על הגגות בעמונה (צילום: רויטרס)
"האנשים שעושים את הרעש מסביבנו הם פשוט עשרות, אולי מאות מתנחלים, שפשוט עומדים כמעין צנזורה כאן מסביבנו ודואגים שחס וחלילה לא נגיד עליהם שום דבר רע, אז נרגיע אתכם: אנחנו מדווחים עובדות"
אסף זוהר, מהדורת חדשות 10, 31.1.06
כמה שניות לפני המהדורה המרכזית, ערב הפינוי בעמונה, עוד התלבט אסף זוהר, כתב המשטרה של ערוץ 10, מה לעשות: מצד אחד, להגיד את כל מה שתכנן ולהסתכן בכך שבני הנוער המשולהבים סביבו יפסיקו את השידור; מצד שני, למתן את הדיווח ולסיים בתוצאה של א.נ.א.נ (בעגה הבטחונית: אין נפגעים, אין נזק). זוהר בחר באפשרות השנייה. "ידעתי שאם אמסור את המידע החיוני שאני כעיתונאי רוצה וצריך להעביר – למשל מספר המתבצרים במאחז, רמת האלימות והעוינות שלהם, ומה הם מכינים לכוחות המשטרה – הם יפוצצו את השידור בתוך שניות. לכן בחרתי במודע לומר דברים כלליים כדי לעבור את הדיווח בשלום". וזה אכן מה שקרה, אבל לא רק בזכות אדיבותם של הנערים. הצופים אולי לא הבחינו, אבל להצלתו של הדיווח תרמו גם סדרנים: אנשים מבוגרים מעפרה שהזעיק מזכיר היישוב (לבקשת זוהר וצוותו) כדי להקיף את צוות השידור ולבלום את הנערים האלימים.
את הלקח למד זוהר שלוש שעות קודם לכן, בתוכניתו של רפי רשף. התגודדויות סביב כתבי טלוויזיה בשידורים חיים הן מחזה נפוץ, אלא שבעמונה הסקרנים לא היו מהזן המחזיק טלפון נייד ("אמא, תדליקי את הטלוויזיה!"); הם החזיקו אבנים ונורות, והמתינו בדריכות ל"טעות" הראשונה (אחד הנערים הזהיר בצורה מפורשת: "אסף, תזכור: אם אתה אומר משהו אחד נגדנו – נפוצץ לך את השידור וגם נשבור את המצלמה").
הצנזורה של עמונה החלה לפעול כבר במשפט הראשון: "זרם האנשים שמגיעים לכאן אמנם פסק בשעה האחרונה", החל זוהר לדווח, ובכך למעשה חרץ את גורל השידור. שריקות, צעקות, קללות היו רק המנה הראשונה; אחרי חצי דקה נחתך כבל השידור. זוהר: "זרקו עלי נורות צבע ואבנים שרק במזל לא פגעו בי או באנשי הצוות. אבן אחת נחתה קרוב מאוד לראשו של הצלם. מיד הבנו שאין סיכוי להמשיך והחלטנו להתקפל ולחזור לניידת. הנערים פירשו זאת כהצלחה גדולה מאוד שלהם והמשיכו ללוות אותנו במטר של אבנים. לתוכנית הבאה, 'לונדון וקירשנבאום', כבר שידרתי באמצעות הטלפון".
ירון לונדון: "אסף, מדוע קולך יישמע ופניך לא ייראו?"
"פני לא ייראו, כיוון שאם אנחנו רק ננסה לפתוח את המצלמה ולשדר אליכם, כנראה שגדוד של כמה עשרות חוליגנים - אי־אפשר לקרוא להם אחרת - יתנפלו עלינו וינסו לפגוע בנו כפי שקרה לנו בחמש בערב"
צריך לומר מפורשות: כתבי טלוויזיה שסיקרו את אירועי עמונה חשו סכנה לחייהם. במשך כל היום שלפני הפינוי היו זוהר ואנשי הצוות של ערוץ 10 עסוקים בעיקר בהישרדות: מתמודדים עם אלימות ואיומים מפורשים, כמעט בלי אפשרות לעשות את עבודתם. בכל רגע, כמו צל, ליוו אותם בני הנוער המתבצרים במאחז. העדינים שבהם ניסו רק להסתיר את העדשה, העדינים פחות – דחפו וקיללו. ברגע של אור נפתח ויכוח בקרב המתנחלים עצמם: תושבים מעפרה הפצירו בנערי עמונה לחדול מההצקות לעיתונאים, אך לשווא. בשעות אחר־הצהריים, כשניידת השידור הגיעה אל הצוות, הפעיל ערוץ 10 "נוהל שכן" בגרסה חדשה: תושב עפרה התנדב לנסוע לצד הנהג כדי למנוע מהנערים לפגוע ברכב. הנערים לא התרשמו: צמיגי הניידת נוקבו מיד, ואנשיה, על הציוד היקר שבה, סומנו כיעד למתקפה אלימה. משטרה לא היתה במקום ואנשי הצוות מצאו עצמם מגינים על חייהם ועל שלמות הציוד במקום לסקר את ההכנות לפינוי. הנערים האלימים נהדפו רק לאחר שצוות החדשות שלף מצלמה והנציח אותם. אבל למרות הכל, לא עזבו אנשי ערוץ 10 את עמונה: "ההחלטה להישאר במקום היתה של כולנו; החלטנו שאם נותקף שנית, נגן על עצמנו בכל דרך אפשרית", שחזר זיו רובינשטיין, מפיק שטח של חדשות 10, במאמר לאתר "וואלה!" עם תום הקרבות.
הפחד מפני המתנחלים הביא את אנשי הצוות, שהתכוננו לשידור המהדורה המרכזית, למקם את עמדת השידור קרוב ככל האפשר לניידת. זו אמנם לא היתה העמדה הטובה ביותר מבחינה טלוויזיונית, אבל זה היה המקום הכי פחות מסוכן. בעמונה השיקולים היו בטחוניים, לא טלוויזיוניים. גם הנערים האלימים לא חשבו על תדמית או על תועלת תקשורתית: הם רצו למנוע מהתקשורת לעשות את עבודתה. אסף זוהר מודה: הם הצליחו להטיל עלי צנזורה בכוח הזרוע והאלימות שלהם, אבל הם לא הצליחו להכניס לי מלים לפה.
שלא בטובתם שימשו העיתונאים בלון ניסוי: הצבא והמשטרה בחנו את המסכים כמקור מידע על המתרחש בעמונה, ומתוך היחס לעיתונאים הבינו בדיוק איזו קבלת פנים תחכה גם להם. בעל־כורחם הפכו העיתונאים ממסקרי ההתרחשות – להתרחשות עצמה.
"רוני, אנחנו מדברים איתך בטלפון כי האנשים שם בעמונה לא רק פינצ'רו את הגלגלים, אלא גם חתכו את כל הכבלים כדי שלא נוכל להוציא שידור"
(אהרון ברנע בשיחה עם רוני דניאל, 18:00, ערב הפינוי)
הנערים בעמונה ש"טיפלו" במכוניתו של רוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2, דאגו להעביר את המסר ביסודיות: בין השאר הם ניפצו את כל שמשות הרכב, שרפו את המושב האחורי, שפכו סוכר למכל הדלק וגנבו ציוד אישי. על הדיווחים של דניאל, ניתן להתרשם, זה לא ממש השפיע: הוא הדגיש כי הנערים האלימים הם מיעוט, ורובם – אלפים – מתנהגים כראוי. אבל בעמונה הכתיב המיעוט את הטון: האלימות והאיומים אילצו את צוות ערוץ 2 לפרק את עמדת השידור במאחז ולשדר למהדורה המרכזית מעבר לשער. בלי הפרעות צעקניות ואלימות, אך גם בלי יכולת לראות את הדברים בשטח, בשידור חי.
גם אילן לייזרוביץ', כתב ההתיישבות של ערוץ 2, שינה את תוכניתו המקורית: במקום לשדר בשידור חי מעמונה, הוא חזר לכמה שעות למערכת החדשות בנווה־אילן כדי לערוך כתבה מוקלטת. במשך שבע השנים שהוא מסקר את המתנחלים הושלכו על לייזרוביץ' אבנים, ביצים ואפילו חזיז הושחל אל תוך מעילו, אבל אלימות בעוצמה כפי שהיתה בעמונה לא זכורה לו. כשניידת השידור נקלעה להרעשה ארטילרית של בלוקים ואבנים הוא חש, לדבריו, סכנת חיים אמיתית. לאלימות הזאת יש, מבחינתו, השפעה אולי על מצב הרוח אבל לא על תוכן הדיווחים: "זה מעצבן, אבל לא משפיע. אמרתי בדיווחים את כל מה שרציתי, מתוך ידיעה ברורה – מניסיון – שאסור להראות להם שאתה פוחד". נערי עמונה הפריעו לדיווחים החיים שלו בלי להקשיב לתוכנם. בסופו של דבר אכן אמר לייזרוביץ' את כל מה שתכנן, אבל מיד אחר־כך נאלץ כאמור, למען בטחונו, לעזוב את המאחז עד שהגיעו כוחות הביטחון.
יש, מתברר, גם שיטות לעקוף את משטר הפחד. לייזרוביץ': "בתקופת ההתנתקות, כשהייתי במקומות לא סימפטיים והגיע לידי מידע שעלול להרגיז את המתנחלים, המערכת החליטה – כדי להגן על חיי – להעביר את המידע הזה לכתב אחר, כדי שהוא יפרסם אותו, וכך הסכנה תורחק ממני. זה ציבור שקשה לעבוד איתו. הם מחלקים את העולם בצורה פשוטה מאוד: מי שלא איתנו – נגדנו. אם מנהיגי המתנחלים לא יידעו להשתלט על החבר'ה האלה הם עלולים לפגוע בהם פיזית, ובוודאי תדמיתית".
גם גיא קוטב, כתב השטחים של קול־ישראל, קיבל בעמונה איומים ובקשות מאוד לא מנומסות להסתלק מהמקום. לדעתו, ההשפעה העיקרית של האיומים והאלימות על אופן הסיקור פועלת דווקא נגד המתנחלים: "אף אחד מאיתנו אינו יכול להתקפל ולהפגין חולשה; לכן, כשמשדרים כלפיך איבה או כשפוגעים בך, זה מזיק לצד הפוגע כי יש לכך השפעה על הדיווח. כשאתה תחת מטר אבנים, ממש כמו השוטרים, תזדהה באופן טבעי עם מי שנרגם ולא עם אלה שמוחים על העוול שלדעתם נעשה בעמונה – גם אם רק מקצתם נוקטים אלימות. אני חושב שקשה לצפות ממישהו לא להיות מושפע מהאופן שמתייחסים אליו, כי זה הופך להיות חלק מהסיפור. התוצאה היא, שבין היתר מה שנקלט בתקשורת הוא לא כאבם של המפונים כמו שקרה בהתנתקות, אלא האלימות".
צילום: רויטרס
את עיקר האלימות ספגו צוותי הטלוויזיה, שמושכים את תשומת הלב בגלל המצלמות והציוד הרב. עיתונאים מהעיתונות הכתובה, לעומת זאת, לא חשו, לפי עדותם, באיומים או בהפרעות בביצוע עבודתם. "לא פחדתי ודיווחתי על המציאות כפי שהיתה", אומרת אפרת וייס מ־Ynet. גם אורי יבלונקה מ"מעריב" מספר כי איש לא הגביל אותו במהלך השהייה במאחז והוא לא חווה שום אלימות: "כל האירועים בעמונה דווחו, הכל סוקר, שום פרט לא הושמט".
בהעדר מנהיגות סמכותית בקרב נערי עמונה לא נתן איש את דעתו על ההיבטים התקשורתיים. יום לפני הפינוי, כשכוחות הביטחון עוד לא הופיעו, ראו בני הנוער בעיתונאים את נציגי הממסד והפכו אותם למטרה נוחה. כל התסכול והזעם מההתנתקות התפרק בצורה קיצונית: תחילה על העיתונאים, אחר־כך על השוטרים. הצעירים בעמונה הצליחו למנוע צילומים חיים והילכו אימים על עיתונאים, אך לאחר בחינה של הדיווחים בתקשורת, מוכיח מבחן התוצאה שההתנכלות לא עזרה להם: נימת הדיווח של הכתבים לא הפכה להיות רגישה יותר לכאבם. הם לא קנו אהדה, רק גרמו לציבור המתנחלים נזק תדמיתי נוסף. בעיני צעירים בהתנחלויות, נציגי התקשורת הם מטרה לגיטימית לבלוקים, אבנים, איומים והפחדות. בעמונה ניסו בני הנוער להשליט כללים שגם שכניהם מעבר לגבעה אינם מכירים: אפילו עמוק בתוך הערים הפלסטיניות העיתונאים מרגישים ביטחון יחסי, וכתבים ישראלים מדווחים גם ממעוזי החמאס בלי הפרעה. האבנים שהתעופפו על עיתונאים בעמונה והשחתת הציוד מעידות שההסתה נגד התקשורת נופלת על אוזניים קשובות מאוד.
"כשהחושך ירד, מצאנו את עצמנו, כל אנשי הערוץ, סגורים בניידת כשמטר פחיות צבע מושלך עלינו מכל הכיוונים. הרכב הוקף במאות בני נוער שעיניהם זועקות ונדליזם. אני חושב לעצמי, 'האם כך מרגיש מישהו רגע לפני לינץ'?'"
(זיו רובינשטיין, מפיק בערוץ 10, אתר "וואלה!", 2.2.06)
גיליון 60, מרץ 2006
תגובה: מי ישמור על השומרים / אבישי עברי
"טרור נגד עיתונות", בישרה הכותרת בשער הגיליון האחרון של "העין השביעית", והכותרת הפנימית חזרה והדגישה: "כתבי ההתיישבות בשטחים תחת טרור". אזרחי ישראל יודעים היטב מהו טרור: אוטובוסים מפויחים, גוויות מעוותות, נכים בשיקום, איברים בשקיות של אנשי זק"א, סבל ואימה אינסופיים. את המלה הטעונה הזאת בחר עורך "העין השביעית" להצמיד ככותרת לכתבתו של רן בנימיני על העיתונאים בעמונה.
הכתבה תיארה ברגש רב את עמידת הגבורה של קומץ כתבים (שהיו ב"סכנת חיים", כפי שהודגש בכתבה הקצרה לא פחות מארבע פעמים) מול המון ה"חוליגנים" מתבצרי הגגות, שניסה למנוע את העיתונות מלבצע את תפקידה. "'החלטנו שאם נותקף שנית, נגן על עצמנו בכל דרך אפשרית', שחזר מפיק של חדשות 10 עם תום הקרבות". ממש גבעת התחמושת 2006.
בפועל, כזכור, מלאו מסדרונות בתי־החולים דווקא נערים רצוצי ראשים ובנות אולפנה מדממות ("חוליגניות", מן הסתם) ולא כתבי שטח פצועים, אך את הכותרות תפס "משטר הפחד" שתחתיו חיים העיתונאים אליבא דבנימיני. מה זה פחד? הכתבה השתדלה לתת פרופורציות: "בעמונה ניסו בני הנוער להשליט כללים שגם שכניהם מעבר לגבעה אינם מכירים", כך נחתמה הכתבה. "אפילו עמוק בתוך הערים הפלסטיניות העיתונאים מרגישים ביטחון יחסי, וכתבים ישראלים מדווחים גם ממעוזי החמאס בלי הפרעה".
"העין השביעית" אמור לבקר, ובעבר אף ביקר, את הרעות החולות של העיתונות – כתיבה מוטה, פופוליסטית ולא מדויקת ועריכה תאבת כותרות אדומות. בגליון הפתיחה שלו, לפני עשור, התיימר לענות על השאלה העתיקה "מי ישמור על השומרים?". נראה שבינתיים זו נשארת שאלה רטורית.
הכותב הוא מבקר מוזיקה
גיליון 62, מאי 2006