המותג תוכנית ההתנתקות נזרק לזירה תקשורתית לא תמימה. כבר בשלבים הראשונים ניתן היה למצוא מודעות גבוהה בעיתונות לשימוש במלים ולמניפולציות שניתן לעשות בהן. ב–19.12.03, יום אחרי ששרון הכריז על תוכניתו המדינית החדשה בכנס הרצליה, חשף נדב אייל ב"מעריב" את התעלולים המילוליים של ראש הממשלה, תחת הכותרת "מכבסת המלים של שרון": "נאומו של ראש הממשלה הציג גמישות כה מרשימה בשפה העברית... התנתקות, אמר שרון ודיבר על פינוי. פריסה מחדש, הוא הסביר, והתכוון לנסיגה".

אייל מציג את שרון כמי שקובע את תחום הדיון ועמו את מסגרת השיח הציבורי: "מעתה והלאה יש שני מחנות בישראל - התומכים במהלך חד–צדדי נרחב, והתומכים בהסכם".

המודעות לכוחו של שרון לשלוט במלים ובקטגוריות שיארגנו את הדיון הציבורי אינה מקוממת את העיתונות, ולעתים אף סוחטת קריאות התפעלות. במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" מ–6.2.04 כותבת סימה קדמון, תחת הכותרת "אמן הטקטיקה הגדול": "האיש שיודע בדיוק מה הציבור רוצה, שהוא לש אותו בשתי ידיו... והופך, ומשנה. ותמיד זה עובד. כולם אומרים שהנה, זה מה ששרון יעשה, הוא יסיח את תשומת הלב הציבורית, ואנחנו נחכה לו שם, נעמוד על המשמר, נדע עוד לפני שזה יגיע והפעם לא ניתן לזה לעבור. ...זה שרון. שרון הגאון. זה הטקטיקן הגדול מכולם". קדמון מיטיבה לתאר, מבלי לקרוא לילד בשמו, את מערכת היחסים של ראש הממשלה עם התקשורת הישראלית.

המודעות של עיתונאים למניפולציות מילוליות לא מנעה, בסופו של יום, את אימוצן. התקשורת לא מצליחה שלא לקבל את המינוחים הרשמיים גם כשהם מטעים, גם כשהתוצאות מעוותות את המציאות עד אבסורד. ב–1.4.04, כנראה יום חלש חדשותית, ואולי במסגרת הלצה של יום השקר, הופיעה ב"ידיעות אחרונות" הכותרת: "אבו–עלא: להפסיק את פיגועי הטרור", ומתחתיה: "ראש הממשלה הפלסטיני תומך בהתנתקות ישראלית מכל השטחים במסגרת מו"מ". בגוף הכתבה מצוטט אבו–עלא: "עקרונית, אנחנו מברכים על נסיגה ישראלית מכל פיסת אדמה פלסטינית. אלא שכדי שתהיה לה השפעה ממשית - צריך לחזור לשולחן המו"מ ולהביא לנסיגה ישראלית מלאה גם מהגדה". ובהמשך: "אם תנאים אלה לא ימולאו, הנסיגה תעמיס קשיים חדשים על תהליך השלום". כלומר, ראש הממשלה הפלסטיני בעד נסיגה מלאה במסגרת מו"מ, ויש לו תנאים משלו, שאם לא ימולאו תוסיף ההתנתקות, לדבריו, קשיים חדשים. אולם בכותרת המשנה של העיתון הוא כבר גויס כתומך של תוכנית ההתנתקות. כותרת המשנה היא אוקסימורון מובהק, הכורכת יחד שני מושגים סותרים ללא העלאת שאלות: "משא ומתן" ו"התנתקות". הגיון תוכנית ההתנתקות מבוסס על ההנחה שאין צד למו"מ, כפי שעולה מכל ההצהרות הרשמיות בנושא. כך הושלמה ההתנתקות של המושג מעצמו - ההתנתקות נהפכה לשם צופן תקשורתי לתנופה מדינית, אף על פי שבמובנים רבים היא מציעה את ההפך.

תוכנית ההתנתקות לא יכולה היתה ליהנות מן הפופולריות שזכתה לה לולא יצאה לדרך רק לאחר שהושלמה התנתקות אחרת - ההתנתקות התקשורתית מן הפלסטינים. הנחת המוצא של תוכנית ההתנתקות היא היעדר בן–שיח בצד השני, תזה כמעט בלתי מעורערת. הדיון התקשורתי בתוכנית ההתנתקות נראה כדיון בנושא פנים–ישראלי. עיקר הסיקור עסק בתהליכים פנים–ישראליים, דיונים בכנסת ובממשלה, סייגים של גורמי ביטחון, התנגדות הימין וכיו"ב. מעט מאוד נכתב על משמעות ההתנתקות לגבי הצד השני. אין כאן רק בעיה מוסרית עקרונית של העלמת הפלסטינים מעבר למסך של מלים (גדר הפרדה, תוכנית התנתקות); לעמדות הצד השני יש גם השלכות מעשיות על חיינו כאן. הנתונים העקביים, על–פי סקרי דעת קהל ברשות–הפלסטינית, המצביעים על כך שהנסיגה הישראלית מתפרשת ברחוב הפלסטיני כניצחון למאבק המזוין ומובילה לעלייה בפופולריות של תנועות מיליטנטיות ובראשן החמאס, לא זכו להבלטה ראויה. נתוניו של סקר כזה, במרץ 2004, הוצגו ב"הארץ" כך: "סקר בשטחים: חמאס הגדיל את הרוב שלו ברצועת עזה עוד לפני ההתנקשות ביאסין" ("הארץ", 31.3.04). הכותרת מצביעה על האיום, אך מתעלמת מגורמיו. אם נכון שמרבית הציבור הפלסטיני רואה בנסיגה הישראלית ניצחון של המאבק המזוין, האם לא אמורות היו להידלק נורות אזהרה תקשורתיות?

על רקע הדעה הרווחת שערפאת הוא מכשול ישיר לשלום, דעה שהיתה נדבך מרכזי בהצדקת המהלך החד–צדדי, אפשר היה לצפות שמותו יעלה את השאלה, האם לא השתנה משהו מהותי; האם אין הצדקה לעצור ולשקול מחדש את המהלך המדיני? כל עוד היה ערפאת בשלטון, קל היה לקבל את הרציונל הבסיסי של תוכנית ההתנתקות: אין עם מי לדבר. בסיקור ההתפתחויות אחרי מותו, בתוכן פסגת שארם, קיבלה העיתונות בקלות רבה מדי את הרעיון של התנתקות מתואמת במישור הטכני; היא לא העלתה שאלות על שינוי מהותי אפשרי ביחס להנהגה הפלסטינית החדשה ולהסדרים מדיניים איתה. שהרי אם יש עם מי לתאם - מדוע בכלל להמשיך במהלך החד–צדדי? אם נמצא בצד השני בן–שיח לתיאום, מדוע אין לראות בו גם בן–שיח למו"מ מדיני? מדוע להסתפק בתיאום בטחוני? ואם אין עם מי לדבר, ואין במי לתת אמון, אז יש מקום דווקא לבקר את הממשלה על שהיא מעבירה אחריות בטחונית לידיים מסוכנות.

סיפורה של תוכנית ההתנתקות נהפך עד מהרה לסיפור מאבקו של שרון האיש. מול ה"גבר" שרון שהוצמדו לו כמעט כל הדימויים הזואולוגיים האפשריים (אריה, דוב, פר, שועל קרבות, כריש) ניצבים מכשולים רבים, והוא, ממש כמו במשחק מחשב, צריך לצלוח אותם אחד אחד, בעוד התקשורת מלווה את הדרמה בנשימה עצורה. המערכת התקשורתית נראית מכוונת כל כולה לעבר השלב הסופי, התמונה שמגלמת בתוכה את כל הסיפור, שבו אבי ההתנחלויות מפרק את מפעל חייו (או לפחות התנחלות אחת). למען החיזיון הזה, הפריים הנכסף של הבולדוזר על הגבעה, מוכנה התקשורת הישראלית לשלם מחיר מקצועי יקר. גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל מטה ז'נבה, מדמה את העיתונאים לאדם מורעב שמנופפים מולו פיסת בשר רקובה. "במצב כזה", הוא אומר, "לא שואלים שאלות, לא דנים באלטרנטיבות, ובוודאי שלא עושים דבר שעלול לסכן את המהלך". הוא תוהה היכן התחקיר המפשפש במקור התוכנית, או בעבודת המטה שקדמה לה, והיכן הדיון ביום שאחרי.

ובאמת אין למצוא ולו תחקיר אחד שעוסק במניעים שהובילו לתוכנית ההתנתקות, או תחקיר העוסק בתהליך קבלת ההחלטות. איזו עבודת מטה נעשתה? מה גרם לשינוי בעמדתו של שרון? ולאן באמת מובילה התוכנית? הראיון המפורסם שהעניק יועצו של ראש הממשלה, דוב וייסגלס, לארי שביט ב"הארץ", ובו הסביר וייסגלס את הרציונל העומד מאחורי התוכנית ככזה שמטרתו סיכולן של יוזמות מדיניות, אמור היה, לכל הפחות, לעורר את השאלות הללו ולדרבן את העיתונות לחפור ולחקור.

למאבק על ההתנתקות היו כמה שיאים דרמטיים. האחרון שבהם (בעת שדברים אלה נכתבים) היה המאבק על התקציב. לכולם במדינה היה ברור שמשמעותו האחת והיחידה של התקציב היא גורל תוכנית ההתנתקות. בתוך כך, הדיון בתקציב, סוגיה לא חסרת חשיבות בחיינו, נכרך באופן מוחלט בגורלה של תוכנית ההתנתקות. התקציב צריך לעבור, לא משנה מה תוכנו. כך מצא לנכון מאמר מערכת של "הארץ" לקרוא למפלגות האופוזיציה לתמוך בתקציב: "'יחד' צריכה להביע אמון בממשלת שרון, דרך הצבעה בעד התקציב, בלא הסתייגות, בלא תנאי, ובלא קביעת תו מחיר..." ("הארץ", 10.2.05). זה שלאופוזיציה אסור להתנגד לתוכניתו המדינית של ראש הממשלה ידוע כבר מזמן. האיסור להתנגד לתקציב המדינה הוא נגזרת שולית לאיסור העיתונאי הגורף לסכן את תוכנית ההתנתקות.

בתוכנית "פוליטיקה", 22.3.05, שאלה איילה חסון את טומי לפיד, לאחר שהכריז כי יצביע נגד התקציב: "בתוך תוכך אתה פטריוט. האם אתה תרשה לעצמך שיום אחרי ההצבעה יגידו: 'בגלל טומי לפיד לא תהיה התנתקות'?". זהו המילון המושגי שאומץ על–ידי התקשורת: פטריוטיות שקולה לתמיכה בתוכנית ההתנתקות, ותמיכה בכל האמצעים הדרושים למימושה המוצלח.

כללי המשחק נקבעו כבר בסיבוב המשמעותי הראשון של המאבק על התוכנית. במהלך החודשים אפריל–יוני 2004 הוחלט בליכוד להביא את תוכניתו של ראש הממשלה להכרעת משאל מתפקדי המפלגה, מהלך שבו נחלה התוכנית תבוסה מוחצת. נכון שאי–אפשר היה לרוות נחת מן הרעיון שעתידה של תוכנית מדינית חשובה יוכרע בקרב מתפקדי מפלגת השלטון. היה מקום לבקר את מנהיגי הליכוד, ובהם שרון, על שהסכימו לכך. אולם משהפסיד שרון במשאל דווקא מיהרה התקשורת לתת לו יד ולכוון אותו למסלול הנכון. מיד לאחר התבוסה נמנות בתקשורת האפשרויות העומדות בפני ראש הממשלה: ללכת לבחירות, לחזור לשולחן המו"מ עם הפלסטינים, לגבש קואליציה חדשה. איש לא שואל כיצד זה שאופציית המו"מ חוזרת לעמוד על הפרק. הרי אם היתה אפשרות למו"מ, על–פי ההיגיון המוצהר של תוכנית ההתנתקות, היה על ממשלת ישראל להעדיף אותו לאורך כל הדרך.

על שאלת המו"מ פוסחת התקשורת בקלילות. כששרון מתלבט מה לעשות, לעיתונות יש למענו תשובות. וכך כותב דן מרגלית, למחרת התבוסה במשאל: "במדינה מתוקנת היה אריאל שרון מתפטר מתפקידו... לחלופין, במדינה מתוקנת לא היה שרון מתפטר, אלא מביא לממשלה את הצעתו להתנתקות חרף הבטחתו קלת הדעת לחברי מפלגתו שינהג כמצוותם. היות ולהערכתו תוכניתו היא עניין של חיים ומוות... הוא היה מפטר את השרים המתנגדים לו, ומעמיד את ההתנתקות למבחן הרוב בכנסת". אבל, חושש מרגלית, ישראל אינה מדינה מתוקנת. כלומר, הוא חושש שדבר ממה שהציע לא יקרה: "כלום. תהיה לנו ממשלה מפוחדת, נטולת יוזמה, מתגוננת ומתכווצת, שכל הזמן תעסוק רק בהישרדותה. מול מני מזוז, מול משה פייגלין" ("מעריב", 3.5.04). מרגלית מסמן כאן את האויבים האמיתיים של הממשלה החלשה: מתנגדי ההתנתקות מימין, ומולם, בסימטריה משונה, נציגי שלטון החוק. התפיסה שמייצג מרגלית היא כי מדובר בעניין של חיים ומוות ולכן לראש הממשלה מותר לעשות הכל והוא צריך לעשות הכל, ולצפצף על כולם בדרך, כדי להוציא את התוכנית לפועל.

תבוסת תוכניתו של שרון במשאל נזקפה לפועלם של קיצוני הימין. קומץ קיצונים בתוך הליכוד, סיפרה התקשורת, מתנגד לעמדת הרוב הדומם וקובע את עמדת המדינה. ראו, למשל, את הכותרת "הנשק הסודי", וכותרת המשנה: "נוער הדיונות הם המנצחים האמיתיים במאבק על לבם של מתפקדי הליכוד" ("מעריב", 2.5.04).

גם הידיעה המעניינת שהופיעה באותו עיתון יומיים לאחר מכן לא הובילה לשינוי הקו. "בניתוחים שנעשו אחרי המשאל מתברר, שרוב מצביעי הליכוד אמנם לא מתנגדים ליציאה מעזה, אבל לא מוכנים לעשות את זה בחינם כמהלך חד–צדדי... מעדיפים להרגיש שיש התקדמות לקראת הסדר" ("מעריב", 4.5.04). מתנגדי ההתנתקות, שהוצגו באופן כללי כמטורפים קיצונים, מביעים כאן עמדה די מתקבלת על הדעת; זו עמדה שיש לה שותפים כמעט בכל קצות הקשת הפוליטית, ובכלל זה בקרב מנסחי תוכנית ההתנתקות. המתנגדים, כך נראה, לא משוכנעים ביתרונות של נסיגה חד–צדדית מול מו"מ, או שלא השתכנעו בתזת ה"אין ברירה". אלא שעמדה זו נעשתה בלתי רלבנטית לאחר החלוקה הפוליטית החדשה ששיווק שרון ואימצה התקשורת: התנתקות - בעד או נגד.

בימים שלאחר התבוסה קיבל שרון קריאות עידוד תקשורתיות מפורשות לעשות כל מה שצריך כדי להביא לאישור התוכנית, מבלי להתחשב בנימוקים המועלים לפסילתה או בחלופות המוצגות לה.

לאחר שהתברר ששרון מבקש לאשר את התוכנית בממשלה למרות התבוסה במשאל, התארגנה קבוצה בליכוד שזכתה לכינוי "המורדים". את השימוש הראשון במושג ניתן למצוא ב"מעריב", במאמר שכותרתו "אינתיפאדה בליכוד" (27.5.04). עו"ד נדב העצני, פובליציסט ב"מעריב", מתקומם על האופן שבו הוצג המאבק בתוך הליכוד: "אריק שרון רץ במערכת הבחירות האחרונה מול עמרם מצנע. מצנע הציג תפיסה של עזה תחילה. הציג את תוכנית ההתנתקות כקו. שרון שלל אותה מכל וכל כאשר קבע כי דין נצרים הוא דין תל–אביב. זה המצע שעליו נבחר אריק שרון בבחירות האלו. כאשר הודיע שרון שהוא הולך לבגוד בהתחייבות שלו לבוחר, התקשורת הישראלית מחאה לו כפיים. התקשורת הוקיעה את מי שנגדו - תראה את הביטוי 'המורדים' - והרי מי שקרויים המורדים הם הנאמנים. הוא המורד".

אין כמו ה–6 ביוני 2004, "יום גורלי" לפי הכותרת ב"ידיעות אחרונות", להמחיש עד כמה נשזר הדיון הציבורי בתוכנית ההתנתקות לתוך סיפור חייו של אריאל שרון, ולבסוף נעלם בתוכו. באותו היום מובא בעיתונים סיפור פיטוריהם של שרי האיחוד הלאומי. אחרי קריאות מפורשות בתקשורת לפטרם, קשה היה לצפות ממנה לגינוי המהלך. הרעיון שלראש ממשלה מותר לפטר שרים שמתנגדים לדעתו התקבל אצלה כמובן מאליו. התקשורת העדיפה להתרכז בתעלוליו המביכים של השר בני אלון בניסיון לחמוק ממכתב ההתפטרות, והציגה בהרחבה, תוך קריאות בוז תקשורתיות, את סיפור השפלתם של שני השרים, שאריק הגבר הראה להם סוף–סוף מי הבוס. כמו שיודע "ידיעות אחרונות" לספר, תחת הכותרת "ה–6 ביוני של שרון": "שני קרבות מכריעים ניהל שרון ב–6 ביוני. היום, ה–6 ביוני 2004, יוצא ראש הממשלה לקרב פוליטי, הקרב על ההתנתקות". למי שהצליח להחמיץ את ההקשר ההיסטורי, מצרף העיתון תמונות של שרון הגנרל, פעם ב–67', פעם ב–82'. לשרון יש יעד לכבוש וכמו בעבר - איש לא יעצור אותו, וכמו בעבר - התקשורת תריע לו. מהלך מדיני, מהלך צבאי, הכל רק סצנות דרמטיות בחייו של האיש, הלוחם, שרון.

הסיפור על דמותה התקשורתית של "תוכנית ההתנתקות" איננו סיפורה של התנתקות אחת, זו שנמצאת במרכז ההתעניינות התקשורתית מזה שנה וחצי. הסיקור התקשורתי של התוכנית מורכב מסדרה שלמה של "התנתקויות": ההתנתקות של ראש ההמשלה מן התקשורת, התנתקות התקשורת מן הפלסטינים, מדיון ענייני בתוכנית ובתהליך קבלתה, ואפילו ניתוקה של המלה התנתקות ממשמעותה.

כאשר מחברים את כל ההתנתקויות מתקבלת תמונה לא מחמיאה, של תקשורת שמציבה סימני קריאה וקריאות התפעלות במקום שהיה צורך דווקא להציב כמה סימני שאלה. תקשורת שמריעה ומעודדת מהלכים שראוי היה להוקיע ולבקר. כל זה היה פחות מטריד אם אפשר היה באמת לצמצם ולהקפיא את המציאות לתמונה הנכספת של רגע הפינוי. אבל המציאות רוחשת, ויום לאחר הפינוי, או לפניו, היא עשויה להתפוצץ לכולנו בפרצוף. 

גיליון 56, מאי 2005