כצפוי, למחרת הכרעת הדין במשפטו של החייל אלאור אזריה הוקדשו שערי העיתונים לפרשה, כל אחד בדרכו: "הארץ" בחר בכותרת אינפורמטיבית על ההרשעה; "מעריב" הבליט תוצאות של סקר; "ישראל היום" הדגיש תוצאה ספציפית מתוך סקר (רוב בעד חנינה) שמתיישרת עם עמדת ראש הממשלה, ו"ידיעות אחרונות" הפתיע עם שער מגזיני מעוצב בעל אמירה חזקה ומהדהדת: על גבי תצלום פניו של החייל היורה הודפסו שני משפטים מתוך פסק הדין באותיות גדולות.

הציטוט ישיר, פשוט ומקיף: "אסור שהפעלת כוח תחטא לערכי צה"ל ובהם טוהר הנשק, הקובע כי החייל ישמור על צלם אנוש אף בלחימה. מעשיו של הנאשם מערערים את חוסנו המוסרי של צה"ל ואף אם המדובר במחבל, השימוש בכוח, תוך קיפוח חיי אדם, היה פסול". כאילו ב"ידיעות אחרונות" הצליחו לאתר מתוך 309 סעיפי פסק הדין, המשתרעים על פני 97 עמודים, בדיוק את שני המשפטים המצליחים לתמצת את רוחו.

אלא שאין באמת שני משפטים כאלה בפסק הדין. "פרס סוקולוב למי שיצליח למצוא ציטוט מדויק כזה בהכרעת הדין. רמז: חיבור של 3 ציטוטים, וגם קצת שינויי ניסוח לצורך הנגשה לקורא המוגבל", צייץ כתב "מעריב" קלמן ליבסקינד.

חשבון הטוויטר של "ידיעות אחרונות", שעורכי העיתון משתמשים בו בפחדנות כדי להלום באופן אנונימי במי שמעז למתוח עליהם ביקורת, מיהר לקבוע שלשער אכן מגיע פרס סוקולוב, והשתלח בליבסקינד: "בימים שהיית תחקירן ידעת לקרוא מסמכים. כנראה שפובליציסטים לא צריכים לדעת לקרוא. רק לצייץ". אל השורה הזו, שטרם נודע אם גם אותה יגישו ב"ידיעות אחרונות" כמועמדת לפרס סוקולוב, צורף צילום מתוך הכרעת הדין, כדי להוכיח את ליבסקינד על טעותו.

"ידיעות אחרונות" מצייץ נגד קלמן ליבסקינד (צילום מסך)

אבל מי שאכן קרא את המופיע בצילום המצורף לא הצליח למצוא בו את הציטוט שב"ידיעות אחרונות" שמו בין מרכאות בשער העיתון, בפונט גדול מודגש. אפשר היה לסיים כאן עם ההערה המתבקשת שלפיה נראה שעיתונאים ב"ידיעות אחרונות" לא צריכים לדעת לקרוא, רק לצייץ. אלא שכדאי להקדיש לתגובה הזו עוד מעט תשומת לב. היא מזכירה תגובה למקרה אחר, דומה, שאירע ביולי האחרון ב"ידיעות אחרונות". העיתון פירסם אז בכותרת ראשית כי הרב הצבאי הראשי המיועד אייל קרים אמר ש"מותר לאנוס במלחמה". בכותרת על השער וגם בכותרת הכתבה הובאו בתוך מרכאות הציטוטים שמוכיחים זאת לכאורה.

אלא שכפי שפירסם אז איתמר ב"ז, לא היה מדובר בציטוט אחד אלא בהלחמה של ציטוטים ממקורות שונים. המקרה ההוא היה חמור במיוחד, משום שאחד הציטוטים המולחמים כלל לא נכתב על-ידי קרים, אלא נלקח מפוסט בבלוג שכתב מישהו אחר. כלומר, לא חוסר דיוק כמו במקרה של הציטוט מפס"ד אזריה, אלא השמצה של ממש.

קרים בחר לא לתבוע דיבה את העיתון, ומועצת העיתונות כנראה לא תשפוט אותו, אבל ב"ידיעות אחרונות" בכלל לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. בדיוק כמו בתגובה לליבסקינד, העורכים ברחוב מוזס זעמו על הביקורת והציגו בלהט את הראיות לכך שהם צודקים: צילום פסק הדין במקרה של ליבסקינד, והעובדה שבג"ץ דן בעתירה נגד מינויו של קרים במקרה של הפרסום ב"העין השביעית".

התגובות הללו מספקות לנו הצצה לעולם של "ידיעות אחרונות". כל מי שעסק בעיתונות מכיר את הדחף המדגדג לעצב מעט את הציטוט שקיבלת כך שיתאים לנרטיב שאתה רוצה לקדם, או לפחות לכותרת שאתה מנסה לעמד. מי שנכנע לדחף כזה יצטרך בסופו של דבר להתמודד עם דחף לא רק לעבד את הציטוט אלא להמציא אחד. אם ייכנע, יכנס ליקום מקביל שבו האמת לא מתעצבת במציאות הממשית אלא על-ידי כך שהיא נדפסת בעיתון. לכן ב"ידיעות אחרונות" לא מרגישים הזויים כשהם מנפנפים בראיות המוכיחות את ההפך ממה שהחליטו לכתוב בעיתון. מבחינתם, אם זה כתוב ב"ידיעות אחרונות", זה נכון.

זה מעניין גם כי העיתון המתחרה, "ישראל היום", מומחה ביצירת יקומים מקבילים, כפי שכתב כאן בעבר איתמר ב"ז: "ביקום המקביל של 'ישראל היום' המציאות הישראלית תחת שלטון נתניהו תמיד טובה יותר, הכלכלה חזקה יותר והאזרחים מאושרים יותר (ואוהבים לקרוא 'ישראל היום'). ביקום המקביל של 'ישראל היום' אין אזרחים ישראלים ערבים (לפחות כאלו שצריך לשאול לדעתם בסקרים שעורך העיתון מעת לעת) וכמעט שאין ביקורת על ראש ממשלה מכהן (כששמו בנימין נתניהו). ביקום המקביל של 'ישראל היום' הפרשן הבכיר של העיתון שומר את דעותיו החריפות נגד נתניהו לחשבון הטוויטר שלו. ביקום המקביל של 'ישראל היום', מתברר, אפילו נתניהו שבמציאות האמיתית מצונזר כדי שיתאים לדימוי שתפרו לו ב'ישראל היום'".

לעומת היקום המקביל של "ישראל היום", המתארגן מסביב לעיקרון אחד, עקרון נתניהו, היקום המקביל של "ידיעות אחרונות" נראה פלואידי הרבה יותר, זורם ומושפע מאינטרסים מתחלפים. אבל באותה העת הוא גם מונוליתי הרבה יותר. הוא לא נוצר בקריצה, אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק. הם באמת חושבים שמגיע להם פרס סוקולוב. תכלס, במקום לחכות שוועדת הפרס תחליט שהם ראויים, העורכים ב"ידיעות אחרונות" יכולים פשוט לכתוב בעיתון שהם זכו בו.