ראש הממשלה בנימין נתניהו מחווה בידו, שלשום (צילום: יואב ארי דודקביץ')

חטף פתח

אחרי כמה שבועות רצופים שבהם שלטו נושאים דומיננטיים בסדר היום, מתפזרות כותרות העיתונים לכיוונים שונים. "נתניהו הקפיא את חוק עורכי-הדין", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרת הראשית של "הארץ", לעומת זאת, היא "נאמן במתקפה על לדור: מסמן מטרות ומגיש אישומים בלי ראיות מספיקות" (כותרת הפוכה לזו שפורסמה בעיתון לפני שנתיים). ב"מעריב" מודיעה הכותרת הראשית על "הסכמה אירופית להטיל אמברגו נפט על איראן", וב"ידיעות אחרונות" היא מבשרת על מסקנות צפויות של ועדת שמגר שיוגשו היום: "המחיר החדש של חייל חטוף".

ביום שישי האחרון, לקראת פרסום מסקנות הוועדה, היתה כותרתו הראשית של "ישראל היום": "השמינייה קבעה: החטיפה הבאה תוביל למלחמה", וכותרת המשנה קבעה כי "ישראל משנה את כללי המשחק ותגיב ביד קשה על חטיפה של חייל או אזרח". בדיווח היום ב"ידיעות אחרונות" (יוסי יהושוע) על המסקנות אין התייחסות לאמצעים צבאיים שעל הממשלה להשתמש בהם במקרה של חטיפת חייל. למעשה גם לא בזה של "ישראל היום", מה שאינו מונע מהעיתון להדפיס את השער מיום שישי. התהדרות שברגיל היא מביכה, וכעת היא גם תמוהה.

לעומת זאת, בטור פרשנות מדגיש אלכס פישמן את המלצות הדו"ח באשר למדיניות תקשורתית, כמו למשל "איך לנתק את ראש הממשלה מן הלחץ הציבורי, כדי לאפשר לו לקבל החלטה באופן שקול". אגב, האלוף במיל' עמוס ירון, אחד מחברי הוועדה (יחד עם פרופ' אסא כשר ושמגר עצמו), הוא אביו של רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות" ולפני כן עורך המשנה של העיתון, שמעל דפיו נוהל קמפיין אגרסיבי ביותר שנועד להפעיל לחץ על ראש הממשלה.

ברית בין הבתרים

הנושאים האחרים, כאמור, המעסיקים את העיתונים היום הם איראן והמאבק על דמותו של בית-המשפט. "אם המהלך ייצא לפועל", כותבים עמית כהן ואלי ברדנשטיין בידיעה הראשית של "מעריב" על החלטת מדינות אירופה להטיל חרם על קניית נפט מאיראן, "תהיה זו הסנקציה המשמעותית ביותר שתוטל על איראן", זאת משום שאירופה צורכת "כ-20% מהנפט שאיראן מייצרת".

"באיראן לא מתרגשים: אירופה לא תקנה? נמכור לסין", נכתב בכותרת משנה על שער "ישראל היום". "החשש: זינוק דרמטי במחירי הדלק בעולם". מידע דומה מספק גם הסיקור ב"מעריב".

בטור הפרשנות בעמ' 3 ב"מעריב" קובע גם נדב איל כי מדובר בצעד אפקטיבי, כי תעשיית הנפט האיראנית, האחראית ל-60% מהכלכלה האיראנית, "סופגת מכה אחרי מכה", וכי המטבע האיראני קורס. יחד עם הסנקציות של ארה"ב על הבנק המרכזי של איראן, נוצר מצב שבו "הסובסידיות הנדיבות שמעניקה הממשלה האיראנית מצויות כעת בסכנה. כאשר אלה יתחסלו, תעמוד המהפכה האסלאמית כולה בסכנה חריפה".

אגב, השבוע קבע פרשן "הארץ" צבי בראל כי "שנה חלפה מאז ההפגנה הראשונה בתחריר, והמהפכה המצרית גוועת לא בגלל המחלוקות הפוליטיות – אלא בגלל העוני".

הנושא השני, דמותה של מערכת המשפט, מגיע לכותרותיהם הראשיות של שני העיתונים המזוהים עם המחנה המרוצה מדמותה הנוכחית של המערכת ואינו מעוניין להחליפה, "הארץ" ו"ישראל היום". זאת לעומת "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שנהוג לתפוס אותם כמעוניינים בשינוי דמותה של המערכת, ויש יאמרו: אף בהחלשתה ועיקורה.

ברם, חלוקת כוחות זו כבר אינה מדויקת. עמדתו של "מעריב" בנושא השתנתה עם חילופי הבעלים (ומן הסתם, גם חילופי העורכים והכתבים התכופים גרמו לכך), וכעת היא אינה ברורה כשהיתה. "ישראל היום", שחקק על עמודיו את העיקרון "לתמוך בשלטון החוק", קרוע כעת בין ההתחייבות הזו (ובעיקר, האופן שבו היא נתפסת מבחינה ציבורית) ובין מהלכי חקיקה של הממשלה המכוונים נגד הרכבו הנוכחי של בית-המשפט העליון.

אחת מדרכי ההתמודדות של העיתון עם הדילמה הזו היא הניסיון לייצר הפרדה בין אותם נסיונות חקיקה ובין הגורם המייצר את המחויבות של העיתון לממשלה ולמהלכיה, הווה אומר ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה האחרון מנהל מדיניות מזוגזגת ביחס להצעות החוק השנויות במחלוקת ציבורית ופוליטית, ו"ישראל היום" מצניע את הזיג ומדגיש את הזג כדי ליישם את ההפרדה האמורה.

"נתניהו הורה להקפיא את חוק עורכי-הדין", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, כאמור, ובכותרת המשנה: "מחשבה שנייה בעקבות הסערה: ראש הממשלה הורה לשר המשפטים וליועמ"ש לעצור את קידום החוק לביטול בדיעבד של הבחירות בלשכת עורכי-הדין". עוד נכתב בכותרת, בסגנון המוזר המאפיין את הכותרות שם, "רבים בליכוד מרוצים, אחרים – מאוכזבים". הסיקור עצמו, שמתפרש על פני הכפולה הפותחת, אנמי, כולל את תגובות הצדדים ותו לא. טור הפרשנות של דן מרגלית הוא כמעט חתרני משום שאפשר לזהות בו משפט שיש בו משום ביקורת על העיתון שבו הוא כותב, ויש בו ביקורת גלויה על שר המשפטים יעקב נאמן, מינוי אמון של נתניהו.

הסיקור בעיתונים האחרים אנמי פחות, ולמעשה אינו אנמי בכלל. ב"ידיעות", שם מקדישים להתפתחות – שלאו דווקא עולה בקנה אחד עם עמדת כמה מאנשי העיתון – את המקום הקטן ביותר, מדגישים בכותרת כי נתניהו "מזגזג", וב"מעריב" כותבת מזל מועלם: "נתניהו היה צריך לדעת כבר אז, כשהשדרה המרכזית של שרי הליכוד אותתה לו שיש גבול לכל תעלול, שהחוק שנועד לפסול רטרואקטיבית בחירה דמוקרטית בגוף סטטוטורי, רק כדי ששר המשפטים ישיג שליטה בוועדה למינוי שופטים, הוא אולי טוב לנאמן, לאלקין וללוין – אדריכליו שיכורי הכוח – אך הוא אסוני לדמוקרטיה. חוק שכמוהו לא היה.

"ראש הממשלה היה צריך לדעת שכשהיועץ המשפטי לממשלה מודיע שלא יוכל להגן על החוק בבג"ץ, כששריו הבכירים חושבים שזה מעשה שלא ייעשה, וכששר המשפטים בורח במקום להגן על החוק שהוא יציר כפיו – הסוף ידוע מראש. אבל נתניהו העדיף לגרור רגליים. לנסות להרגיע את השדים. הוא מצא עצמו כלוא בסבך שיצר. בין המחויבות לשר הנעלם יעקב נאמן, בין האור הירוק שהעניק לאלקין וללוין להתקדם עם החוק המוטרף הזה, בין ש"ס – שלה הובטח שבתמורה לתמיכתה בחוק גרוניס יאפשר לה חוק זה מינוי דיינים מטעמה, וכעת אנשיה הרגישו מרומים – לבין הקולות השפויים בצמרת הליכוד גדעון סער, דן מרידור, בני בגין, לימור לבנת ויובל שטייניץ, שדרשו ממנו לעצור את האיוולת".

אם כן, הסיפור ש"הארץ" ממתג כ"מתקפה על הדמוקרטיה" הופך יותר ויותר למלחמה פנימית בליכוד. כבר לא מדובר בשידור חוזר של "החרצופים" עם מרידור כסמל לאופוזיציה פנים-מפלגתית נרפית, אלא במחנאות המפלגת את בכירי המפלגה. ההחלטה של נתניהו להקפיא את החוק היא אולי, אם כן, בעלת משמעות גדולה יותר מן ההשלכות המשתמעות שהיו יכולות להיות לחוק על הרכב בית-המשפט העליון; היא סמן לתזוזת הלוחות הטקטוניים במחנה הימין עצמו, שמסתבר כי כמו מחנה השמאל, גם הוא מחפש עדיין את זהותו במובן עמוק ביותר.

ב"הארץ", בטור הפרשנות להקפאת החוק על-ידי נתניהו, מזכיר תומר זרחין פעמים אחרות שבהן לא גיבה נתניהו מדיניות ימנית רדיקלית שניסה להנהיג יעקב נאמן (כשר אוצר ב-1998, וכשר משפטים בקדנציה זו ב-2009). "ב-98' זה נגמר בהתפטרות", דבר כותרת הטור, של נאמן כמובן.

הידיעה הראשית של העיתון, של זרחין ושל גידי וייץ, מלמדת כי "הארץ" מפנה כעת את כוונת התותח (יש אומרים כי מדובר בתותח הקדוש עצמו) המשמש אותו בקרב הבלימה על הדמוקרטיה מהח"כים זאב אלקין ויריב לוין ומהשופטים אשר גרוניס ונועם סולברג, מי שהיו (כך מסתבר כעת) רק מטרות דמה, אל המטרה הראשית, אל "יענקלה", כפי שאנו למדים שמכנה אותו ראש הממשלה, שר המשפטים יעקב נאמן. הידיעה עצמה היא רק פרומו: "דיוקן מקיף של שר המשפטים מתאר את דרכי פעולתו של מי שחותר לשנות את שלטון החוק", נכתב בכותרת המשנה, "הכתבה המלאה מחר במוסף 'הארץ'".

הכל אישי

במסגרת ההתפזרות האקטואלית, עוסקת העיתונות בהבלטה בגורלו של רב חיל האוויר, סא"ל רם משה ראב"ד. זה האחרון התפטר מתפקידו כיועץ ועדת ההיגוי של פרויקט שילוב חרדים (שח"ר) בחיל עם היוודע ההנחיות (המחמירות, כנראה, לדעתו) בנוגע לאופן ההתמודדות הנדרש מחיילים דתיים עם נוכחותן של נשים במרחב. כעת דורש הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, לפטר את ראב"ד מתפקידו בחיל האוויר.

אולם בחסות הדרת הנשים הסתננו לשערי העיתונים שתי ידיעות שהשהייה בראש סדר היום מעטה עליהן דוק של מגוחכות. למעשה יש כאן אפקט כפול, משום שלא רק צורת ההגשה שלהן מגוחכת, גם אופן המסגור, הנגוע בתופעה העיתונאית של הפרסונליזציה של התופעה. ובקיצור, נושאים שאולי יש להם חשיבות בפני עצמם, אבל ממוסגרים כך שהצד השולי יובלט ומוגשים כך שהזרקור יאיר וידגיש שוב אותה שוליות.

כך על שער "הארץ" מבשרת כותרת כי "צונזרו כרזות של גילה אלמגור בבירה", מתחת לתמונתה של השחקנית הוותיקה. מה כוונת המשורר? האם ב"הארץ" מכוונים לפרפרזה על המשפט המפורסם, משהו בסגנון: "כשריססו בספריי צילומי דוגמניות, שתקתי. כשציירו שרוולים לדמויות נשים מצוירות, שתקתי. כשצינזרו כרזות של שחקניות תיאטרון נחשבות, בא 'הארץ' ונתן כותרת על השער"?

וב"מעריב", דבר הכותרת הבולטת על השער: "ספריית היישוב רכסים מדירה ספרים חילוניים". "ספריהם של עמוס עוז, צרויה שלו ויאיר לפיד הועברו לאגף נפרד, שנותר נעול רוב הזמן", נכתב בכותרת המשנה מתחת לתצלומי שלושת הסופרים ושל הסופרת יוכי ברנדס (אגב, הדפסת תצלום של יאיר לפיד, אחד האייקונים של מי שאמור להיות המתחרה המר, ב"ידיעות אחרונות" מלמדת על אחת משתיים: העוינות ההיסטורית בין העיתונים היא אכן נחלת העבר בהתחלף בעל השליטה ב"מעריב", או שלפיד נתפס כבר לא כנכס של עיתון מסוים, אלא כמועמד פוליטי שהמותג שלו "משוחרר". ובעצם, למה לבחור אחת משתיים).

הידיעה עצמה נראית כמופת של דמגוגיה. העובדות, שעליהן הכתב, יונתן הללי, כנראה אינו חולק, הן כי ספריית היישוב הצפוני עמדה לפני סגירה, וכדי להגביר את האטרקטיביות שלה החליט ראש המועצה (לטענתו, לפי הוראות משרד התרבות) להנהיג שעות נפרדות לגברים ולנשים, להגביל את שעות העבודה של הספרנית החילונית ולהפריד בין הספרים החילוניים לספרים האחרים (תקראו להם איך שאתם רוצים).

אני מודה שאין לי מושג אפוא מה עניינה של רכסים זו, ולכן נעזרתי בחוכמת ההמונים. הנה דברה של ויקיפדיה: "[..] החל משנות ה-90 החל תהליך התחרדות מואץ ביישוב ובשנת 1993 מונה לראשונה ראש מועצה חרדי [...] בשנת 1995 סער היישוב כשנסגר בית-הספר החילוני האחרון [...] כתוצאה מהתהליך עזבו תושבי היישוב החילונים, והיישוב הפך לחרדי לכל דבר [...] עקב הרוב המוחלט של האוכלוסייה החרדית ביישוב נקרא היישוב בלשון בני המקום 'בני-ברק של הצפון'". אם כן, מה הסיפור? ממתי הפרדה מגדרית וצנזורה תרבותית הן דבר חדש בתפריט היומיומי של החרדי המצוי ועניין לעיתונאים לעסוק בו?

העוקץ, זה שעליו נבנית ההצדקה לידיעה, נחבא במשפט אחד, נתון בסוגריים, המובא בתקציר הידיעה על השער ונעלם מהידיעה עצמה (בעמ' 5): "יישוב שרוב תושביו חרדים (אבל יש בו ציבור רב שנהנה לקרוא ספרות 'חילונית')". האם "מעריב" ערך תחקיר דמוגרפי על הרגלי הקריאה של אנשי קהילות חיי-תורה ואור-חדש המאכלסות את העיר? וגם אם כן, מה אינו מוצדק בטיעוניו של ראש העיר, המסביר כי הנהיג את ההפרדות כך שיתאימו לרוב התושבים ולא למיעוט, וכי החלופה היתה סגירת הספרייה לגמרי? האם "מעריב" מינה עצמו לסוכן של א"ב יהושע? או שבמסגרת תפיסתו העצמית החדשה כעיתון איכות הוא שש להזדמנות להדפיס תמונות של סופרים נחשבים (תצלומים של עשרה כאלה, בסך-הכל, מלווים את ההפניה בשער ואת הידיעה עצמה)?

בעוד שאפשר לבקר את ההחלטה של "הארץ" להעמיד את מנת הסיקור היומית שלו בנוגע למצב הדימויים הנשיים במרחב הציבורי המשותף לחילונים ודתיים על שחקנית ספציפית, הרי שאפשר גם להבין את הצורך המובנה בעבודת העריכה העיתונאית למצוא ייחוד, כלשהו, בדיווח חוזר ונשנה על מציאות שאינה משתנה. אחרי הכל, מדובר בפתרון טוב יותר מזה שנוקטים עיתונים בדרך כלל: זניחה של הדיווח הרציף ושל המעקב העיתונאי וחיפוש אחר נושאים חדשים.

אי-אפשר לטעון כך בנוגע לידיעה ש"מעריב" בוחר להבליט כאייטם החשוב (או השני החשוב) ביותר שהוא מציע לקוראיו. "מעריב" אינו עוסק במרחב ציבורי משותף (למרות הסוגריים הרפים), אלא באורחות החיים בתוך הציבור החרדי גופא. במלים אחרות: "מעריב" אינו מתריע נגד כפייה דתית, אלא מיישם כפייה חילונית.

באורח אירוני, הוא מיישם בכך את ההכרזות של "הארץ" – העיתון שהוא, לכאורה, מעוניין כל-כך להידמות לו, ושמאמר המערכת שלו (וכמדומני, מאמרים אחרים) הכריז כי בנוגע לנושא "הדרת הנשים" תתקיים מלחמת תרבות עם החרדים. אלא שבעוד ש"הארץ" שומר בדרך כלל את המיליטנטיות והדמגוגיה לעמודי הפובליציסטיקה, "מעריב" מקדם אותן לעמודי החדשות. במלים אחרות, העורך של נוחי דנקנר מיישם דווקא את המדיניות של המו"ל הקודם.

טבעי שתרגיש כך

"טבע טיפסה ב-3% והשלימה קפיצה של 8% מיום ראשון", מבשרת כותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר", ואילו הכותרת הראשית של "כלכליסט" מבשרת, אולי, על הירידות במניה החל מיום ראשון הקרוב: "רשות המסים דורשת מטבע 2.7 מיליארד שקל". לצד החותמת "בלעדי ל'כלכליסט'" נכתב בכותרת המשנה: "לטענת רשות המסים, טבע נקטה תכנון מס אגרסיבי בפעילות הבינלאומית ועשתה שימוש ברווחים של מפעל מאושר לשם רכישת חברות בחו"ל בניגוד להוראות החוק. טבע: 'טענת מס הכנסה מתבססת על רעיון מופרך. זוהי פרשנות שגויה'".

"אם במוקד המכירות עונים לכם תוך שתי דקות, למה בשירות הלקוחות של אותה חברה מייבשים אתכם במשך יותר מעשר דקות?", שואלת כותרת על שער מוסף "ממון". מאחר ש"ממון" לא מתנדב לענות על השאלה שהוא עצמו מציג, הרי, לתועלת הציבור, קישור להסבר המלא.

ענייני תקשורת

"פינת הכוסית" שהנהיגו עורכי המוסף הכלכלי של "מעריב" בוטלה, רק כדי לצוץ כתמונת השער של מוסף התרבות (והיום: דוגמנית הלבשה תחתונה). תזכורת מן השבוע שעבר: "לפני כשבועיים בלבד עבר המוסף מתיחת פנים גרפית ותוכנית, שאמורה היתה להופכו ל'ידידותי' יותר לקהל הוותיק של 'מעריב'. 'כבר חודשים ארוכים שיש ב'מעריב' דיבור על 'ז'ורנל' – אווירה עקומת אף כלפי הבן החורג', מספר גורם ב'מעריב'. על השינוי האחרון באופיו של המוסף אומר אותו עובד: 'עד אז ניר חפץ לא התערב ב'ז'ורנל'. כמה ימים לפני השינוי הזה חפץ נשמע אומר שהוא 'הולך להיכנס בדבר הזה' – כשהכוונה היא ל'ז'ורנל'. השינוי הזה הוא פרי התערבותו'". ובכל זאת, הנה יש במוסף ביקורת על החדש של פישוף. ניקוי האורוות לא הושלם.