ולהגיע למסקנות עצמאיות. צוות הניו-מדיה של נתניהו, במה שכבר הפך להרגל, שיתף היום את הכתבה של ציפורי עם 2.3 מיליון עוקביו של ראש הממשלה בפייסבוק.

ההפניה לראיון בשער "ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)

ההפניה לראיון בשער "ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)

שמו של פובליציסט "גלובס" צץ היום גם ב"ישראל היום", שם כותב עקיבא ביגמן על "תיק 4000" ומראיין לשם כך את מחבר הרשימה שמככבת בטור של ציפורי – הבלוגר אבי וייס (להבדיל מאבי וייס מנכ"ל חברת החדשות). הראיון עם וייס אפילו מקבל הפניית שער נאה ב"ישראל היום", שם מדביקים למרואיין את התואר "ניצב בדימוס" (לפי ציפורי, אגב, וייס סיים את שירותו במשטרה בדרגת ניצב משנה).

וייס מרעיף על ביגמן נתונים וטיעונים שבסיכומו של דבר נראים כמו חזרה על דף המסרים של ראש הממשלה: נתניהו כלל לא היטיב עם בזק כשכיהן כשר התקשורת, כפי שטוענים חוקריו; מיזוג בזק-yes קיבל את כל האישורים הנדרשים מגורמי המקצוע; ולמה לא חקרו את (ממלא מקום הממונה על ההגבלים) אסף אילת? המסקנה של וייס מתחברת עם זו של "ישראל היום": לנתניהו תפרו תיק. במשטרה מוסרים בתגובה כי "מדובר בטענות מופרכות ללא כל אחיזה במציאות".

אמנון לורד, בטור הפותח של "ישראל השבוע", מתחזק את גחלת הדה-לגיטימציה למשפטנים שיושבים כעת על המדוכה. "דיון אמיתי אובייקטיבי בתיקי ראש הממשלה אינו אפשרי", הוא קובע, ומאשים את אהרן ברק ב"המרדת אנשי המשפט".

"הדמוקרטיה הישראלית בבעיה", טוען לורד, "התיקים שנשארו, ובעיקר 'תיק 4000', הם חסרי תוכן. על פניו אין שום עבירה בפעולות שנקט נתניהו בעניין בזק. [...] לכאורה, ד"ר מנדלבליט יכול לעשות מעשה אמיץ ולהודיע בעוד חודש כי הוא סוגר את 'תיק 4000'; אבל יש איזה קונצנזוס שהלחץ מכיוון הקהילה המשפטית וגייסותיה בתקשורת ובפוליטיקה לא מאפשר החלטה שכזאת. סגירת התיק פירושה שחוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות פעלו כקושרים".

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

הביטו בהיגיון הנפלא של טווה הקונספירציות: הגשת כתב אישום תוכיח שמערכת אכיפת החוק, השמאל והתקשורת קשרו קשר נגד נתניהו. לעומת זאת, אי-הגשת כתב אישום וסגירת התיק תוכיח את אותו הדבר בדיוק. יהיה מה שיהיה, נתניהו הוא קורבן של מזימה נואלת שמוכיחה שכולם מושחתים והוא זך ונקי.

את הטור חותם לורד בקונספירציה אחרת, שהוא מייבא ממעבר לים: "דווח שאחרי סילוק מנהל ה-FBI ג'יימס קומיי החלו לחקור בבולשת אם דונלד טראמפ הוא סוכן סובייטי. לא דווח על ממצאים. מובן שהתקשורת האמריקאית לקחה את זה ברצינות. זו סיבה מספיק טובה לציין שהסיכויים שברק אובאמה היה סוכן כזה או אחר גבוהים יותר". איך הוא יודע את זה? "ראש המודיעין הרומני לשעבר, יון פצ'פה, רמז שהוא חושב כך. ביוני 2013 ניסה הנשיא אובאמה להסביר כיצד יש להתייחס לטרור, והשתמש בביטוי 'החרב והמגן שלנו'. זה סמל הקג"ב", מסביר לורד.

"עיון לאחור בתקשורת האמריקאית מגלה שפרשני ימין זיהו כבר בסתיו 2016 שיש ניסיון להציג את טראמפ ואנשיו כסוכנים. 'כשקוראים את יון פצ'פה מבינים טוב יותר מדוע אידיוטים שימושיים סביב הילרי, אובאמה וג'ון קרי הם בעלי ערך רב כל-כך לקרמלין; ולמה מסע הדיסאינפורמציה שמתאר את טראמפ ואת יועציו הבכירים, כמו מייקל פלין, כמשרתיו של פוטין – מועיל כל-כך לאינטרסים של הדיסאינפורמציה הרוסית ומשרת אותה', כתב מייקל לדין בספטמבר 2016".

יון פצ'פה באמת היה ראש המודיעין של רומניה, אבל אין לייחס לו ידע מיוחד על ברק אובמה. גם משום שהוא היה ראש המודיעין של רומניה, ולא של רוסיה או ארצות-הברית – אבל בעיקר משום שהוא פרש (ולמעשה ערק) מהשירות ביולי 1978, קצת לפני יום הולדתו ה-17 של הנער שלימים יהיה נשיאה ה-44 של ארצות-הברית.

מייקל לדין הוא היסטוריון ויועץ לענייני ביטחון לאומי שעבד בין היתר לצדו של מייקל פלין. הרבה קרה מאז ספטמבר 2016, המועד שבו פרסם את המאמר ב"פורבס" שאליו כנראה מרפרר לורד: הרשעתם של כמה מהמעורבים בתוכנית הרוסית להטיית הבחירות לנשיאות, למשל. אחד ממורשעי הפרשה הוא אותו מייקל פלין, יועצו של טראמפ לשעבר, שהודה בפני חוקריו ובפני בית-המשפט ששיקר לשם הסתרת קשריו עם גורמי ממשל רוסים. כעת מחכה פלין לגזר דינו, ובינתיים הוא מסייע לחוקר המיוחד רוברט מולר בחקירת הפרשה.

את הפרטים הללו, שפוגמים בתיאוריה, לורד אינו משתף עם קוראיו.

תעשיית הלכלוך

אחת הכתבות המעניינות של סוף השבוע היא כתבת השער של "מוסף כלכליסט" – ראיון של ארי ליבסקר עם הקמפיינר הפוליטי והמסחרי ארד אקיקוס, שמספר לו על קמפיינים משחירים שהוביל בארץ ובחו"ל. עורכי המוסף תמצתו את תחום עיסוקו באמצעות המושג "טינופי בחירות". כמה מהסיפורים שחולק אקיקוס מעניינים, אך מעניינת יותר המסקנה שעולה לגבי המבנה הנפשי וחוט השדרה של מי שמוכן להתפרנס מרפש.

שער "מוסף כלכליסט", 17.1.2019

שער "מוסף כלכליסט", 17.1.2019

"אם סשה ברון-כהן היה צריך להמציא דמות של מניפולטור רשתות חברתיות עם אג'נדה רוחניקית, היה יוצא לו ארד אקיקוס", כותב ליבסקר. "השיחה איתו מסחררת, נוטה להפרזות ומערבבת פוליטיקה שלא בוחלת באמצעים, חיבה עמוקה לכסף, משבר אישי, גילוי של הבודהיזם והיהדות, מיתוג שמרוקן מלים גדולות ממשמעותן המקורית ואינספור באז-וורדס מעולם הרשתות החברתיות. ייתכן שהאינטנסיביות שופעת המלים היא דנ"א הכרחי כדי לשכנע אנשים לשלם לך על קמפיינים דיגיטליים".

"בבחירות הקודמות המחנה-הציוני שכר אותי כדי ליצור סכסוך בין בנימין נתניהו לנפתלי בנט", מספר אקיקוס. "אז פתחתי בפייסבוק דפים פיקטיביים והפצתי פוסטים שליליים על בנט שהגיעו למתפקדי הליכוד, ופוסטים שליליים על ביבי שהגיעו לאנשי הבית-היהודי".

"איך עושים את זה?", שואל ליבסקר.

אקיקוס משיב: "אני מטרגט את הגולשים הרלבנטים לפי מלים, לדוגמה אני מחפש מלים בעלות סנטימנט חיובי לבית-היהודי, ואז מכניס את הגולשים האלה למאגר ומכוון אליהם. כיום פייסבוק מאפשרת לכוון ככה פוסטים רק ל-500 אנשים ומעלה, אבל יש דרכים לעקוף את זה: נגיד שאני רוצה שאת המסרים שלי יראו חמישה אנשים ספציפים, או אפילו אדם אחד, אז אני מסמן אותם, ובתור כל שאר הגולשים שאני צריך כדי להגיע ל-500 אני מכניס תאילנדים או הודים, וכך אני יודע אם בני האדם הספציפים שאליהם כיוונתי מלכתחילה מקליקים על הפוסט הממומן ופותחים אותו".

בהמשך הראיון הוא מספר על ניסיון (כפי הנראה כושל) לייצר ספין בבחירות 2015. לדברי אקיקוס, ללקוחותיו במפלגת העבודה "היתה אינפורמציה" על כך שהליכוד והבית-היהודי עומדות להתאחד. "אנשי הקמפיין של מפלגת העבודה ניסו להדליף את האינפורמציה לכתבים, אבל אלה לא רצו לפרסם את הידיעה כיוון שהגיעה מגורם אינטרסנטי. ואז טרגטתי את עמית סגל, שלחתי לו פוסט שהגיע ישר אליו. אני יודע שהוא פתח וקרא את זה, כי כל שאר הנמענים של הפוסט היו תאילנדים, כאלה שלא יכלו בכלל להבין במה מדובר", הוא אומר.

האם סגל אכל את הלוקש? אקיקוס לא מציין. עם זאת, בבלוג של סגל ניתן למצוא מאמר שפרסם לאחר הבחירות, שבו נכתב כי עד מועד סגירת הרשימות לכנסת "רבים היו משוכנעים שהליכוד והבית-היהודי מתאחדים".

בכל אופן, אקיקוס עבד גם עם הצד שמנגד – ובאותה מערכת בחירות. לדבריו, כשקמפיינר עובד על "קמפיין חיובי", לא נהוג שיעבוד במקביל אצל מפלגה אחרת. עם זאת, כשעובדים על קמפיינים שליליים – החוק הזה מתאיין. הוא מספר ש"חבר כנסת מוכר מהבית-היהודי" שכר אותו כדי לבצע קמפיין נגד רונן שובל, איש תנועת "אם תרצו" שהתמודד על מקום ברשימת הבית-היהודי.

הדרך שבה עשה זאת היתה דווקא הפצה של פוסט מבלוג שמאלני רדיקלי – "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ – שלפיו "חברה שאביו של שובל מנהל אותה חתמה על עסקה עם חברה שעובדת עם איראן. הפוסט הזה נהפך לוויראלי, בעיקר בקרב מתפקדי הבית-היהודי. דאגנו שהם יראו אותו ועוד פוסטים שליליים על שובל בכל פעם שהם פותחים את האינטרנט, וזה עבד – הוא לא נבחר למקום ריאלי ברשימה. תרמתי לזה, ואני שמח, כי אני בז לו ונמנה עם המחנה הפוליטי היריב".

לא תמיד היה הקמפיינר בצד שמנגד. ליבסקר מתאר אותו כגוש פלסטלינה: הוא גדל בהתנחלות, חי בסימביוזה עם הפלסטינים – אבל אז נפגע מאבן והפך לימני. כשגדל עבד עם טייקונים, אבל במחאה החברתית של 2011 הפך לשמאלני, ואחר-כך עבר משבר והתנסה בתורות רוחניות. "אקיקוס, מתברר, הוא מתפכח סדרתי, בדרך כלל כבר אחרי שהוא לוקח את הכסף והולך", מפטיר ליבסקר.

בחלק אחר של הראיון מספר המרואיין כיצד נגעל מהאפשרות שיעבוד עם אלדד יניב. "אני לא מוכן לעבוד עם המושחת הזה", הוא מצטט את עצמו מהזיכרון, אם כי מציין שבסופו של דבר דווקא עבד איתו. משהו אחד הוא בטוח למד מיניב: לחבר בין הון לשלטון וגם להרוויח מזה. "הכסף הגדול לא מגיע מהבחירות", מגלה אקיקוס, "הוא מגיע אחר-כך, כשהפוליטיקאים ממליצים עליך לחברות מסחריות ששייכות לחברים שלהם ואני יכול לעשות להן פרסום ויראלי, בין אם יח"צ בסגנון הישן ובין אם פרסום שלילי".

"נוכח העובדה שהוטלנו לתוך עולם פסיכי שבו צפויה, כך מתברר, אפילו מתקפת סייבר בוטית מרוסיה, גם אני שואל את עצמי לפעמים, האם העולם אולי ייחרב בסוף על-ידי בוטים מזויפים שמושתלים לרשתות? או, השאלה הגדולה יותר: האם אנחנו בעצם בוטים כאלה בלי שידענו", כותב שלמה ארצי ב"7 ימים".

הבוטים מככבים גם באחת הכתבות הבולטות במוסף, מעין סקירת רוחב שערך הכתב איתי אילנאי לקראת הבחירות. נעם רותם, שכתב על כך לאחרונה כאן באתר "העין השביעית", חולק עם הקוראים הסבר על אחת ההתפתחויות האבולוציוניות של הבוטים: "כימרה" (ואילנאי מסביר: "על שם הדמות מהמיתולוגיה היוונית בעלת ראש של אריה, גוף של עז וזנב נחש").

"נניח שהלכת לכנס של המפלגה, ובא אליך מישהו ואומר לך: 'אם אתה תומך במפלגה, תן לי את הסיסמה לפייסבוק או לטוויטר שלך'", מפרט רותם. "במקרה הזה אתה ממשיך להעלות פוסטים רגילים ומספר שאכלת צ'יפס בים וכאלה, אבל פעם בכמה ימים, כאשר יש מסר מהמפלגה, מתחברים לחשבון שלך ומפיצים אותו בשמך".

"היכולת של הבוטים היא להעצים את התודעה הקיימת, לא לשנות עמדות", מוסיף נעם מנלה, חוקר תודעה דיגיטלית, בשיחה עם כתב "7 ימים". "הכוח שלהם הוא להתמקד בקהלי יעד שאנחנו יודעים פחות או יותר מה הכאבים שלהם ומה מעצבן אותם, ולספק להם מידע, כולל מידע מזויף, שמתאים מאוד להנחת המוצא שלהם". לדברי מנלה, מהסיבה הזאת רוב הפעילות הממוכנת של החשבונות המזויפים מתמקדת בשלילי. "רגש השנאה רץ הרבה יותר מהר ברשת", הוא אומר.

החוויה הישראלית

"לא מזמן כתבתי כתבה על מתאבדים באמצעות רכבות ואחת המרואיינות אמרה לי שברגעים הקריטיים, המתאבד נמצא במה שנקרא 'ראיית צינור'", כותב דרור פויר בטורו השבועי ב"גלובס". "הוא חווה את המציאות דרך צינור צר וחשוך עם פתח וכיוון לפתרון אחד בלבד. אנחנו – הישראליות והישראלים, אלה שפוטרו ואלה שעוד לא – קצת במצב הזה. לא מתאבדים, חלילה, אבל בהחלט במצב שאני קורא לו 'תודעת צינור ביוב': הרגילו אותנו לחשוב שכל מי ומה שנמצא סביבנו בצינור – חרא".

כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון שקיים עינב שיף עם לינוי בר-גפן ובן זוגה, העיתונאי לשעבר בן זילכה, שעבר אירוע מוחי ומוגדר כיום נכה ברמה של מאה אחוזים. עילת הראיון היא תביעה שהגישו בר-גפן ומשפחת זילכה נגד המדינה, בעקבות הרשלנות הרפואית שלדבריהם גרמה לכך.

"כשהייתי שומעת בעבר נכים מתלוננים, לפעמים הדיבור היה נשמע משוגע. הייתי אומרת, 'אולי הם לא מכירים את התמונה הגדולה'. איזה בולשיט!", אומרת בר-גפן. "אני מבינה טוב מאוד למה הם צועקים ולמה הם מקללים ולמה הם יחסמו כביש. כי אתה משתגע בתוך זה. זה לא רק מהמצב עצמו, אלא מזה שברירת המחדל של כל מוסד ציבורי וממשלתי היא 'אתה משקר אלא אם הוכחת אחרת'. המדינה לא מאמינה לנו ואנחנו לא מאמינים לה. ואי-האמון הזה, שהפך להיות בנאלי בישראל, יכול להטריף".

עמדה מוסרית קלוקלת

"כשגנץ שותק, כולם משתוקקים למוצא פיו", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל השבוע". "הבעיה תתעורר כשהוא יתחיל לדבר. אם אפשר להעריך על סמך דבריו בעבר, לא מדובר בפה מפיק מרגליות. רק השבוע צצה ועלתה התבטאותו מלפני כמה שנים, אז הודה שסיכן חיילי גולני כדי לוודא שאזרחי אויב לא נפגעים. למרבה הצער, גנץ הוא לא המפקד הראשון לקבל החלטה כזו. אבל הוא כן הראשון שעמד על במה והתפאר בה, ועוד טרח להדגיש שוב ושוב כיצד סיכן חיילים בשם עמדתו המוסרית הקלוקלת".

בני גנץ באירוע בחירות מחוץ לביתו בראש-העין, 14.1.2019 (צילום: פלאש 90)

בני גנץ באירוע בחירות מחוץ לביתו בראש-העין, השבוע (צילום: פלאש 90)

טוכפלד לא מספק לקוראיו פרטים על ההקשר שבו השמיע הרמטכ"ל לשעבר את "עמדתו המוסרית הקלוקלת": גנץ אמר את הדברים על מקרה שאירע במהלך מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, בעקבות אש כבדה שלדבריו נורתה מתוך בית-חולים. בצה"ל הוחלט להחזיר אש, אך לפני כן הוחלט לוודא שאין במקום אזרחים (או בלשונו של טוכפלד, "אזרחי אויב").

כך תיאר זאת גנץ בנאום מ-2015: "הייתי שם, בשטח, ואמרתי: חכו. אני אישית לקחתי סיכון, וידאנו שוב שאין שם אף אחד, ושוב התקשרנו למנהלים – ורק לאחר מכן אישרתי לתקוף את המקום. ובאמת, לא נפגעו שם אזרחים, ככל הידוע לי". לדעת טוכפלד, כך נראה, עדיף היה למהר ולהפציץ את בית-החולים גם במחיר קטילת המאושפזים.

הארסנל הגרעיני

"לפני כמה שנים, זמן קצר אחרי שפירסמתי את ספרי על ההיסטוריה הגרעינית של מדינת ישראל, 'המאבק על הפצצה', הוזמנתי לשאת הרצאה במרכז הארץ", כותב אדם רז ב"מוסף הארץ". "אדם שהגיע למקום מסר לידי מעטפה וביקש מפורשות שאפתח אותה רק כשאגיע לביתי. בהמשך אותו יום, כשעיינתי בתוכנה, התגלו לעיני כמאה פתקים, רשימות, טיוטות וסיכומים מהאירועים והישיבות האינטימיים ביותר הנוגעים להיסטוריה הגרעינית של ישראל.

"רובם המוחלט של המסמכים היה מקורי. רבים מהם נכתבו בידי השר ישראל גלילי, יועץ קרוב לראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר. אחרים נכתבו בידי יגאל אלון, שמעון פרס, משה דיין ואבא אבן, ובידי אשכול עצמו. רבים מהפתקים והרשימות נוגעים לכמה ישיבות אינטימיות שנערכו בשנים 1962–1963, שבהן נידונו באריכות עתידו של פרויקט הגרעין הישראלי והשפעתו על יחסי ישראל ושכנותיה, ומצרים בראשן. בישיבות הללו לא נכתב פרוטוקול, ועל משתתפיהן נאסר לסכמן בכתב".

את רוב המידע שהגיע לידיו, מציין רז, אין ביכולתו לחלוק. "מטעמי צנזורה אפשר להתייחס רק לחלק קטן מהנושאים שעלו ברשימות – עלות בניית הכור, לדוגמה", הוא כותב. המאמר נחתם באזהרה: "ציבור שמוכן להישאר בצל בכל הנוגע לפרויקט הגרעיני שלו אינו צריך להיות מופתע שעשרות שנים לאחר מכן מתגלה פרשה פלילית הנוגעת לתהליכי קבלת ההחלטות בסוגיה של רכישת צוללות, שמקורות זרים מייחסים להן יכולת לשאת ראשי חץ גרעיניים".

חדשות על-טבעיות

"הנסיך פיליפ התהפך עם רכבו – וניצל בנס" (כותרת ב"ישראל היום", עמודי החדשות).

עושים לביתם

קוראי "ידיעות אחרונות" קיבלו הבוקר מוסף פרסומי שמאגד יחד את מתכוני "השולחן של המדינה", עסקת התוכן של קבוצת מוזס עם חברת אסם. ב"מעריב" בנק הפועלים ממשיך לשפוך כסף על קניית כתבות – והפעם על ראיון עם מנהל המחלקה לייעוץ פנסיוני בבנק, שמספר על הייעוץ הפנסיוני שהוא ואנשיו מעניקים לחוסכים. בתחתית הרשימה נדפסת הבהרה: "הבנק אינו יועץ מס".

ענייני תקשורת

נאה דורש. "ערוץ הטלוויזיה המיועד לערביי ישראל, המכונה 'מוסאווא', שידר לאחרונה תוכנית שבה רואיינו שלושה מחבלים לשעבר", מודיעה ידיעה שמעודדת את סגירתו של הערוץ. היא נדפסת ב"מקור ראשון" – עיתון שעורכו הראשי, חגי סגל, הוא מחבל לשעבר שאף הורשע וריצה עונש מאסר.

חדשות 13. ב"שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", מראיין ערן סויסה את אילה חסון, אושרת קוטלר, תמר איש-שלום, טלי מורנו ונגה ניר-נאמן לרגל הפיכת חברת החדשות של ערוץ עשר ל"חדשות 13". תמר איש-שלום מנצלת את הבמה כדי להגיע לקורא מספר אחת של החינמון: "בהנחה שראש הממשלה קורא את 'ישראל היום', אני רוצה להזמין אותו להתראיין אצלנו".

עוד ב"ישראל היום": יאיר אלטמן מדווח בעמודי החדשות כי אשת התקשורת שרה ב"ק "שוקלת הצטרפות לבית-היהודי".

רוני דניאל (צילום: משה שי)

רוני דניאל (צילום: משה שי)

צילמת הכל? ב"7 לילות" מראיינת גבי בר-חיים את רוני דניאל, שחולק עמה סיפור מורשת קרב: "אני זוכר שחיסלו בכיר בג'יהאד האסלאמי וכולם פחדו להיכנס לסג'עייה. גם הצבא לא נכנס לשם באותו יום. ואני הייתי מוכרח להגיע לבית שחיסלו אותו! אפילו נהגי מוניות פלסטינים פחדו להיכנס. אותי לא עִניין כלום. ויש לי ניסיון בסיטואציות קרביות כשיורים. אני לא חושש.

"אז מצאתי איזה נהג, שילמתי לו כסף שיכניס אותי ואת הצוות. היה שמה צלם פלסטיני שהכיר אותי. ואנחנו שיחקנו אותה באנגלית מה אנגלית, כל מיני כאלה. אנחנו מגיעים לבית. עכשיו עומדים שמה מזוקנים של הג'יהאד האסלאמי. אשכרה היה דם באוויר. ואז הצלם הפלסטיני שהכיר אותנו צועק לי פתאום בעברית, 'נו רוני, צילמת הכל?'. ואני אמרתי זהו, המבטים שם היו... תוך דקה התקפלנו ויצאנו. כשחזרנו לארץ אמרתי לצלם שאני חושב שהגזמתי קצת".

החרא של ברוקר. עוד ב"7 לילות": יניב חלילי מראיין את צ'רלי ברוקר, יוצר הסדרה הדיסטופית "מראה שחורה" ובעברו מבקר תקשורת מהחריפים שידעה הפלנטה. "האם כמבקר הטלוויזיה ששחט את כולם אכפת לך ממה שכותבים עליך?", נשאל ברוקר. "כן ולא", הוא משיב. "זה יהיה צבוע אם אגיד שלא אכפת לי, אבל לא משנה מה מבקרים אחרים יכתבו, זה לעולם לא יהיה גרוע יותר מהקול שאני שומע בראש כשאני כותב, והוא אומר לי, 'תפסיק, זה חרא של חומר'".

זה המקום להמליץ על יצירת מופת קודמת של ברוקר, "How TV Ruined Your Life", ששודרה ב-BBC: סדרה תיעודית מ-2011 שפירקה וניתחה את האופנים שבהם תעשיית הטלוויזיה מעכה ורידדה את החוויה האנושית בדרך לכיבוש העולם. באתר "הכל שקרים" ריכזו יחד את ששת פרקיה.