שינוי דעת קהל באמצעות דיסאינפורמציה

הרפובליקה האיראנית ניסתה להשפיע על דעת הקהל בישראל, כך מדווח הבוקר בתחתית עמוד 5 של "ישראל היום". לפי הדיווח, מאת אסף גולן, חברת סייבר ישראלית חשפה אתמול כי איראן עומדת מאחורי שלושה אתרים המכוונים לקהל הישראלי, אחד בעברית ושניים בערבית, שמטרתם "לגרום לשינוי דעת קהל במדינות היעד באמצעות דיסאינפורמציה".

האתר בעברית, כך על-פי הדיווח, נקרא "תל-אביב טיימס" ומי שיגלוש אליו כעת יגלה בעמוד הבית שלו פנים מוכרות לקוראי "ישראל היום", פניו של הרב הד"ר עוה"ד חיים שיין. באתר האיראני נטלו (בלי רשות, יש להניח) טור שחיבר שיין ואשר פורסם במקור ב"ישראל היום". בטור, אגב, מהלל שיין את המבצע של המודיעין הישראלי באיראן לגניבת חצי טונה חומרים מסווגים ומסיים באזהרה – "יידע כל בכיר איראני שאין לו סודות, 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר'".

כיצד קיוותה הרפובליקה האיראנית שמאמר אנטי-איראני שפורסם ב"ישראל היום" ישפיע לטובתה על דעת הקהל הישראלית? לא ברור. אולי הזדהות יתר עם מיזם הדיסאינפורמציה רחב ההיקף במימון זר שממנו נטלה את המאמר של שיין.

הסקנדל האחרון

הכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר היא ציטוט מפי נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ: "בלי מו"מ – הפלשתינים לא יקבלו כסף". בדיווח מאת ארז לין וסוכנויות הידיעות נמסר כי טראמפ אמר את הדברים בשיחת ועידה עם כ-190 בכירים בקהילה היהודית בארצו לרגל חגי תשרי.

הנאמנות של "ישראל היום" לנשיא ארצות-הברית, שקיבל ממייסד העיתון שלדון אדלסון תרומת עתק שסייעה לו להיבחר לתפקיד, גדולה בימים אלה אף מנאמנות העיתון לבנימין נתניהו, זאת למרות שהעיתון מכוון לתושבי מדינה אחרת מזו שטראמפ הוא נשיאה.

כל עמוד 7 של "ישראל היום" מוקדש הבוקר לביקורת על מאמר בגנות טראמפ שפורסם ב"ניו-יורק טיימס" על-ידי בכיר בבית הלבן שעל זהותו שמר העיתון בסוד. בנוהל שאיפיין בעבר את היחס של "ישראל היום" לביקורת על נתניהו, הטענות המרכזיות במאמר הדעה מוחבאות עמוק בידיעה קצרה בתחתית העמוד, שמוקדשת ברובה לתגובה של טראמפ למאמר. מרבית העמוד מוקדשת בכלל למאמר תגובה מאת עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט, שיוצא נגד עצם ההחלטה לפרסם מאמר דעה בלי לציין את שם הכותב.

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: Gage Skidmore, רישיון CC BY-SA 2.0)

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: Gage Skidmore, רישיון CC BY-SA 2.0)

כתב "הארץ" חיים לוינסון הזכיר הבוקר בציוץ כי בעבר ביסמוט עצמו היה חתום על כותרת ענק שבה ציטט בכיר אנונימי בממשל, שתקף את ציפי לבני. אך ביסמוט לא יוצא נגד אנונימיות באשר היא, אלא רק נגד אנונימיות כמו במקרה הזה, שהיתה יכולה להימנע לו היה פועל האדם האלמוני על-פי מצפונו ופורש מתפקידו טרם כתיבת המאמר.

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את כל עמוד 4 לסיקור המאמר והתגובות לו. כצפוי, כאן עיקרי המאמר מובלטים ומלווים במאמר המדגיש את מסוכנותו של נשיא ארצות-הברית (נדב איל). ב"הארץ" הולך חמי שלו צעד קדימה אל עבר הפיכחון וטוען כי ה"ניו-יורק טיימס" שיחק לידיו של טראמפ.

"המאמר, לאמיתו של דבר, גורם יותר נזק משהוא מביא תועלת, גם מבחינתם של יריבי טראמפ", כותב שלו. לדבריו, "במקום לעסוק בסכנה הנשקפת מנשיא ששריו ועוזריו נמנעים מלמלא את הוראותיו, השאלה שעומדת בראש סדר היום היא אם ראוי לעיתון מכובד כמו ה'טיימס' לפרסם מאמר בעילום שם, ואם הפקיד שכתב אותו הוא גיבור או פחדן".

בהמשך מוסיף שלו כי פרסום המאמר "מתלבש כמו כפפה ליד על תיאוריות הקונספירציה ההזויות שטראמפ מלעיט בהן את אוהדיו, בכיכוב הדיפ-סטייט, פייק ניוז וכל שאר המזימות האפלות של אליטות מתוסכלות שמבקשות להדיח את הנשיא שלא בקלפי".

מזכרת מברלוסקוני (1): מעל דוכן הכנסת עם ראש הממשלה נתניהו (יו"ר הכנסת ריבלין משקיף), 3.2.10 (צילום: יוסי זמיר)

סילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הכנסת ראובן ריבלין, 3.2.10 (צילום: יוסי זמיר)

קתרינה ונדן-הובל, עורכת השבועון האמריקאי "The Nation", נזכרה אתמול כיצד עיתונאי שסיקר בעבר את סילביו ברלוסקוני ייעץ לעיתונאים האמריקאים כשבוע לאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות: "אל תתמקדו באדם או באישיות או בסקנדל האחרון", שכן מעשה שכזה רק יזין את התפיסה שהממסד מתנגד לטראמפ. במקום זאת, הציע העיתונאי, עדיף להתמקד בכוחות החברתיים, הכלכליים והאחרים שהביאו לנו את הטראמפיזם. נראה שבעיתונות האמריקאית יצטרכו ללמוד את הלקח הזה בדרך הקשה, אולי אחרי 2020.

השלכות "תיק 2000"

אמנם נתניהו כבר לא זוכה להגנה כה מופגנת מ"ישראל היום" כפי שהיה עד פרוץ "תיק 2000" (השבוע, אחרי שפרגוואי הכריזה על החזרת השגרירות לתל-אביב, הכותרת בשער "ישראל היום" קראה "מכה לנתניהו"!), אך לא נכון לראות בעיתון כלי שרת בידי מתנגדיו של נתניהו במחנה הימין או מי שהתנתק לחלוטין מהלשכה הבכירה. יש די דוגמאות לכך גם בגיליון הבוקר.

בכפולה הפותחת של "מעריב", למשל, מתפרסמת הכותרת "בג"ץ הקפיא מינוי בכירים: 'אסור לנתניהו להתערב'". בדיווח של "ידיעות אחרונות" על החלטות בג"ץ, בראש הכפולה השנייה, מוזכרת בכותרת המשנה טענת העותרים כי "נציגי הציבור בוועדה מקורבים לנתניהו". בידיעה של "ישראל היום", לעומת זאת, המתפרסמת בראש עמוד 9, השם נתניהו לא מופיע בכותרת וגם לא בכותרת המשנה.

"ידיעות אחרונות", 7.9.2018

"ידיעות אחרונות", 7.9.2018

מנגד, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שבו מתפרסם הבוקר תצלום תקריב מאירוע הרמת הכוסית לשנה החדשה שערך אתמול נתניהו ואשר בו נראית, לצדו, רעייתו שרה נתניהו. לפי חשבון הטוויטר של "וואלה ברנז'ה", קדמו לתצלום הזה של שרה שני תצלומים נאים של רעיית ראש הממשלה בשבוע האחרון, מאז הוחלף עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון בעורך החדש נטע ליבנה.

גם "הארץ" מקדיש תשומת לב לרעיית ראש הממשלה, אך מהסוג שהיא בוודאי היתה מעדיפה לחיות בלעדיו. לפי הכותרת הראשית של "הארץ", שמספק גידי וייץ, שרה נתניהו עשויה להסתבך ב"תיק 4000" גם במעשה מרמה הקשור להעסקת היועץ לשעבר של המשפחה, מי שהיה העורך הבכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והעורך הראשי של "מעריב" בתקופת נוחי דנקנר – ניר חפץ.

"בעת חקירת 'תיק 4000', שבה נחתם הסכם עד מדינה עם חפץ, עלה החשד ששרה נתניהו ניסתה ליצור במרמה מצג שווא כאילו הוציאה מכיסה כספים בעבור שירותיו של חפץ", מדווח וייץ. "אם החשד הזה יבוסס, הוא עלול לסבך את נתניהו במעשה מרמה נוסף, הפעם כלפי מבקר המדינה". ב"ישראל היום", אגב, כותב הפרשן אמנון לורד כי "נראה שיש לנתניהו תשובות טובות בכל התיקים נגדו".

עוד כותרות ראשיות

יום חדשות חלש במיוחד מביא את "ידיעות אחרונות" לשער מבולגן וכותרת ראשית השאובה מראיון שערכה אתי אברמוב עם אלוף משנה במיל' ליאור לוטן, לשעבר מתאם השבויים והנעדרים: "אנחנו משחקים לידי חמאס".

ב"מעריב", לעומת זאת, מוענקת הכותרת הראשית לקלמן ליבסקינד, שפעולתו העיתונאית הביאה השבוע את משטרת ישראל להוציא צו איסור פרסום על שמות בכירים במשטרה שכשלו בבדיקות פוליגרף. "מיניסטריון האמת" היא הכותרת שמתנוססת בשער "מעריב" מעל דיוקנו של המפכ"ל רוני אלשיך.

קלמן ליבסקינד (צילום מסך)

קלמן ליבסקינד (צילום מסך)

"בשורות הבאות הייתם אמורים לקרוא כאן רשימת שמות של קצינים בכירים במשטרה – בהם כאלה שמפקדים על יחידות מובחרות, בהם כאלה שיושבים בצומתי מידע מודיעיניים רגישים, אחד מהם הוא אפילו מועמד למפכ"לות שהמפכ"ל הנוכחי חפץ ביקרו – שכשלו בבדיקות פוליגרף שנערכו להם במסגרת בדיקה בטחונית בשב"כ", כותב ליבסקינד בטורו שבהמשך העיתון. "אתם לא תקראו את זה, למרבה הצער, משום שביום רביעי בלילה, כשבמשטרה הבינו שהדברים הולכים להתפרסם כאן, מיהרו אנשיה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, ובמעמד צד אחד קיבלו צו שאוסר את הפרסום".

הוצאת צו איסור פרסום במעמד צד אחד היא בעייתית בכל מקרה, בוודאי כתגובה לשאילתה של עיתונאי. לפי ליבסקינד, הצו ניתן בשעה 22:50 בלילה על-ידי השופט כרמי מוסק. ואולם, מיד בהמשך מצוין כי השופט הזמין את ליבסקינד ו"מעריב" לדיון בנוכחות שני הצדדים, "אחרי שהבהיר כי סיכוייה (של בקשת המשטרה להוצאת צו איסור פרסום קבוע; א"פ) נראים טובים". כיוון שכך, מסביר ליבסקינד, הוא ובאי כוח העיתון החליטו לא להתייצב כלל לדיון. זו החלטה מצערת.

מנסה להמציא את עצמו מחדש

במדורו הקבוע שב"מעריב" מסכם הפרשן הכלכלי יהודה שרוני את השנה שחלפה, וזאת תחת הכותרת האופטימית "לא הכל שחור". בין היתר מציין שרוני כי יוקר המחיה נמצא בשנים האחרונות בירידה, ואף מספק לכך דוגמאות. "מהפכת התקשורת היא דוגמה מצוינת להורדת יוקר המחיה", הוא כותב. "חברות הסלולר הוותיקות נכחדות כמו הדינוזאורים בעידן הקרח בזכות הרפורמה של כחלון. על חבילות הכל כלול משלמים 20–30 שקל לחודש. בסביח של עובד בגבעתיים כבר גובים יותר למנה. חברות הסלולר מנסות להמציא את עצמן מחדש דרך האינטרנט המהיר וחבילות טלוויזיה מוזלות".

אם נתעלם לרגע מהכותרת על מנת סביח בגבעתיים ביותר משלושים שקל, שקצת מערערת את הטענה על ירידה ביוקר המחיה, נוכל להיזכר שבעבר דווקא היו לשרוני הסתייגויות מהרפורמה של כחלון. אותה רפורמה שפגעה בין היתר בבעלים קודם של "מעריב", איש העסקים (והעבריין המורשע) נוחי דנקנר.

הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", יהודה שרוני, משתמש בטלפון סלולרי (צילום: "העין השביעית")

הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", יהודה שרוני, משתמש בטלפון סלולרי (צילום: "העין השביעית")

בשנת 2014, לדוגמה, אחרי שדנקנר כבר לא היה ב"מעריב", זלזל שרוני ברפורמה של כחלון וכינה אותו "אביר משתמשי הסלולר". הפרשן הכלכלי הדגיש אז את המחיר ששילמו עובדי חברות הסלולר עבור הצלחת הרפורמה. "לא אקח ממנו את הקרדיט על המהלך שחסך למשקי הבית חמישה מיליארד שקל בשנה, אבל אוסיף שתי הערות על מה ששוכחים להזכיר", כתב אז שרוני. "הרפורמה האיצה תהליכי התייעלות בחברות הסלולר ויותר מ-3,000 עובדים פוטרו. בניגוד לאגדות, הם לא נקלטו בחברות החדשות שקמו. הצניחה בשווי מניות חברות הסלולר גררה תספורת של יותר מעשרה מיליארד שקל בשוויין, ופגעה במה שאוהבים לכנות 'החיסכון הפנסיוני'". הטיעון הזה, כפי שנכתב כאן בעבר, לא היה עובר תלמיד שנה א' לכלכלה.

הבוקר שרוני מתעלם מ-3,000 המפוטרים ומהפגיעה בחיסכון הפנסיוני. האם הגיע בדיעבד למסקנה שהם היו שווים את החיסכון של מאות שקלים לחודש לכל מנוי טלפון סלולרי מהציבור הרחב? סביר יותר שהוא פשוט שוב כותב מהפוזיציה.

הנה, רק בשבוע שעבר, בעקבות ההחלטה של העליון להחמיר בעונשו של דנקנר, כתב שרוני כיצד, עם רכישת "מעריב" על-ידי דנקנר, התבקש להיות העורך הכלכלי של העיתון. "לאחר שהתאוששתי, מלמלתי לעצמי: אוי ואבוי. איך אוכל לסקר בצורה הוגנת את שלל פעילויות אי.די.בי, כולל סלקום, שופרסל וכלל-ביטוח", כתב שרוני בשבוע שעבר. חששו התממש, כך הוא עצמו מעיד: "מה שהתרחש בעיתון בשנות דנקנר תואר במידה רבה של דייקנות במדורי הברנז'ה" (הנה הסיכום של "העין השביעית" לשנות נוחי ב"מעריב").

אבל בזמן אמת, כששרוני עדיין עבד ב"מעריב", הוא טען שהסיקור בו ענייני לגמרי. במושב של פורום קיסריה שעסק בעיתונות כלכלית נשאל שרוני על-ידי מנחה הפאנל עמנואל רוזן כיצד קרה שיום לאחר פרסום מסקנות ועדת הריכוזיות, שפגעו באינטרסים הכלכליים של נוחי דנקנר, שלושת מאמרי הפרשנות שהובלטו בשער מוסף "עסקים" של "מעריב" יצאו נגד מסקנות הוועדה, כולל מאמר של שרוני עצמו שהופיע תחת הכותרת "שינוי מסוכן".

"האם יכול להיות עיתון", תהה רוזן, "שיתנהל בצורה ראויה וסבירה כשהוא צריך לייצג את האינטרסים המובהקים של הבעלים שלו בתקופה כל-כך קשה?". שרוני הודה כי "זה לא פשוט", ומיד הוסיף: "אבל אני חייב לומר לך שהפרשנויות שנכתבו שם היו ענייניות לגמרי. אני חושב שכל המאמרים האלה נכתבו לגופו של עניין. ייתכן שהם מקדמים בצורה עקיפה את האינטרס של בעל השליטה, אבל בצורה עקיפה".

יותר חשוב מהתוכן

ספיח נוסף להחלטה על דנקנר אפשר למצוא במדור של ליאור דיין במוסף השבועי של "מעריב". הפובליציסט, שכתב טור לעיתון גם בתקופת דנקנר, נזכר כיצד החליט אז יום אחד להקדיש את הטור ל"תרופה מסוימת של חברת תרופות בינלאומית גדולה".

לפי דיין, "אחרי הפרסום קיבלתי טלפון זועם מהדובר של החברה. הוא אמר לי בשיא החוצפה שאילו ידע שאני הולך לפרסם משהו כזה, היה דואג שלא אני הייתי זה שיכתוב את הכתבה. ואז הסביר שיש לי שתי אפשרויות: 'או שאתה תדאג שהטור לא יעלה באתר האינטרנט, או שאני אדאג לזה'. אמרתי לו שאין סיכוי שאני עושה דבר כזה ואיחלתי לו בהצלחה – מתוך ידיעה ברורה שאין סיכוי שיצליח לעשות דבר כזה. עם כל הכבוד, 'מעריב' הוא עיתון שתפקידו לשרת את ציבור הקוראים ולא את חברות הפרמה (או כל חברה אחרת).

נוחי דנקנר, 2007 (צילום: משה שי)

נוחי דנקנר, 2007 (צילום: משה שי)

"'אוקיי, איך שאתה רוצה', אמר לי הדובר וניתק. 20 דקות אחר-כך קיבלתי טלפון מהמערכת ובישרו לי שהכתבה לא תעלה לאתר האינטרנט. הייתי בשוק. לא שאני איזה עיתונאי חוקר, רודף האמת והצדק, אבל מעולם לא קרה לי דבר כזה. אפילו לא משהו שהתקרב לזה. לא הבנתי איך זה יכול להיות. 'תשמע', אמר לי מישהו במערכת שביררתי איתו את העניין, 'יש כאן למעלה אינטרסים עסקיים. זה יותר חשוב להם מהתוכן'.

"'אבל התרופה הזו היא פיקציה, לא באמת עושה את מה שהיא אמורה, לא חשוב שיידעו על זה?', שאלתי. 'ברור שחשוב, אבל אתה חייב להבין: אנחנו בתקופה חדשה כאן בעיתון, ויש דברים שקשורים לכל מיני עניינים עסקיים שלמעלה ממני וממך. עזוב, אל תתעסק בזה בכלל'".

ב"גלובס" מראיין חן מענית את עו"ד חנה קורין, ראש צוות התביעה במשפטו של נוחי דנקנר. "הסיקור התקשורתי האינטנסיבי של המשפט השפיע על האופן שבו ניהלתם אותו?", שואל מענית. עו"ד קורין מכחישה מכל וכל. "מתחילת הדרך, אני והצוות שלי – עורכי-הדין עמית בכר ומאור ברדיצ‘בסקי, שהיו שותפים מלאים לניהול התיק בבית-המשפט המחוזי; ועו"ד יוני לבני, שהיה שותף מלא לניהול של הליך הערעור בעליון – עסקנו אך ורק בתיק התרמית שהובא לפתחנו", היא אומרת.

"לא הסתכלנו לא ימינה ולא שמאלה. לא על הטענות של התנועה לאיכות השלטון, לא על הסיקור בתקשורת. לא נכנסתי לנושא הריכוזיות או לאיך דנקנר ניהל את החברות שלו. שום דבר. קיבלנו תיק עם נתוני מסחר ועם ראיות, בדקנו אותם, וזה התיק שהגשנו וזה כתב האישום. מה שכתבו בעיתונים לא רלבנטי לתיק שלנו".

נורמה עיתונאית מסוכנת

במוסף "ישראל השבוע" מתריע נדב שרגאי מפני "פיגוע בחופש ההצבעה" בבחירות המקומיות לירושלים. לפי שרגאי, 193 נקודות קלפי יפוזרו בירושלים ב-30 באוקטובר הקרוב, "אך רק 6 מהנקודות, 3 אחוז בלבד, נמצאות בשכונות ערביות, לעומת 187 נקודות קלפי, 97 אחוז, בשכונות היהודיות". לדבריו, "אין שום היגיון להעניק ל-40 אחוז מאוכלוסיית העיר כמעט אפס נקודות כתובת הצבעה".

ואמנם, ההיגיון היחיד הוא הרצון של השלטונות לשמר את החרם שהטילו הפלסטינים תושבי מזרח-ירושלים על הבחירות המוניציפליות, או למצער, אי-הרצון שלהם לבטל את החרם.

לפי הממצאים שמצטט שרגאי, שנאספו על-ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, "שלוש מנקודות הקלפי הערביות ממוקמות בבית-צפאפא ושלוש נוספות בשייח' ג'ראח, בעיר העתיקה ובג'בל-מוכאבר. משמעות הדבר היא שלמעט בית-צפאפא, כל בעלי זכות ההצבעה בשכונות הערביות האחרות בעיר (כ-190 אלף איש) צריכים להגיע לשלוש נקודות על מנת לממש את זכותם – כ-57 אלף בעלי זכות בחירה לנקודה. בשכונות גדולות כבית-חנינא ושועפט אין אפילו קלפי אחת, והן מרוחקות עד 5 ק"מ מנקודות הקלפי".

שרגאי מבקר בחריפות את הפריסה הלקויה מאוד של נקודות ההצבעה בשכונות הערביות, וטוען כי משרד הפנים צפוי לפיכך להבקיע עוד גול עצמי.

חוסר הרצון לשתף את החברה הערבית בדיון הפוליטי בישראל הוא אכן מדאיג ובעל השלכות הרות אסון. אולם עמיתיו של שרגאי לעיתון "ישראל היום" נוקטים בגישה זו דרך קבע.

קלפי ריק במזרח ירושלים בבחירות לראשות עיריית ירושלים, 2008 (צילום: מרים אלסטר)

קלפי ריק במזרח ירושלים בבחירות לראשות עיריית ירושלים, 2008 (צילום: מרים אלסטר)

הבוקר, במוסף "שישבת" של "ישראל היום", מתפרסמות התוצאות המלאות של סקר שהזמין העיתון ממכון הגל-החדש לבדיקת הידע של תלמידי כיתות י"א-י"ב. ליתר דיוק: בדיקת הידע של תלמידי כיתות י"א-י"ב היהודים בלבד. להבדיל מהפרסום המקדים על תוצאות הסקר, בגיליון מלפני יומיים, הפרסום המלא אינו מטעה את הקוראים אלא מדגיש הן בכותרת והן בגוף הטקסט כי הסקר נערך בקרב יהודים בלבד. עם זאת, גם בלי ההטעיה נותרה במקומה האפליה.

בטקסט הנלווה לתוצאות הסקר, מאת ברוך רון, עורך "שישבת" והמשנה לעורך "ישראל היום" מוסבר כי הסקר "לא כלל תלמידים ערבים כדי למנוע הטיה של התוצאות, בעיקר בשאלות בעלות הקשר לאומי או פוליטי".

בתשובה לפניית "העין השביעית" מוקדם יותר השבוע מסר העיתון כי תלמידים שאינם יהודים הושמטו בכוונה תחילה מהסקר, וזאת מפני ש"חלק מהשאלות בסקר נושאות צביון פוליטי-לאומי – כמו 'מה קרה בכ"ט בנובמבר' או 'מהן מילות 'התקווה'", ולפי העיתון, "מאחר שעמדת הרוב המכריע של הציבור הערבי בסוגיות אלו ידועה, הרי שהכנסתם של תלמידים ערבים לסקר מסוג זה אינה רלבנטית, והיתה רק גורמת להטיה של התוצאות".

הטענה המיתממת הזו עומדת בניגוד מוחלט למסקנת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, שהרשיע את "ישראל היום" (ועיתונים אחרים) בהטעיה ואפליה פסולה. "ההנחה כי בעניינים מסוימים דעתו של ציבור מסוים 'ידועה' או ניתנת לניחוש מהווה הכללה בלתי ראויה אשר עלולה לתת דרור לסטריאוטיפים ולדעות קדומות", נקבע בהחלטת בית-הדין. "לא ניתן להניח בנקל הנחות מסוימות בדבר דעתו של ציבור מסוים. קביעה זו הינה שגויה מיסודה, והיא מבטאת נורמה עיתונאית מסוכנת".

במקום הדרה והנצחת האפליה, אפשר בהחלט לבצע סקר ידע כללי בקרב מדגם מייצג של תלמידי כיתות י"א-י"ב מכלל האוכלוסייה, ובעת פרסום התוצאות להבדיל בין תוצאות תלמידים יהודים וערבים. "לאילו מדינות יש גבול עם ישראל?" – מעניין לדעת מה תלמידים יהודים ענו ומה תלמידים ערבים השיבו, והאם יש הבדל בידע. "ציינו את שמותיהם של ראשי הממשלה שכיהנו בישראל" – למה לא לשאול גם תלמידים ערבים? וכן הלאה. אלו הן שאלות שראוי להציג בפני תלמידים יהודים וגם בפני תלמידים ערבים.

נכון, אין הרבה טעם להשוות בין היכולת של תלמידים יהודים למנות את חמשת חומשי התורה, כפי שנשאלו בסקר, לבין היכולת של עמיתיהם הערבים, אולם אפשר לתת במקביל שאלת ידע על נצרות ואסלאם ולראות גם מה היהודים יודעים על דתות אחרות. הפתרון, בכל מקרה, אינו ניחוש העמדות של הערבים והדרתם מסקרי דעת קהל, אלא בדיקה מקיפה, לא מדירה, והצגת הממצאים באופן ראוי. זה יכול רק להעשיר את המידע שמונח בפני הקורא, גם אם יעלה מעט יותר לעורכי הסקר.

למרבה הצער, יש מקום לחשש כי המניע הכלכלי אינו הסיבה המרכזית להדרה החוזרת ונשנית של החברה הערבית מסקרי דעת הקהל של "ישראל היום", אלא מניע אידיאולוגי, שלא מוכן לראות אלא ביהודים את בעלי זכות הדעה בישראל.

שנה טובה

פרשן "גלובס" אלי ציפורי מאחל הבוקר בטורו הקבוע שנה טובה למתנגדי מתווה הגז, תוך שהוא מפנה אליהם את השאלה "מי פה המושחת?". לדבריו, נושא מתווה הגז נעלם מהדיון התקשורתי גם בגלל הצלחת המתווה עד כה, אך גם בשל שינוי בשוק הגז הטבעי ש"לא נותן למתנגדים לגיטימציה לצאת ממאורותיהם ולנהל שוב פסטיבל מסיבות פוליטיות ולא כלכליות". לפי ציפורי, המניע של מתנגדי המתווה היה פוליטי לחלוטין, ולמרות שאינו כותב זאת במפורש נראה שכוונתו היא שמדובר בגורמים שהתנגדו לבנימין נתניהו ואשר מצאו באמצעות ההתנגדות למתווה הגז עוד דרך לבקר את פעילותו של ראש הממשלה.

השינוי שאליו מתייחס ציפורי בטורו הוא עליית מחיר הגז הטבעי הממוצע ליחידת חום באירופה מ-4.5 דולר בשנת 2016 ללמעלה מ-9 דולרים בימים אלה. זאת בזמן שמחיר הגז הטבעי הממוצע בישראל עומד על 5.5 דולר, ותחנות הכוח הפרטיות משלמות כ-4.7 דולר ליחידה.

"כדרכם של המתנגדים לצבוע כל סוגיה בשחור ולבן, כל מי שלא יישר קו הפך למושחת שמקבל שוחד", כותב ציפורי בטורו. "היו לי ה'כבוד' ו'הזכות' להימנות ככזה. אז הנה, גם להם יש הזדמנות להכות על חטא ולעשות את חשבון הנפש שלהם על הקמפיין הפוליטי והדי מכוער שהם ארגנו".

ציפורי מכוון, מותר להניח, לפעילים שארגנו הפגנות נגד מתווה הגז. אחת הבולטות שבהן היא אור-לי ברלב, שמתראיינת השבוע למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (דנה ספקטור), לרגל עלייתה הקרובה של "הרשת החברתית", תוכנית חדשה שתגיש בערוץ רשת 13 לצד תומר אביטל וערן הילדסהיים (גילוי נאות: את התוכנית עורך אבנר הופשטיין, חבר הוועד המנהל של עמותת העין השביעית).

עיקר הראיון של ספקטור עם ברלב עוסק בחייה האישיים, עם דגש על פוליאמוריה. אולם ברלב מקשרת בין מערכות יחסים עם כמה בני זוג בו זמנית להפגנות נגד מונופול הגז. "זה אותו הדבר מבחינתי, פוליאמוריה והמאבק בשוד הגז", היא אומרת. "זה לא לקבל את השיטה, בין שזה מונוגמיה ובין שזה הון-שלטון. זה לבחור את הדרך שלי בעצמי, את התלם שמתאים לי ללכת בו".

בחלק אחר של הראיון טוענת ברלב כי המאבק במתווה הגז היה "הצלחה מדהימה". לדבריה, "הצלחנו לכווץ את מכסת היצוא המופרכת של המתווה המקורי ברבע – כשהשווי שלו בשעתו היה משהו כמו מאה מיליארד שקל. ואזרחי ישראל הרי זקוקים לגז לשימוש מקומי, מה שיפחית דרמטית את זיהום האוויר ויכול להוריד את יוקר המחיה. זה המון, זה הישג אדיר, למרות שזה לא מספיק.

"את מבינה שכבר חמש שנים אנחנו משלמים פי שניים ויותר ממה שאנחנו צריכים לשלם בחשבונות חשמל? קחי שליש מחשבון החשמל השנתי שלך, לכי תעשי שופינג, סעי ליוון. והכי חשוב, חלק מהמתווה לא עבר בבג”ץ, שזו אגב פסקה שראש הממשלה התעקש להגן עליה באולם באופן תקדימי. פסקה שלמה שלפיה היו אמורים פחות או יותר לתת את המדינה לטייקונים לעשר השנים הקרובות – והיא לא עברה. ובצדק".

ציפורי, יש לציין, יוצא בטורו לא רק נגד מארגני ההפגנות של המאבק על מתווה הגז, אלא גם נגד העיתונאים שסיקרו את המאבק באהדה ואת המונופול בביקורתיות, כולל כאן באתר "העין השביעית" (בלי להזכיר איש בשמו). הרחבת רשת ההתנגדות הפוליטית למתווה הגז מקומץ מארגני ההפגנות לחלקים בעיתונות דווקא מחלישה את הטיעון שלו. כפי שתיאר זאת כאן איתמר ב"ז ביולי 2015, אחרי טור קודם של ציפורי שטען כי המניע של המתנגדים פוליטי:

בעל הטור המרכזי של 'גלובס' טוען כי יש בידיו סקופ לא נורמלי: העיתונאים המתחרים, אלה שבחלק אחר הוא מכנה עיתונאים 'חוקרים' ‒ כך, במרכאות ‒ הם למעשה חלק מאופרציה סודית שבמסגרתה הם גם מפעילים ארגוני מגזר שלישי ויוזמות מחאה עממיות, לכאורה.

ציפורי מבקש מקוראי 'גלובס' להאמין לו שכשמייסד 'דה-מרקר' לא עוסק בפיצוח דו"חות נובל-אנרג'י ופרישת התוצאות בטורו השבועי, וכשהפרשן זוכה פרס סוקולוב של 'כלכליסט' מרים את הראש ממסך הניהול של הבלוג שלו, וכשכתבי האנרגיה של כל אחד מהעיתונים האלה מסיימים שיחת טלפון עם מקור או עם עורך קצר רוח ‒ הם כולם קמים, אורזים תרמיל ויוצאים למטה סודי של ארגון כלשהו, שם הם מתקינים יחד שלטי מחאה, בונים בובות גרוטסקיות של יצחק תשובה ומתכננים את ההפגנה הבאה".

עושים לביתם

ב"ישראל היום" מדווחים על מחקר שבוצע בסיוע הקרן למחקר רפואי של מרים אדלסון. לדיווח נלווה גילוי נאות ("גילוי נאות: ד"ר מרים אדלסון היא מו"ל 'ישראל היום'. משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'"), שרק מדגיש עד כמה חסר גילוי נאות דומה, למשל, בכל ידיעה על נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ. שורה קטנה שתציין כמה כסף תרמו בני הזוג אדלסון לקריירה הפוליטית שלו, למשל.

ב"מעריב" שוב מתפרסם מדור במימון בנק הפועלים ("מנהלים מחליטים"). אגב, לפני שבועות אחדים השתתף במדור הראל ויזל, הבעלים והמנכ"ל של חברת האופנה פוקס. היה זה עוד לפני פרסום התחקירים על כך שהטריד מינית נשים, שהביאו לירידה חדה במניות החברה ולדרישה לסלקו מהתפקיד.

הראל ויזל במדור המומן של בנק הפועלים, "מעריב", 20.7.2018

הראל ויזל במדור הממומן של בנק הפועלים, "מעריב", 20.7.2018

כשנשאל באותו מדור פרסומי איך ראוי להתמודד עם תקופות רעות, השיב ויזל: "כשחס וחלילה מגיעה לך תקופה רעה, היא בדרך כלל גם תקופה רעה לכל המשק. פה אני רוצה להדגיש שלנו בפוקס מעולם לא היתה תקופה ממש רעה. היו תקופות טובות וטובות פחות, אבל תמיד הרווחנו כסף, ובמשך כל שנות פעילותנו הרווחנו מאות מיליוני שקלים. עם זאת, צריך לזכור שכאשר יש תקופה רעה למשק, מי שיש לו מזומנים בקופה מצבו תמיד יהיה טוב יותר".

במוסף "גלריה" של "הארץ" שוב מכרו את השער לפרסומת.

ענייני תקשורת

לא תקין. מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי אלדד קובלנץ מעניק ראיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (רז שכניק). בפרוטוקול מועצת התאגיד מ-12 ביוני, שמצוטט על-ידי שכניק, קובלנץ אמר: "עדכנתי את ועדת התוכן ואני מבקש לעדכן גם את המועצה – בשבועות האחרונות קיבלתי לא פחות משלושה מסרים שאם מר יונה ויזנטל לא ימונה לסמנכ"ל הטלוויזיה, מצבי לא יהיה טוב ושתהיה לי בעיה קשה עם המועצה וידאגו להגיע גם אליהם. אני מניח שמדובר באנשים שחושבים שהימצאותו שם תתרום להם לחיים.

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

"דיברתי עם שלושה אנשים ש'רוצים' את טובתי, זה חצי איום, חצי 'תסמוך עלינו'. אני לא רוצה להגיד את שמותיהם כרגע. במהלך תקופה זו גם גיליתי כי הגלגל ברכב שלי פונצ'ר פעמיים. אינני יודע אם יש קשר בין הדברים". ויזנטל, בתגובה, קרא לו לפנות למשטרה.

כשהוא נשאל לגבי המסמך המשמיץ שנחשף ב"הארץ" אומר קובלנץ: "פנינו לארבעה עובדים, שניים מהרשות, אחד איש תקשורת בכיר, ואחד בכיר לשעבר ברשות השידור. אחד מהם, איש חיצוני ולא עובד רשות השידור כרגע, שלח מסמך ובו התבטא באופן לא ראוי, בחלק מאוד מצומצם מהמקרים". "למה לא השמדת את המסמך?", שואל שכניק, וקובלנץ משיב: "ביקשתי מיד מהגורם האחראי להשמיד את כל הביטויים הלא-ראויים והלא-רלבנטיים. זה לא קרה. זה לא תקין, ובפעם הבאה שנקים תאגיד אנחנו נתקן את הטעויות האלה".

Natural Man. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" נפרד בעל הטור הבכיר שלמה ארצי מעורך העיתון לשעבר רון ירון. "אני לא עיתונאי. אני זמר שכותב טור על החיים הקטנים שבהם אני יכול לשים בכפיפה אחת נניח את אהבתי לשואבי אבק ליד שנאתי לשנאת חינם. אז מי שהביא אותי לכתוב פה טור היה חברנו האהוב רון ירון, העורך הראשי של העיתון שעזב את הג'וב שלו בימים אלה", כותב ארצי.

בהמשך הוא מאחל לעורך לשעבר: "דרך צלחה, רון יקר. נתגעגע לשכל ולרגש הישר שלך. ואם בא לך לשמוע זן נכחד של שירה אמיתית, אני ממליץ על הביצוע הבלתי נשכח של ארתה פרנקלין (שהלכה לעולמה השנה) ל-'Natural Woman' בערב ההוקרה לקרול קינג. מוקדש לך, Natural Man".

ברכות. ב"ישראל היום" מדווח ערן סוויסה כי עורך העיתון בועז ביסמוט יקבל אות הוקרה מאיגוד יועצי התקשורת בישראל. אין זו הפעם הראשונה שעורך בכיר בעיתונות הישראלית מקבל פרס מאיגוד שעוסק במקצוע מסייע לעיתונות. ביולי 2005 נבחר מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק לאיש השיווק של איגוד השיווק הישראלי.

ד"ש לשלדון ומוזס. מודעת עמוד שבה נראה דיוקנו של רון לאודר מעל ברכת שנה טובה מתפרסמת ב"מעריב" וב"הארץ". לא ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות".

מודעה מטעם רון לאודר, "מעריב", 7.9.2018

מודעה מטעם רון לאודר, "מעריב", 7.9.2018

פתרון מושלם. על אחד מעמודי "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מופיעה מודעה חדשה לתכשיר צריכת הניקוטין ג'ול. בשונה מפרסומות לסיגריות, המוגבלות מאוד בחוק, המודעה לג'ול כוללת לא רק את המוצר, אלא גם פרזנטור. כל עוד לא יתוקן החוק כך שיטיל רגולציה גם על מוצרי עישון וניקוטין אלקטרוניים, אין כל הגבלה על הפרסום. באותה המידה ג'ול יכולים לעלות בשבוע הבא עם מודעה שבמרכזה דמות מצוירת שקורצת לילדים.

מודעה לג'ול, "ידיעות אחרונות", 7.9.2018

מודעה לג'ול, "ידיעות אחרונות", 7.9.2018