לפני ארבעה ימים (21.12.12) פירסם "מעריב" סקר המציג את עמדות העומק של הציבור הישראלי. הסקר, שנערך על-ידי חברת מאגר-מוחות, לא הסתפק בבדיקת הלכי הרוח של הציבור הנוגעים למערכת הבחירות, אלא בחן את עמדותיו בסוגיות יסוד השנויות במחלוקת.
כך למשל קובע הסקר כי רק 11% מהציבור תומכים בהקמת מדינה פלסטינית, ואילו 66% מתנגדים לכך (23% השיבו תשובות אחרות או הודיעו שאינם יודעים). 51% תומכים בבנייה באזור 1E, ואילו 9% מתנגדים; 71% מצדדים בתפילת יהודים בהר-הבית, ואילו 7% בלבד מתנגדים לכך.
(צילום: Chiara Vitellozzi | NuageDeNuit, ר' cc-by-nc-nd)
זאת ועוד, הניתוח הדמוגרפי שמציע הסקר מלמד ש-54% ממצביעי הימין הם חילונים, ש-29% מהם בני 18–30 ו-55% בני 31–64. 58% ממצביעי הימין הן נשים ו-42% גברים, 32% בעלי השכלה יסודית בלבד ו-44% רכשו השכלה תיכונית. רק ל-12% ממצביעי הימין השכלה אקדמית. רק 24% מהציבור הימני הם בעלי הכנסה הגבוהה מהממוצע במשק.
התמונה המתקבלת מפתיעה: ציבור התומכים במפלגות הימין מורכב ברובו מחילונים, יש בו נוכחות גבוהה של נשים, והוא מקיף את חלק הארי של הבוחרים הצעירים. פחות מפתיע להיווכח שלימין אחיזה קטנה בלבד בציבור האקדמי ואחיזה רחבה בקרב בעלי הכנסה ממוצעת ומטה.
ייתכן, כמובן, שהסקר הזה אינו מייצג ושחברת סקרים אחרת תעלה ממצאים שונים מאלה. ייתכן גם שהתשובות לשאלות העומק שהוצגו למשתתפי המדגם הושפעו מאווירת הבחירות ומהשיח הפוליטי האקטואלי, אבל אין סיבה לערער על תקפותו של הסקר המסוים הזה לעומת סקרים אחרים המתפרסמים בתקופה זו בכלי התקשורת.
ממצאי הסקר עומדים בפני עצמם, לא נשמעו השגות מיוחדות על אמינותם, ולכן יש להתייחס אליהם, לפחות, כמייצגים מגמות ממשיות. ואם זה אכן המצב, מתעוררת השאלה, היכן התקשורת? כיצד ניתן להבין את הפער בין השמאלנות המיוחסת לתקשורת לבין נהמת הלב הימנית של רוב הציבור הניזון ממנה?
לכאורה היה ניתן לצפות שההטיה השמאלנית הקבועה המיוחסת לתקשורת ("העם נגד תקשורת עוינת") תשפיע על עמדות היסוד של הציבור בסוגיות שבלב השיח הפומבי. אם התקשורת אכן אפופה בהלכי רוח שמאלניים, המסרים שלה אמורים היו להטביע חותם בתודעתו של הציבור הרחב.
הקיבעון האידיאולוגי היוני המיוחס לעיתונאים בכירים ונחשבים ברוב אמצעי התקשורת אמור היה לחלחל לציבור הרחב ולעצב את עמדותיו. הסקר מפריך את ההנחה הזו: אם אחרי הטפות של 45 שנה, רק 11% מהציבור תומכים בהקמת מדינה פלסטינית מפורזת בשטחי יהודה ושומרון, ורק 7% מתנגדים לתפילה יהודית בהר-הבית, אות הוא שלתקשורת אין השפעה של ממש על הלכי הרוח של הציבור או שלחלופין מאשימים אותה בהאשמות שווא כשמתייגים את רובה כשמאלנית.
ודוק, התהייה המועלית כאן אינה חלה על דפוסי ההצבעה של הציבור. ידוע הפער המובנה בין תודעתם של אנשים לנכונותם לתרגם אותה לשפת מעשה. אדם יכול להזדהות עם תפיסת עולמה של מפלגת העבודה ובכל זאת לשלשל בקלפי פתק הצבעה של הליכוד – מסיבות שונות ומשונות (הרגל, מסורת משפחתית, הסתייגות מרשימת המועמדים, שיקול אישי כלשהו). התופעה הנדונה כאן היא הפער בין הקונסנזוס הציבורי הרחב בעניין עתיד השטחים ומעמד הר-הבית לבין המסרים העיתונאיים העקביים בסוגיות אלו.
במלים אחרות, הממצאים של "מעריב" מיום שישי שעבר מלמדים שרוב הציבור ימני לאין ערוך יותר מאשר עיתונאיו וגם מהפוליטיקאים שלו. שהרי לא רק "הארץ" וכמה תוכניות אקטואליה בקול-ישראל ובגלי-צה"ל, וכמה בעלי טורים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", דוגלים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ובשימור הסטטוס-קוו בהר-הבית, אלא גם רוב הח"כים והשרים. ובכל זאת, הסקר מלמד שהציבור, ברובו, אוחז בהשקפות ימניות קיצוניות יותר.
מסקנה: או שלתקשורת אין כלל השפעה, או שאין אמת בתיוגה הגורף כשמאלנית, או שממצאי הסקר ב"מעריב" משקפים את נוכחותם הגדלה והולכת של "ישראל היום" ושל כלי התקשורת הממלכתיים הנתונים למרותו של ראש הממשלה בשיח הציבורי.