שלשום פירסמו כל כלי התקשורת ממצאים מרעישים על עמדות הציבור הימני (בוחרי הליכוד-ביתנו והבית-היהודי) ביחס להסכם שלום עם הפלסטינים. לפי סקרים שערכו בחודש החולף מכוני המחקר של מינה צמח ורפי סמית, רוב ניכר של ציבור זה תומך בסיום הסכסוך עם הפלסטינים על בסיס הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, שיבת ישראל לקווי 67' תוך חילופי שטחים ומימוש זכות השיבה בתחומי המדינה הפלסטינית.

בהסדר זה, שיהיה כרוך בהשארה של גושי ההתנחלות הגדולים בידי ישראל, במחויבות פלסטינית להילחם בטרור ובגיבוי ארצות-הברית, תומכים על-פי הסקר של צמח 57% מתומכי הליכוד-ביתנו, ואילו 25% יתנגדו. על-פי הסקר של רפי סמית, 58% ממצביעי הליכוד-ביתנו יתמכו, ואילו 34% יתנגדו. לפי הסקר של צמח, 53% ממצביעי הבית-היהודי יתמכו בהסכם שלום לפי עקרונות אלה ו-43% יתנגדו, ולפי הסקר של סמית, 47% ממצביעי הבית-היהודי יתמכו ו-45% יתנגדו.

כפתור ופרח. על-פי הנתונים האלה, שהם פרי של סקרים ממוקדים שביצעו מכוני מחקר ותיקים ומיומנים, הציבור הישראלי, ברובו הגדול, תומך בעמדות המרכז-שמאל. זו לא רק השקפתם של בוחרי שלי יחימוביץ', ציפי לבני ויאיר לפיד (גם מרצ דוגלת, פחות או יותר, בנוסחה זו ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני), אלא גם המצביעים התומכים במשנתם של בנימין נתניהו ונפתלי בנט מצדדים בה. כך מלמדים הסוקרים המלומדים.

(צילום: יוסי זמיר)

לפני שנשטפים בשמחה על השלום הקרב ובא, כדאי להיזכר בסקר שפורסם שבוע קודם לכן (ושנדון בטור זה). הוא הציג תמונה הפוכה לחלוטין: 66% ממצביעי הימין מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית; 71% מהם תומכים בתפילה יהודית בהר-הבית. גם פרופ' יצחק כץ, העומד בראש מכון המחקר מאגר-מוחות, שביצע את הסקר הזה, אינו קוטל קנים במדידת הלכי הרוח של הציבור. על מי אפוא לסמוך, על ממצאיו או על אלה של מינה צמח ורפי סמית (שערכו את סקריהם בנפרד)?

אני יודע, אני יודע: השאלות שהציג כץ למדגם שלו אינן זהות לאלו שהפנו צמח וסמית לנשאלים שלהם, וגם ההקשר היה שונה, המדגם אינו חופף, ויש סטיות תקן. ובכל זאת, לא ניתן ליישב בדרך סבירה בין המגמה המצטיירת מתשובות הנחקרים בסקרים של צמח וסמית לזו העולה מתוצאות המשאל של כץ. שם נשקף הלך רוח התומך ביישוב הסכסוך על בסיס הקמתה של מדינה פלסטינית (מפורזת, מפורזת), וכאן התנגדות נחרצת לכך (שני שלישים מהנשאלים). ובל נשכח: שלושת הסקרים נערכו בקרב ציבור הבוחרים הימני..

מאליהן עולות בזיכרון תהיות דומות. בפריימריז בקדימה (2008), ערב הבחירות לכנסת הקודמת, ניבאו שלושה סקרים שונים, שנערכו מטעם שלושת ערוצי הטלוויזיה, ניצחון סוחף לציפי לבני על פני שאול מופז (כ-48% ללבני, לעומת 37% למופז). בפועל, ההתמודדות בין לבני למופז הוכרעה על חודו של אחוז אחד (43% ללבני, 42% למופז).

תחזיות הסוקרים במערכת הבחירות הקודמת כולה לא היו מדויקות יותר: יוסי סעידוב, שבחן באתר זה את מידת הצלחתם, מצא שהמגמות העיקריות שעליהן הצביעו הסקרים לא עמדו במבחן התוצאה הסופית. בתחילת מערכת הבחירות היו סקרים שחזו למפלגתו של אהוד ברק מספר מנדטים חד-ספרתי, אך בשלב האחרון של המערכה העניקו אותם סוקרים למפלגת העבודה למעלה מ-15 מנדטים. גם מגמת ההתחזקות של ליברמן והתבססותו (בסקרים) סביב 19 מנדטים התבדתה. במהלך מערכת הבחירות ההיא העניקו סקרים אחדים בלבד (מתוך עשרות) יתרון לקדימה. תוצאות האמת היו: קדימה 28 מנדטים, הליכוד 27. ישראל-ביתנו 15 מנדטים, העבודה 13.

סעידוב בחן כ-80 סקרים שפורסמו בשלושת החודשים שקדמו ליום הבחירות בכל ערוצי התקשורת המרכזיים ומצא סתירות מרעישות בין הסקרים השבועיים וגם זיגזגים במגמות ההצבעה אצל כל אחד מהסוקרים לאורך התקופה הנבדקת. בלשונו: "אחדים מהסוקרים הכתירו לעתים את קדימה כמפלגה המובילה, ובאותו השבוע, ולפעמים אפילו באותו היום, הציגו סוקרים אחרים את הליכוד כמוביל. נוסף לכך, גם כאשר הסקרים הצביעו על אותה המגמה, הפערים בין המנדטים שניתנו לכל מפלגה גדולה היו גדולים בהרבה מ'טווח הטעות הסטטיסטית'".

מערכת הבחירות הקודמת אינה יוצאת דופן. היא מוזכרת כאן בגלל קרבתה (היחסית) למערכת הבחירות הנוכחית, שבה, שוב, משתלטים הסוקרים על סדר היום התקשורתי, כאשר האופי הרעוע של ביצועיהם הקודמים נשכח או מוצנע ביודעין. בינואר 2013 יש, כנראה, משקל לא מבוטל להלכי הרוח המיוצגים ברשתות החברתיות, שאינם באים לידי ביטוי במדגמי הסוקרים, ויש גם חשש להטיות מובנות בניסוח השאלות ובדרך הצגת התוצאות לציבור – הנגזרות מיחסם של כלי התקשורת לראשי המפלגות.

"העין השביעית" עסק לא פעם בתפקיד המטעה, הספקולטיבי, שממלאים הסקרים במערכות הבחירות. השימוש באמצעי הזה לא נעשה זהיר ומבוקר יותר. להפך, הוא הפך לתופעה כמעט יומיומית ומציף את הציבור בממצאים הנתפסים כמהימנים, בעוד שבפועל יש בהם מרכיב לא מבוטל של ניחוש והיקש שאינם מבוססים דיים.

מי שאחראי להשפעתם הגדולה של הסקרים על הלכי הרוח של הציבור היא התקשורת. היא זו שנזקקת לסקרים (להבדיל מהשימוש שעושות בהם המפלגות לצרכיהן) והיא זו שמעניקה להם משקל של פסק דין הבוחר. למעמד הזה שמקבלים הסקרים יש השלכה ישירה על יחסו של הציבור למפלגות ולמנהיגיהן ועל סיכוייהם בקלפיות. השימוש התכוף בסקרים וההבלטה שניתנת להם בכלי התקשורת אינם משרתים את הציבור באופן אחראי.