בפרשנותו להחלטה שניתנה בתביעתה של ענת קם נגד "הארץ" קשר עוזי בנזימן בין הסיקור של "עובדה" את הריגת הילדה בסמוך למוצב גירית (פרשת "וידוא ההריגה") לסיקור בעיתון "הארץ" על בסיס המסמכים שהדליפה ענת קם (פרשת "הסיכולים הממוקדים").

בנזימן צדק כשערך קישור זה, מאחר ששתי פרשות אלו מהוות את סיפורי "מורשת הקרב" הבולטים שהתקשורת מספרת לעצמה על הצלחותיה הכבירות בסיקור צה"ל באינתיפאדה השנייה. בנזימן שוגה לטעמי כשהוא רואה בסיקור התקשורתי של שתי הפרשות הצלחה כבירה. בחלק ראשון של מאמר זה אנסה להראות כי הסיקור של שתי הפרשות מצביע דווקא על אוזלת יד של התקשורת.

החלק השני של המאמר יעסוק בביקורת שמתח בנזימן על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין קם. אטען שלמרות שהחלטתו של השופט רחמים כהן אינה נקייה מקשיים, הביקורת של בנזימן שלפיה ההחלטה מטילה על התקשורת חובות דווקניות ופורמליסטיות בניגוד למקובל בעולם העיתונות – משוללת יסוד.

בטרם אפנה לטענותי, גילוי נאות: במהלך שירותי בפרקליטות הצבאית הושאלתי לצנזורה לתקופה קצרה כדי לבחון, תחת הנחייתה של הצנזורית דאז תת-אלוף רחל דולב, רפורמה בהסדרי הצנזורה.

פרשת וידוא ההריגה: ההחמצה הראשונה

פרשת "וידוא ההריגה" נחשפה לציבור בתוכניתה של אילנה דיין, "עובדה", ובדיווחיו של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות". לשני העיתונאים הגיעו חומרים ששיקפו היטב את שינויי הוראות הפתיחה באש בצה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה, שינויים שיצרו בין היתר שטחים האסורים לתנועת פלסטינים, המכונים בעגה הצה"לית שטחי אב"ם (אזור בטחוני מיוחד). בגלל שינויים אלו התאפשר לחיילי מוצב גירית לירות ירי מאסיבי ממרחק רב בדמות שנכנסה לשטח אב"ם והתבררה אחר-כך כילדה איימאן אל-האמס. במקום להתרכז בשינוי הוראות הפתיחה באש שהביאו להריגתה של בת ה-13, דיין ויהושוע נצמדו לשאלה בעלת חשיבות פחותה בהרבה: הירי בגופתה בידי סרן ר'.

בפרקליטות הצבאית בעיקר נשמו לרווחה על מסגור הפרשה כפרשיית "וידוא ההריגה" במקום פרשת "שטח ההריגה"

לתקשורת לקח זמן רב להבין שקושי מרכזי שמציגה הפרשה הוא השינוי בהוראות הפתיחה באש. רק לאחר כחודש מחשיפת הפרשה ביקש לראשונה עמוס הראל, במאמרו ב"הארץ" "משפט וידוא ההריגה או וידוא החריגה?", לשנות את הדגש בסיקור: "התקשורת [...] ובעקבותיה הצבא, התמקדו בחלק אחד, דרמטי מאוד, של התקרית. אולם בפרשה הזאת יש מספר רב של היבטים, שהדיון בהם רק החל השבוע, בעקבות שידור ההקלטות מרשת הקשר בתוכנית 'עובדה' בערוץ 2. אלה נוגעים, מעבר לווידוא ההריגה, גם לפעולת החיילים בתקרית, להנחיות הפתיחה באש".

ואולם, מרבית הסיקור התקשורתי המשיך להתרכז במעשיו של סרן ר' במקום בהוראות הפתיחה באש ובירי החיילים, למרות זאת, בעיני בנזימן ורבים בתקשורת עדיין משמש סיקור פרשת "וידוא ההריגה" ב"עובדה" כסיפור "מורשת קרב" תקשורתי שבו דיין הגיבורה חשפה את אשר צה"ל רצה להסתיר. אך בפרקליטות הצבאית בעיקר נשמו לרווחה על מסגור הפרשה כפרשיית "וידוא ההריגה" במקום פרשת "שטח ההריגה".

פרשת הסיכולים הממוקדים: ההחמצה השנייה

בפרשת "וידוא ההריגה" הודלפו לדיין חומרי החקירה כנגד סרן ר'. לעומת זאת, בפרשה השנייה – פרשת בלאו-קם – הדליפה ענת קם לעיתונאי אורי בלאו מסמכים מלשכת מפקד פיקוד מרכז, האלוף יאיר נווה. סיפור מורשת הקרב התקשורתי על בלאו הוא פשוט: המסמכים שקיבל בלאו מקם חושפים שצה"ל מפר במכוון את הוראות בג"ץ בעניין הסיכול הממוקד.

בעדותו בתביעה של קם כנגד בלאו ו"הארץ" סיפק עורך "מוסף הארץ" בעת הפרסום, ניר בכר, את תמצית המיתוס: "היה לנו סיפור שבמהותו נוגע למסמכים סודיים שבהם שחור על גבי עיתון אפשר לבוא ולהראות שהצבא פה התנהל בניגוד מוחלט להחלטות בג"ץ" (עמ' 68 להחלטה). ישנה בעיה אחת קטנה בגרסה הזו, הכה מקובלת בקרב עיתונאי ישראל: בג"ץ לא מצא במקרים המתוארים בכתבה כל הפרה של הוראותיו.

על בסיס הדיווח של בלאו הוגשה עתירה נגד חזרתו של נווה לצבא, לאחר ששוחרר, ונגד מינויו לסגן הרמטכ"ל. בג"ץ דחה את העתירה, וקבע: "קשה לסבור כי עלה בידי העותרים להציג בסיס ממשי לטיעוניהם כי בשלושת המקרים שאוזכרו בכתבה הוצגה תשתית לטענות בדבר התעלמות מהוראות פסק הדין בעניין הסיכול הממוקד".

בשום נקודה לא קיבל בג"ץ את סיפור המורשת שמספרת העיתונות לעצמה כאילו בלאו חשף מקרה שבו הפר צה"ל את הוראותיו

מי שמתעמק היטב במסמכים שחשף בלאו מגלה שאין בהם כדי לתמוך במיתוס שנוצר. כפי שצוין בכתבת התחקיר של בלאו, המערכת המשפטית הצה"לית אישרה את המבצע כפי שתוכנן בידי פיקוד מרכז. אם נווה ביקש להפר את הוראות בג"ץ בעניין הסיכול הממוקד, הרי ההפרה אושרה בידי הפרקליט הצבאי הראשי. ואולם, כאמור, לא היתה כל הפרה שכזו. בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה, שבחנו את הנושא, לא מצאו במסמכים כל תימוכין לטענה.

נכון, שופטי בג"ץ מתחו ביקורת על דבריו של נווה שהובאו בכתבה בתגובה לחשיפת המסמכים, אך בשום נקודה לא קיבל בג"ץ את סיפור המורשת שמספרת העיתונות לעצמה כאילו בלאו חשף מקרה שבו הפר צה"ל את הוראותיו. כל מי שמכיר ולו במקצת את המערכת הצבאית יודע כי הדרגים הבכירים למדו דבר או שניים על איך שמתנהל העולם, ואיש מהם לא יכתוב במסמך רשמי כי הוא מציע להפר את הוראות בג"ץ.

כפי שלמדנו מפעילות צה"ל בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין "נוהל שכן", הפרות פסיקת בג"ץ על-ידי קצינים בהחלט מתרחשות, אך לכתוב על כך במסמך רשמי? ישנן דרכים פשוטות יותר להשתחרר מהצבא (ומבלי לפגוע בפנסיה). המיתוס נבנה על תגובת נווה שניתנה לאחר ששוחרר מהצבא, אבל מופרכותו היא כה יסודית עד כי מדהים לראות שעיתונאים בכירים עדיין מאמינים בו.

בדומה לפרשת "וידוא ההריגה", החומרים שהגיעו לבלאו היו מצוינים ויכלו לשמש בסיס לדיון ציבורי לא על אי-החוקיות בהפעלת הסיכול הממוקד, אלא על יצירת מסלול במשפט הישראלי המאפשר "הריגה מונעת" בחסות אישורים של הפרקליטות הצבאית ובג"ץ. אך כמו במקרה "וידוא ההריגה", העיתונות בחרה דרך פשטנית לתיאור החומרים, עם כותרות מושכות שפספסו את המורכבות בפרשה.

פרשת בלאו-קם: אדישות לגורל המקור

החיסיון העיתונאי הוכר על-ידי בית המשפט העליון כדי להגן על חופש העיתונות באמצעות הגנה על מקורות המידע. כפי שמציין השופט כהן בהחלטתו בפרשת בלאו-קם: "החיסיון שייך למקור ולא לעיתונאי, ולכן המקור הוא זה שרשאי לוותר עליו". נקודה זו היא בגדר מושכלות יסוד שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון לפני שנות דור, ולכן תמוהה עד מאוד הנחת היסוד של בנזימן במאמרו כי "השופט כהן מול בלאו מציג לעיתונאים מתווה התנהלות חלופי, טהרני, שנקודת המוצא שלו היא הגנה על המקור – ולאו דווקא טובת הציבור".

הגנה על המקור היא טובת הציבור, שהרי ללא הגנה על המקור לא יהיו מדליפים בעתיד, והיכולת לקבל ולפרסם מידע על מחדלים תיפגע. לכן, מסביר השופט כהן, "הגנה על מקורות" באמצעות הרחבת האחריות של העיתון בגין נזק שנגרם למקור עקב חשיפתו "היא אפוא בגדר אינטרס של הציבור בפרסום, ולא עניינו הפרטיקולרי של עיתון או של עיתונאי או של המקור".

עיתונאי "הארץ" אורי בלאו וענת קם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, אחרי דיון בתביעת קם נגד "הארץ", 17.5.2016 (צילום: אורן פרסיקו)

בנוסף לשגיאה בנקודת המוצא, בנזימן מציג שני טיעוני נגד פרטניים שגויים. ראשית טוען בנזימן שהשופט כהן "רואה בעיקר את העצים ומתעלם מהיער. הוא מנתח לפרטי פרטים את התנהלותו של אורי בלאו בעת הכנת הכתבות ופרסומן", ובוחן אותה "דרך קוף מחט פורמליסטית, דווקנית". שנית, טוען בנזימן, "בלאו נקט בצעדים המקובלים בעולם העיתונות כדי להביא לידיעת הציבור מידע חשוב ובד בבד לשמור על חסיון מקורותיו".

ההחלטה היא מסמך בן 83 עמודים, וחבל שהשופט כהן אינו מונה בה בצורה סדורה את הליקויים בדרך שבה פעלו בלאו ועיתון "הארץ" במערכת היחסים עם קם. לו היתה ההחלטה מציעה רשימה סדורה של ליקויים היה ניתן להשתמש בה כמדריך להכשרת עיתונאים בסוגיית החיסיון העיתונאי. בשורות הבאות אסכם את המחדלים העיקריים שמוצא השופט כהן בדרך שבה התנהלו בלאו ו"הארץ", ואבחן האם הביקורת של בנזימן על החלטת בית-המשפט נכונה.

א. בלאו לא יידע את קם בדבר החיסיון, הסיכונים הכרוכים בפרסום המידע ודרכי ההגנה עליה: בשום נקודת זמן לא התקיימה שיחה שבה הבהיר בלאו לקם את גבולות החיסיון ואת הסיכונים שבפרסום (47–48). החובה לעשות כן התגברה מעת שהחלה החקירה בניסיון לאתר את מדליף המסמכים (74).

החובה ליידע מקור בראשית מערכת היחסים בדבר החיסיון והיקפו אינה בגדר פורמליזם ריק מתוכן. בדומה למערכת היחסים בין עורך-דין העוסק בפלילים לחשוד/נאשם (ובניגוד למערכת היחסים בין חולה-רופא), כך גם במערכת היחסים בין עיתונאי למקור: החיסיון עומד ביסוד היחסים. העיתונאי, כמו עורך-דין פלילי, הוא אחד האנשים הבודדים שעומדים לצדו של המקור מול מערכות אדירות כוח. אין דבר דווקני או פורמליסטי בדרישה מהעיתונאי ליידע את המקור על גבולות ההגנה שהוא יכול להעניק ועל הסיכונים הנלקחים, ודאי כשמדובר בסיקור פרשות בטחוניות רגישות (21).

בניגוד לקביעתו של בנזימן בדבר אמות המידה ב"עולם העיתונות", הארגון האמריקאי המסייע לחושפי שחיתויות ומדליפים קובע ככלל יסוד כי על העיתונאי להסביר מראשית הדרך למקור את החיסיון וגבולותיו

בניגוד לקביעתו של בנזימן בדבר אמות המידה ב"עולם העיתונות", הארגון האמריקאי המסייע לחושפי שחיתויות ומדליפים (GAP – Government Accountability Project) קובע ככלל יסוד במדריך שפירסם לעיתונאים כי על העיתונאי להסביר מראשית הדרך למקור את החיסיון וגבולותיו. אין מדובר בארגון של משפטנים פורמליסטיים המנותקים מעולם המציאות, אלא בארגון שסייע לאלפי חושפי שחיתויות מאז הוקם בשלהי שנות השבעים, ועיתונים רבים, מכובדים לא פחות מעיתון "הארץ", הסתייעו בו במהלך השנים.

ב. בלאו ו"הארץ" לא עדכנו את קם במהלך חקירת הפרשה: בלאו ו"הארץ" העלו שתי טענות סותרות בדבר התנהלותם מול גורמי הצבא. מחד הם טענו כי פניית גורמי הצנזורה לקבלת המסמכים לא עוררה אצלם כל חשש רציני, ולכן לא היו צריכים ליידע את קם בדבר התפתחות זו.

בעדותו הסביר אבי זילברברג, ראש מחלקת חדשות ותחקירים ב"הארץ" בעת פרסום הפרשה, כי אחרי שסירבו לבקשה להשיב את המסמכים, "הסיפור הזה נגמר. כמו שהתחיל, כך נגמר. אז מה אני אודיע לה?" (39). מאידך, עורכי-דינם של בלאו ו"הארץ" טענו בסיכומיהם כי באותה עת לא יכלו ליידע את קם בפניות הצנזורה מכיוון שכבר צפו שמתקיימת חקירה, ולכן חששו לשבשה, "ולא ניתן לבוא אליהם בטענות על כך" (39–41 וכן 37, 73).

מעבר לסתירה האמורה, השימוש בקו ההגנה של חשש מפני שיבוש חקירה קומם את השופט כהן, שכן, כידוע, בשלב מאוחר יותר שיבש בלאו את החקירה בכך שלא מילא אחר ההסכם עם רשויות השב"כ, "משיקולים שאינם בהכרח לטובת התובעת, כי אם לטובתו" (74). השופט כהן רואה באי-עדכון קם בדרישת גורמי הצבא לקבלת מסמכים מחדל יסודי בהתנהלותם של "הארץ" ובלאו.

ייתכן שסכום הפיצויים שיושת על "הארץ" צריך להיות כזה שיהפוך תשלום שכר טרחה לעורך-דין במהלך חקירת מקור למשתלם יותר עבור העיתון מאשר התמודדות עם תביעה

כפי שמציין השופט כהן, בלאו נהנה לאורך כל החקירה מייעוץ משפטי צמוד. נדמה שטוב היה נוהג "הארץ" לו היה מפנה את קם לעורך-דין ואף מסייע בתשלום שכרו מיד כשעלה החשש שמתפתחת חקירה. החלטתו של השופט כהן בדבר סכום הפיצויים שעל "הארץ" ובלאו לשלם לקם טרם ניתנה. ייתכן שסכום הפיצויים צריך להיות כזה שיהפוך תשלום שכר טרחה לעורך-דין במהלך חקירת מקור למשתלם יותר עבור העיתון מאשר התמודדות עם תביעה עתידית.

ג. בלאו לא שם את ההגנה על המקור בראש מעייניו: השופט כהן קובע כי "מעיון בחקירותיו של בלאו במשטרה במסגרת ההליך הפלילי בעניינו ומעדותו עולה שהתובעת לא היתה בסדר העדיפויות שלו" (56). השופט כהן מתמקד בשני עניינים. הראשון הוא פרסום ויזואלי של תצלומי המסמכים בעיתון מבלי להסתפק בדיווח על תוכנם. חלק ניכר מתביעת קם התרכז בנקודה זו, מאחר שפרסום המסמכים המקוריים שימש זרז רציני לפתיחת החקירה. הצבא היה מוטרד הרבה פחות מהמידע שפורסם והרבה יותר מקיומה של דליפת מסמכים מן המערכת (25–28).

חשוב להבין כי מנקודת מבט של בטחון שדה, מסמכים סודיים כוללים פרטים רבים הנעדרים כל ערך מבחינה עיתונאית, אבל יש בהם ערך עצום לארגוני טרור וצבאות אויב. לכן, עבור הצבא ישנו הבדל משמעותי בין מקור המוסר לבלאו את כל הפרטים המצויים במסמך לבין מי שמוסר את המסמך עצמו.

סימה וקנין-גיל, בזמן שהיתה הצנזורית הצבאית הראשית (צילום: "העין השביעית")

למרבה האירוניה, הצנזורית הראשית בזמן פרסום הפרשה, סימה וואקנין-גיל, שקלה להעביר ל"הארץ" מסר שלפיו ראוי להימנע מפרסום ויזואלי של המסמכים, מאחר שחשבה שהפרסום הוויזואלי אינו נצרך לתמיכה בטענות הכתבה, מתוך שיקולי בטחון שדה ובשל… הסכנה לחשיפת מקור הכתבה. וכך, מקריאת ההחלטה עולה כי הגורם היחיד שדאג שבשל הפרסום הוויזואלי ייחשף המקור ויבולע לו, היה דוקא הצנזורית. בלאו, מציין השופט כהן "לא הזהיר את התובעת בדבר הסיכונים וההשלכות שבאופן פרסום המסמכים" (65).

הנושא השני שבו מתמקד השופט כהן הוא ההסכם שנערך בין המדינה ובלאו, שלפיו אחת התמורות להבטחתו להעביר את כל המסמכים הסודיים שבידיו היא שהמסמכים לא ישמשו כראיה בהליך המשפטי נגד החשוד בהדלפה (51). הסכם זה נעשה לפני שהשב"כ החל לחשוד בקם. בלאו הפר את ההסכם, והעביר רק 49 מסמכים מתוך אלפי המסמכים שהעבירה לו קם.

טענת קם היא שלו היה בלאו עומד בהסכם ומעביר את מלוא המסמכים, כפי שהתחייב, היה מצבה טוב יותר. מחד, העברת חלק מהמסמכים אפשרה לרשויות החקירה למקד את החקירה לעבר לשכת פיקוד המרכז, ובסופו של דבר לאתרה, ומאידך היא לא זכתה להגנה שההסכם סיפק לה בשל הפרתו בידי בלאו (57).

השופט כהן אינו דוחה טענה מחוכמת זו. לטעמי זהו החלק החלש ביותר בהחלטתו. מאחר שקם הודתה בכל מעשיה מיד בחקירתה הראשונה וסיפקה את כל המסמכים מיוזמתה, גם אם בלאו היה עומד בהסכם לא היה הדבר מסייע לה. למעלה מכך, לו היה מספק בלאו את כל המסמכים, היה קל יותר לאתרה.

על בסיס שני מחדלים אלו של בלאו ומחדלים נוספים עולה ההחלטה שבלאו נהג בקם ככלי לצרכיו מבלי לשים לנגד עיניו את צרכיה. לפי הנחיות ארגון GAP האמריקאי, על העיתונאי להעמיד את השמירה על חושפי שחיתויות במקום גבוה בסדר העדיפויות, ואין לנהוג בהם כאובייקטים לסיפוק ראיות הננטשים לאחר שסיימו את "תפקידם". בלאו לא נהג בדרך זו.

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן (צילום: אורן פרסיקו)

ד. עיתון "הארץ" נעדר "נהלים, הדרכה ופיקוח ונקיטה באמצעי זהירות מינימליים לשמירת חסיון מקורות העיתון" (71). השופט כהן קובע כי מאחר ש"הארץ" נתבע אך לאחרונה בפרשת גלט-ברקוביץ' על-ידי המדליפה, הימנעותו המתמשכת מלקבוע נהלים לטיפול במקורות מעידה על "אדישותו" כלפי מקורות (71). לא ברור מדוע בנזימן רואה בדרישה זו דרישה דווקנית ופורמליסטית. אם עיתונות היא מקצוע רציני, ראוי שתתייחס לספקי המידע שלה בכובד ראש. גם בהקשר זה ראוי שהפיצוי שייפסק לקם יתמרץ את "הארץ" ליצור מנגנוני הכשרה ופיקוח לגבי חסיון מקורות. ניכר כי החובה המוסרית לעשות כן בעקבות פרשת גלט-ברקוביץ' לא השפיעה על פרנסי העיתון (41). פגיעה בכיסם אולי תעשה כן.

בנזימן חותם את מאמרו בנזיפה לבתי-המשפט, שבפרשת וידוא ההריגה ובפרשת בלאו-קם "מצאו [...] לנכון לחנך את העיתונות ולהציע לה קורס מזורז בהתנהלות נכונה (לשיטתם), כשהם מתיימרים לבוא במקומה ולהדריך את צעדיה". אזכיר לבנזימן שבתי-המשפט קובעים מדי יום אמות מידה לפעולת רופאים בתיקי רשלנות רפואית או למהנדסים, כאשר מתמוטט גשר. זהו חלק מתפקידם. תמוהה עד מאוד גישתו של בנזימן שדווקא בתחום העיתונות בית-המשפט אינו יכול "להתיימר" להדריך את צעדי העיתונות בתחום השמירה על מקורותיה ופרסום לשון הרע.

מסרן ר' לאלאור עזריה

קו ישיר עובר בין שטח ההרג שבו נורתה הילדה בידי חיילי המוצב בפרשת "וידוא ההריגה" וההיתרים לסיכול ממוקד שניתנו על-ידי הפרקליטות הצבאית, שהפעלתם עמדה במוקד פרשת בלאו-קם, לבין פרשת אלאור אזריה והשתרשות הרעיון כי אפשר לירות בחשודים בטרור בכל מצב.

סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין העיד בפרשת אזריה ללא כחל וסרק כי יש לחסל מחבלים באשר הם מחבלים בלא קשר להוראות הפתיחה באש ("מחבלים דינם למות" – סעיף 159 להכרעת הדין). הן בפרשת "וידוא ההריגה" והן בפרשת בלאו-קם העדיפה התקשורת מסגור תקשורתי אחר, צהוב ומושך צופים וקוראים, ובכך החמיצה את אחת ההתפתחויות המרכזיות שאירעו בצה"ל כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה: חלחול הרעיון כי הריגת חשודים בטרור באשר הם היא חוקית. התפתחויות אלו זרעו רוח. הסופה נקצרה בפרשת אזריה.

שני סיפורי הגבורה שהתקשורת הישראלית מספרת לעצמה על הסיקור הבטחוני בתקופת האינתיפאדה השנייה נעדרי בסיס. בשני המקרים, למרות החומרים המצוינים שהיו בידיה, התרשלה התקשורת כשלא חשפה בפני הציבור את הבעייתיות האמיתית בשתי הפרשות. עתה, משנוספה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בפרשת קם-בלאו על פסקי הדין של בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון (לעניין הקדימונים) בפרשת "וידוא ההריגה", אנו יודעים שבשני סיפורי הגבורה כשלה התקשורת גם מזווית הראייה של דיני הנזיקין.

ד"ר אור בסוק הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת נוטינגהאם, אנגליה. המחבר מודה למיקי היימן על הערותיו הנבונות