הזדמנות להכות על חטא

את שער "דה-מרקר" מעטר דיוקנו של נוחי דנקנר, מי שהיה עבור העיתון במשך שנים ארוכות המייצג המובהק לכל מה שבעייתי בעולם העסקים הישראלי. מעל הכותרת הראשית בשער, "האסירון העליון", נכתב כי דנקנר "מסיים את דרכו העסקית כעבריין מורשע ונשלח לשלוש שנות מאסר". על הסיפא של המשפט אין ויכוח, אך האם גם הרישא נכונה? האם אכן כניסתו של דנקנר לכלא היא גם סיום דרכו העסקית?

מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק חותם את טורו בסימן שאלה. הרשימה של רולניק מוקדשת כולה לבעייתיות החריפה שבהתנהלות דנקנר האיש בפרט והתרבות העסקית שייצג בכלל ("הדנקנריזם"), אשר עד היום לא נחקרו על-ידי רשויות החוק. לסיום כותב רולניק: "זה הזמן, המועד והמקום לשאול את הפוליטיקאים, הרגולטורים, החוקרים, המשפטנים, הכלכלנים והעיתונאים המובילים שלנו; את כל אחד מהם: איפה אתם עומדים בסוגיה הזאת – ביעור סופי של הדנקנריזם או פתיחת האפשרות לחזרתו? מכאן נתחיל כעת את הדיון".

יש מי שמניד ראשו לכיוון פתיחת האפשרות לחזרתו. אם לא של הדנקנריזם כולו, אז ודאי של דנקנר עצמו. ממש כפי שנאמניו של אהוד אולמרט התבטאו בתקשורת ערב כניסתו של ראש הממשלה המורשע לכלא, כך נאמניו של דנקנר כיום.

קחו, למשל, את סבר ("כך הפך [דנקנר] מנער תכול עיניים לגבר עסקים קשוח") פלוצקר. לפני כשש שנים, אחרי שהחקירה בעניינו של דנקנר כבר הפכה גלויה, פסק פלוצקר כי "דנקנר לא נענש על חטא היוהרה; הוא לא אדם יהיר". לכל היותר, גרס פלוצקר של 2012, דנקנר לא היה זהיר. הבוקר טורו של פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נפתח בחטיבה המוקדשת כולה לדנקנר ומוכתרת בביטוי "מחיר היוהרה".

דנקנר, אליבא דפלוצקר 2018, לא רק שהיה יהיר אלא גם ישלם מחיר כבד על יוהרתו. יחד עם זאת, לא הכל אבוד. "נוחי דנקנר אמנם עבר על חוק ניירות הערך באחת הנקודות הרגישות ביותר: הונאה והשפעה על שערי המניות בדרכי תרמית, אבל לא הואשם בשוחד, בשחיתות או בפגיעה במישהו מלבד באמינותו של שוק הון הוגן", כותב הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות". "השנים הצפויות לו במאסר יספקו לו את ההזדמנות להכות על חטא וללמוד לקח. הוא יכול לצאת את שערי הכלא כאדם חדש. עכשיו זה רק בידיו". בידיו של דנקנר, ובידי מי שמכין את הקרקע לחזרתו, כמובן.

מחרה מחזיק אחרי פלוצקר היועץ האסטרטגי אבי בניהו, בטורו הקבוע ב"מעריב". "אני אוהד את נוחי דנקנר וכואב את מה שאירע לו", כותב בניהו. "ייתכן שלא פופולרי לומר את הדברים האלה, אבל זו האמת שלי. למדתי להכירו במלחמת לבנון השנייה וב'עופרת יצוקה' ולאחר שהשתחררתי גם עבדתי לצדו פרק זמן קצר – שלושה חודשים. נוחי, ישראלי מוכשר מאוד, ידע לא רק להכפיל, אלא גם לחלק: לערי פיתוח, לסטודנטים, לפריפריה. הערכתי אליו גברה כשמנה באוזני באומץ את הכשלונות שלו. אינני מכיר רבים שהיו עושים זאת. אני מאחל לו שלאחר שישלם את חובו לחברה כפי שקבע בית-המשפט – הוא ישוב ויתרום כאן לכלכלה ולמשק, למוד לקחים ותובנות".

בניהו נשכר בעבר על-ידי דנקנר כדי לייעץ לו בשעה שהאחרון היה באחד מרגעי המשבר הגדולים של הקריירה העסקית שלו. מה עשה למענו? עיתונאית "הארץ" לשעבר חנה קים צייצה השבוע כי עורך "דה-מרקר" לשעבר סמי פרץ סיפר ש"אבי בניהו איים שיתפור לאנשי ה'מרקר' תיקים בעיתונות (של מוזס)", כחלק מהמאבק של דנקנר בעיתון הכלכלי שביקר אותו תדיר. את הגרסה הזו, לדברי קים, השמיע פרץ מול המצלמות של דורון צברי כשזה עוד עבד בתאגיד השידור הציבורי, אך היא לא הגיעה בסופו של דבר לשידור.

בניהו, בתגובה לפניית "העין השביעית", מסר כי מקרה כזה "לא היה ולא נברא". לדבריו, מעולם לא עלתה טענה כזו נגדו, וממילא לא חסרות לאנשי "דה-מרקר" במות לכתוב את אשר על לבם. פרץ סירב להגיב לפניית "העין השביעית", אך בעבר כבר התבטא פומבית לגבי הקשר בין בניהו ל"ידיעות אחרונות". בשנת 2014 נעצר היועץ האסטרטגי בניהו במסגרת חקירת פרשת הרפז. אחרי לילה אחד שוחרר, ולמחרת הופיע תצלומו על שער "ידיעות אחרונות". פרץ צייץ תצלום של בניהו המשתחרר בשער גליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", והוסיף: "כבוד השמור לגלעד שליט ובניהו".

הנתניהוהים

"בזחיחות דעת מופגנת ישב אמנון אברמוביץ' מול הצופים במהדורת החדשות, והמסקנה 'המלומדת' שלו מפסק הדין בערעורו של דנקנר היתה שבנימין נתניהו צריך להסיק את המסקנות ושעדיף לו להגיע לעסקה עם הפרקליטות ולפנות את הבית ברחוב בלפור", כותב חיים שיין ב"ישראל היום", בטור שמקבל מקום של כבוד בראש עמוד 7 של העיתון (שמחולק הבוקר ב-400 אלף עותקי חינם מעוטרי דגל ישראל).

לפי שיין, "כל משפטן מתחיל יודע שאין שום דמיון בין גניבה באמצעות הרצת מניות שהוכחה בבית-המשפט, לבין חקירות בדבר קשרים בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת".

אברמוביץ' לא לבד. גם יוסי ורטר מקשר בין שני האישים על הסתבכויותיהם הפליליות. "שני הזוגות, הדנקנרים והנתניהוהים, היו פעם חברים", מציין ורטר. "ביבי ושרה היו מגיעים מעת לעת לווילה המפוארת של נוחי ואורלי בהרצליה פיתוח לארוחות, למסיבות. זה היה בעיקר בשנות האופוזיציה השוממות ונטולות המעש, בין 2006 ל-2009" (ב"מעריב" מוסיף יהודה שרוני שדנקנר ובנימין נתניהו "עישנו יחד סיגרים").

לפי ורטר, חלה התרחקות בין בני הזוג נתניהו לבני הזוג דנקנר כשאיש העסקים תפס פופולריות גדולה בציבור עד כדי כך שנתניהו ראה בו איום. עם זאת, גם אז נותר חוט מקשר בין נתניהו לדנקנר – ניר חפץ, המקף המחבר בין ההון לשלטון (לעיתון). ואמנם, מזכיר לנו רולניק ב"דה-מרקר", נתניהו נהג להיפגש עם דנקנר בפגישות לא מתועדות במהלך דיוני ועדת הריכוזיות. אם בחודשים הקרובים נתניהו יסגור עיסקה עם הפרקליטות, חוזה ורטר, "אולי נוכל לכנות זאת אפקט דנקנר".

ואולי דווקא אפקט שרה הוא שיביא לסגירת עסקה. "שרה נתניהו חשודה בקבלת שוחד ב'תיק 4000'", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "הארץ". לפי הדיווח של רויטל חובל, רב-פקד אורי קנר, נציג המשטרה בדיון ב"תיק 4000" הודיע אתמול רשמית כי נתניהו חשודה בקבלת שוחד בפרשה. לפי קנר, "יש ראיות לכך שבני הזוג נתניהו, בעלי בזק שאול לאוביץ' ורעייתו איריס, היו מודעים כולם למשמעות הכלכלית של פעולותיהם".

בהמשך הדיווח מוסיפה חובל כי "ממידע שמסר עד המדינה בתיק, ניר חפץ, עולה שיאיר, כמו שרה, הורה לו לפעול לשינוי הסיקור באתר ['וואלה'], תוך שהוא מודע להטבות שנתן אביו לבזק". הם כמובן מכחישים מכל וכל.

בשער "ידיעות אחרונות" תופסת הכותרת על שרה נתניהו והחשד לקבלת שוחד משבצת ימנית באמצע העמוד, ממוסגרת אדום, ואת מרבית עמוד 2 בעיתון. גם יאיר נתניהו חשוד, מודגש בכותרת המשנה לידיעה, כך לפי דיווח של חברת החדשות (בידיעה עצמה, מאת אלי סניור, השם שנבחר לכלי התקשורת המתחרה שדיווח על החשד נגד יאיר נתניהו הוא השם הישן, הלא מעודכן, "חדשות 2"). בתחתית העמוד שמוקדש לחשדות נגד שרה ויאיר נתניהו מתפרסם תצלום של יאיר נתניהו מבקר בבית-יתומים.

בשער "מעריב" מופיעה הכותרת "החשד: שוחד" מעל תצלום של שרה נתניהו במרכז העמוד מצד שמאל. ידיעה בינונית על החשדות נגד שרה ויאיר נתניהו מתפרסמת בראש הכפולה השלישית.

בשער "ישראל היום" מופיעה כותרת פצפונת בשורה שבין שם העיתון להפניות למוספים. ידיעה על החשדות, מאת צבי הראל ואיציק סבן, מתפרסמת בתחתית עמוד 7, מתחת לטור דעה שבו מזכיר חיים שיין לאמנון אברמוביץ' כי "מאחורי כל כותרת, השמצה, פייק ניוז ורדיפה עומדים בני אדם".

נהלים, יעדים, תפוקות

כל יתר הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר מוקדשות לפתיחת שנת הלימודים ביום ראשון הקרוב. "תחל שנה" נכתב בכותרת הראשית הסתמית של "מעריב", ובכותרת המשנה מצוטט שר החינוך נפתלי בנט: "נמשיך גם השנה לצמצם פערים ולטפח ערכים". הסיקור עצמו, שנפרש על פני הכפולה הפותחת של העיתון, חסר ייחוד.

הכותרת הראשית ב"ישראל היום" היא "פרסום ראשון" שלפיו חל "זינוק במספר החרדים בלימודי ליבה". נועם (דבול) דביר מדווח כי מספר התלמידים החרדים שילמדו השנה בבתי-הספר הממלכתיים-חרדיים יעמוד על כ-6,000 תלמידים, שיא של כל הזמנים. כמו ב"מעריב", גם בשער "ישראל היום" מצוטט השר בנט: "כשניגשים לציבור החרדי בהידברות ובסבלנות, הדברים עובדים. התוצאות מדברות בעד עצמן".

ל"ידיעות אחרונות" גם כן יש "פרסום ראשון" בכותרת הראשית, וגם הוא קשור לתחילת שנת הלימודים. "מהפכת החינוך של הפריפריה" נכתב בלב עמוד השער של העיתון, מעל תצלום של שר החינוך בנט. כמו ב"מעריב" ו"ישראל היום", גם בשער "ידיעות אחרונות" נמצא מקום לציטוט נאה של בנט: "באופקים אין פחות שכל וכישרון מאשר ברמת-השרון".

המהפכה, שעליה מדווחת ב"ידיעות אחרונות" תמר טרבלסי-חדד, היא ש"משרד החינוך ישקיע 15 מיליון שקל ב-14 רשויות, במטרה להעלות גם בהן את מספר הניגשים לבגרות 5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה". בגוף הידיעה מתברר כי התוכנית החדשה "תוטמע באופן הדרגתי על פני שלוש שנים", ובהמשך צפויה להתרחב ל-36 רשויות נוספות.

כפי שצייץ הבוקר כתב "דה-מרקר" נתי טוקר, לא ברור כיצד תוספת 15 מיליון שקל בהדרגה לאורך שלוש שנים, מתוך תקציב שנתי של כ-60 מיליארד שקל, יכולה להביא למהפכה, אבל חייבים להודות שבנט וצוותו עשו עבודת יחסי-ציבור מוצלחת, והצליחו לקבל בו זמנית סיקור חיובי בולט בשלושת הטבלואידים.

שר החינוך בנט לא מצוטט הבוקר בכותרת המשנה לראשית של "הארץ", אך אי-אפשר להגיד שהעיתון מתעלם מפתיחת שנת הלימודים. ב"דה-מרקר" מראיינים רותם שטרקמן וליאור דטל את יורם הרפז, פרופסור לחינוך (שטרקמן צייץ כי בנט סירב לראיון בעיתון). מדור הראיונות של שטרקמן והכתבים המתחלפים שוב מבצע את הטריק הנדוש שבו הוא בדרך כלל נוקט: למצוא אדם חכם ולדבר איתו על תחום התמחותו. זה תעלול משומש שגם איילת שני מהמוסף הצמוד נוקטת בו דרך קבע. בקיצור, הראיון עם פרופ' הרפז מומלץ לקריאה רק למי שאוהב ראיונות מעניינים.

הפרופסור לחינוך מחסל בשיטתיות את המחשבה ה"נכונה" על מערכת הלימודים. לדבריו: נורמלי לגמרי שהתלמידים לא רוצים ללכת לבית-ספר, כי הוא מלמד אותם בעיקר מידע מיותר ומשמים; צריך לפרק את המבנה הארגוני של בית-הספר מהיסוד ("את החלוקה לכיתות לפי גיל; את החלוקה של הידע למקצועות; את החלוקה של הזמן לשיעורים והפסקות; את החלוקה של החלל לכיתות ומסדרונות"); ספק אם השינוי יתרחש, כי המצב הנוכחי משרת את האליטות; בית-הספר "לא משווה או מצמצם פערים – אלא יוצר ומבסס אותם"; לבטל את שיעורי הבית והמבחנים.

"פגשת את שר החינוך נפתלי בנט?", שואלים שטרקמן ודטל. פרופ' הרפז משיב בשלילה. "השרים לא אוהבים אינטלקטואלים. הם מקשים עליהם. גם במשרד החינוך אין כל-כך מקום לאנשי אקדמיה. שם רוצים נהלים, יעדים, תפוקות. אין ראש לחשיבה יסודית". בהמשך הוא מוסיף: "אצלנו אין חשיבה אסטרטגית, או חשיבה בכלל. הכל חלטורה ואלתורים. בתי-ספר בישראל מתנהלים מכוח האינרציה ותחת לחצים פוליטיים".

ב"מוסף הארץ" מתפרסמת כתבה רחבת היקף מאת שני ליטמן שעניינה דומה. מבקרים חריפים של מערכת החינוך מסבירים מדוע כמעט הכל פה פגום מהיסוד. מעניין במיוחד לקרוא את מה שיש לדני לסרי, "שמקדיש את חייו לפיתוח אלטרנטיבה רדיקלית למערכת בתי-הספר הקיימת", להגיד: "כתבות ביקורתיות לקראת שנת הלימודים הן חלק בלתי נפרד מהמערכת. זה קשור לזה שיש הורים שמרגישים אשמים והם צריכים לבטא את תחושת האשמה בדיוק כדי לא לעשות שום דבר".

אז מה עדיף, כתבות לא ביקורתיות לקראת שנת הלימודים? מי שחושב כך יוכל למצוא את מבוקשו במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", שם מראיין נועם (דבול) דביר את מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב. "תפקיד של מנהיגה [כך במקור] חינוכית וחברתית היא לצמצם פערים, וזה עובר דרך הסטת משאבים לחלשים – אחרת לעולם תצמצם את הפערים [כך במקור]", אומר אבואב. "אם לא תביא להעלאה במספר הבגרויות ואיכותן בפריפריה – לא תפגוש את התלמידים האלה באקדמיה בעוד חמש שנים. יש קשר בין השכלה לבין הצלחה בחיים".

"מי שמצליח בבית-ספר דווקא מצליח להתקדם", אומרים שטרקמן ודטל לפרופ' הרפז. "זה בלוף", הוא משיב. "בתמונה הגדולה הפערים לא נסגרים משום שהם מתחילים בבית ולא בבית-הספר. ילד מגיע לבית-ספר אפוי ברובו, גורלו כמעט נקבע. [...] יאנוש קורצ'אק אמר שתיקון החברה מתחיל בתיקון החינוך. אבל האמת הפוכה – תיקון החינוך מתחיל בתיקון החברה. אפשר לנסות להעלות את הציונים של התלמידים בשכונת עוני, אבל אם נדאג למקומות עבודה טובים להוריהם, הציונים של הילדים יעלו בוודאות".

ספקולציות חסרות סיכוי

גם השבוע עסוקים הפרשנים הפוליטיים בספקולציות לקראת הבחירות לכנסת. יוסי ורטר, ב"הארץ", מחלק מחדש את התיקים של מפלגת כולנו ומעביר את יואב גלנט לליכוד.

ב"ידיעות אחרונות" כותבת סימה קדמון על איחוד אפשרי בין הליכוד לכולנו. "אין לזה שום סיכוי, אומרים בליכוד", היא מציינת.

בן כספית כותב ב"מעריב" על האפשרות שתוקם מפלגת "ביטחון לישראל" בראשות אהוד ברק או בני גנץ, ויחד עם אורלי לוי-אבקסיס וגבי אשכנזי תתאחד עם המחנה-הציוני. בהמשך הוא מספר על יוזמה להקמת מפלגה יהודית-ערבית חדשה, עם רשימה שתכלול את זהבה גלאון ואחמד טיבי, אולי גם איימן עודה, יובל דיסקין, טליה ששון ועמיר פרץ, ובכל מקרה תתבסס על חלוקה שוויונית בין יהודים לערבים בקרב המועמדים לכנסת. כספית מדגיש כי הסיכוי להתממשות התרחיש – אפסי.

מלה של אלאור היא פלדה

סוף השבוע הנוכחי הוא האחרון שבו יש לעורך "ידיעות אחרונות" היוצא, רון ירון, קשר ישיר לעיתון. ודווקא הבוקר, הראיון ש"כולם מדברים עליו", ככל שיש לביטוי הזה משמעות מחוץ לעולם שבו ברזיות הן מקום לשיחות בענייני היום, הוא ראיון שמתפרסם במוסף "שישבת" של "ישראל היום". ראיון שערכה נעמה לנסקי עם אלאור אזריה.

הדרך של "ישראל היום" להשגת הראיון הבלעדי עם אזריה מוכרת היטב לעיתונאי "ידיעות אחרונות". היא מתחילה ביחס חיובי שהפגין העיתון כלפי החייל לאורך כל הפרשה, החל בימים הקשים ביותר, מיד לאחר האירוע, וכלה בסיקור המשפט ותוצאותיו.

"הירייה והסערה", קראה הכותרת של "ידיעות אחרונות" למחרת הירי של אזריה במחבל הפלסטיני הגוסס, ואילו זו של "ישראל היום": "תקרית מצערת שאינה מייצגת את ערכי צה"ל". אולם כבר בגיליון הבא ניכרו ההבדלים. "המלחמה על הירייה", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות", אך בזו של "ישראל היום" נכתב: "החייל בוודאי לא גיבור, אבל גם לא רוצח". למחרת ההרשעה, כשב"ידיעות אחרונות" יצאו עם ציטוט שמעולם לא ניתן, ב"ישראל היום" הבליטו את הרוב בקרב משתתפי סקר (ליהודים בלבד) שתמכו במתן חנינה לאזריה.

מהראיון שהעניק אזריה מתברר כי יכול היה לעקוב באופן אישי אחר הסיקור למן תחילת הדרך, כשבילה במעצר בבסיס נחשונים. "היה בבסיס נהג אוטובוס שכמעט בכל יום היה מניח לי 'ישראל היום' מתחת לדלת, אז בדרך כלל היה לי מה לקרוא", הוא אומר.

מכל מקום, התקופה שבילה מאחורי סורג ובריח לא שינתה את דעתו של אזריה. כפי שיאיר לפיד היה מגדיר זאת: הוא לא שוקם. "אני שלם עם עצמי לגמרי. פעלתי כמו שצריך. הלכתי עם האמת שלי. פעלתי הכי נכון, ולא היה צריך לקרות שום דבר מכל מה שקרה. אין בי שום חרטה. אין בי שום ספק. תחזירו אותי עכשיו לאותן שניות באירוע בחברון – אני עושה בדיוק את אותו הדבר. כי ככה היה צריך לפעול", מצוטט אזריה כבר בפתח הראיון. בהמשך מספר המרואיין כיצד הוא זכה וממשיך לזכות לתמיכה מכל מי שנקלע בדרכו.

בין הטענות הרבות שיש לאזריה מוקדש מקום מיוחד לשר הביטחון בתקופת האירוע, משה (בוגי) יעלון. "אני נחקרתי בשש או בשש וחצי בערב, וכבר שעתיים קודם, בוגי יעלון, שר הביטחון – ברוך השם לשעבר – יצא בהודעה לתקשורת, וגם הרמטכ"ל", אומר אזריה. "כביכול, אחרי חקירת מצ"ח ותחקיר מבצעי. איפה ההיגיון, אם אני נחקרתי רק אחרי שעתיים? שהעם יחליט מי משקר. דובר צה"ל יצא בהודעה לפני החקירה שלי, שהרמטכ"ל רואה את הדברים בחומרה".

יש לציין כי כבר בשעות אחר הצהריים אכן יצאה הודעת גינוי מטעם דובר צה"ל דאז תת-אלוף מוטי אלמוז ושר הביטחון יעלון, אולם זמן קצר אחר-כך, כשאזריה על-פי עדותו רק התחיל את חקירתו, יצאה הודעת גינוי גם מטעם ראש הממשלה נתניהו. אותו אזריה לא מזכיר בראיון, או למצער, אין זכר לתלונה כזו בגרסה הסופית של הראיון.

מי שרוצה לצלול שוב לעומק הפרשה מוזמן להשוות בין הטענות של אזריה בראיון לציוצים של עיתונאית כאן 11 גילי כהן, אבל במקום זאת אפשר ללמוד על האמינות של אזריה מסיפור שהוא עצמו מנדב. לדבריו, כשהיה במעצר הגיעו אליו קצינים בכירים שהיו מעורבים בפרשה. "נפגשנו, הם השפילו מבט, ואני התעקשתי להסתכל להם בעיניים", מספר אזריה. "הם ביקשו שאני אתן להם הבטחה שכל הפגישה חסויה ולא יוצאת החוצה. שאף אחד לא יידע ממנה. הם אמרו לי, 'אנחנו מצטערים, עשינו טעות'".

בתשובה לשאלה על מה הצטערו אומר אזריה: "שהם שיקרו בעדויות שלהם". מיד בהמשך הוא מוסיף: "אמרתי להם, את המלה שלי אני לא אפר, אף אחד לא יידע מהשיחה הזאת. אפילו לא האחים שלי, שעד היום לא יודעים מכל זה", מובן שכעת כל קוראי "ישראל היום" יודעים על קיומה של השיחה. מבחינת אזריה, אין בכך הפרה של הבטחתו, שכן לא גילה את שמותיהם לאיש. כלומר, כמעט.

"אני לא מוכן לחשוף את השמות שלהם. המלה שלי היא פלדה, זה הכבוד שלי. אפילו שהם הביאו לי יריקה בפנים, סליחה על הביטוי", הוא אומר. "רק ההורים שלי יודעים במי מדובר".

סוף הסכסוך

"אנחנו צודקים. הערבים טועים" (יועז הנדל, "ידיעות אחרונות", 31.8.2018).

עושים לביתם

במוסף "מעריב" מוקדשים 69 עמודים למיזם "הכי טובים" המסורתי של העיתון, שהשנה מוגדר כ"100 המותגים הכי טובים למשפחה". בכל קטגוריה בוחרים עיתונאי "מעריב" את המותגים הכי טובים למשפחה. אפשר להתווכח על הבחירות, כמובן, אבל עדיף להתרכז בשני העמודים החותמים את המיזם. שם, תחת הכותרת הפצפונת "הציטוטים של ראשי השיווק", מופיעים ציטוטים של מנהלי שיווק ממגוון חברות שנכללות במיזם. הכפולה הזו משווה לכל המיזם אופי פרסומי, שמערער את אמינותו.

אם לא די בכך, כמה עמודים אחרי סיום המיזם מופיע המדור הקבוע במימון מפעל הפיס, שהפעם מוקדש (זהירות: עודף חמאה על הראש) למלחמה של מפעל הפיס בהתמכרות להימורים. רק לפני יומיים קיבלנו דוגמה להשפעה המשחיתה של מדורים ממומנים שכאלה, כשידיעת יחסי-ציבור למפעל הפיס מצאה את דרכה לעמודי החדשות של "מעריב".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבת עמוד מאת אריאלה רינגל-הופמן, שנראית ונקראת כמו עבודה יחצנית למען ארגון השומר-החדש. ואולי זה לא פרסום סמוי. אולי זו פשוט ציונות.

ענייני תקשורת

ד"ש מהמתחרים לשעבר. במדור הפותח של מוסף "כלכליסט" מציין עמרי מילמן כי לילך ויסמן (הוא לא מזכיר את שמה), עיתונאית "גלובס" לשעבר שכיהנה בשנתיים וחצי האחרונות כדוברת משרד האוצר על תקן ממלאת מקום, הפכה לאחרונה לדוברת קבועה. לדבריו, "זה היה כרוך בלחץ כבד של מנכ"ל האוצר שי באב"ד על נציבות שירות המדינה, כדי שתאשר מינוי של מי שלא היתה עוברת מכרז רגיל לפני התפקיד הזמני".

אין לאן לברוח. במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מנסה אסף משניות להסביר כיצד קרה שערוץ i24News, שהיה אמור לתת מענה לערוצי החדשות האנטי-ישראלים ולדווח חדשות מהמזרח התיכון "באור חיובי ומאוזן", הפך לעוד כלי תקשורת של שמאלנים (התשובה: כל העיתונאים שמאלנים).

תביעת נזיקין. ליאור דיין מקדיש את טורו ב"מעריב" לסגירת חשבון עם אדם ברוך, על רקע שלל ההספדים הנרגשים והמכבדים במלאות עשור למותו. דיין זוכר מברוך בעיקר את הטראומה האישית שחווה כשזה הזמין מאמו כתבת רכילות על אביו, מה שהוביל לפינג-פונג של השמצות בין שני גרושים טריים. "הוא ניצל שני אנשים בעיצומו של משבר אישי, נפשי ופיננסי בשביל לספק את בלוטות הגועל של עם ישראל ולמכור עוד עיתונים", כותב דיין, ומעריך את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהכתבות בכ-150–200 אלף שקל של טיפולים נפשיים ותרופות פסיכיאטריות.

סימנייה. מומלץ לקרוא את כתבתו של עודד ירון ב"הארץ" על נסיונות המניפולציה הגוברים ברשתות החברתיות לקראת הבחירות הקרובות לכנסת.

תופעה. אדוה מלמד-לוי כותבת ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כיצד "עובדת השיטה" שבה ידוענים מקבלים הטבות בדמות נסיעות ברחבי העולם בתמורה לפרסום מחמיא באינסטגרם וקרדיט. על השיטה הדומה שפועלת בקרב עיתונאים, בין היתר בקבוצת "ידיעות אחרונות", נצטרך כנראה לקרוא באינסטגרם של נטע אלחמיסטר.

שאריות. ב"מוסף הארץ" מתפרסם ראיון שערך צח יוקד עם עורך ה"נשיונל אינקוויירר". הראיון מקודם מראש שער קונטרס החדשות של "הארץ" באמצעות ההפניה "איך נקשר גורלו של טראמפ לצהובון ה'נשיונל אינקוויירר'". ההפניה הזו מטעה. אמנם פסקאות הפתיחה מוקדשות לקשר בין הצהובון ובעליו דייוויד פקר לנפילתו האפשרית של נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ והתפתחויות האחרונות בחקירה של שניהם, אבל במרכז הטקסט עומד ראיון עם עורך הצהובון דילן הווארד שנערך לפני תשעה חודשים, כפי שיוקד מציין בעומק הטקסט. לפיכך, אין בו אף שאלה על ההתפתחויות החדשות.

מה שמפתיע עוד יותר הוא שהכתבה אינה כוללת את החלק המתבקש שבו יוקד מרים טלפון להווארד לפני ירידת הכתבה לדפוס ומבקש ממנו ציטוט או שניים על המצב הנוכחי, וזאת כדי להפוך את הראיון לאקטואלי ובעל ערך חדשותי. תחת זאת מקבלים קוראי "הארץ" כתבה בעלת עניין, אך לא רלבנטית במיוחד, שנארזת באופן מטעה כדי לשוות לה טריות.

פרסום ושיווק. ב"ישראל היום" מדווחת לילך שובל כי "צה"ל והאגף המדיני-בטחוני במשרד הביטחון צפויים לצאת בתקופה הקרובה בקמפיין עידוד גיוס חרדים לצבא בתקשורת החרדית". לא מצוין מה יהיה תקציב הפרסום של הקמפיין.

אובייקטיביות. ד"ר אבישי בן-חיים, הפרשן לענייני חרדים של ערוץ עשר, מתראיין ליהודה שלזינגר במוסף "שישבת" של "ישראל היום". בתשובה לשאלה כיצד הוא, מעריצו של אריה דרעי, יכול לסקר את השר הבכיר, משיב בן-חיים: "אני מסקר את דרעי טוב יותר מכל אחד אחר. אני האובייקטיבי היחיד, שמספר את הסיפור האמיתי של דמות שהיא המגשימה של חזון החזרת עטרה ליושנה של הרב עובדיה, ולכן היא נרדפת מאוד".

הבהרה. ראש השב"כ לא התראיין לאמירה לם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הוא רק דיבר עם מקורביו.

שיהיה בהצלחה. בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מופיעה מסגרת ובה נכתב "נטע ליבנה – עורך".