איור: אפרת בלוססקי
בסוף השבוע הראשון למאורעות אוקטובר 2000 עלה על המסגד בסח'נין עבד-אלמונעם אבו-סאלח, אביו של החלל ואליד אבו-סאלח, והתחיל לזעוק לעבר ההמונים שהתקבצו ברחוב הראשי בסח'נין לחזור לבתיהם. בקול צרוד ובבכי מר צעק: "אני מתחנן אליכם, חזרו לבתיכם בשם אלוהים, לא רוצים עוד הרוגים".
קולו של האב השכול התמזג בדיווחי החדשות שבקעו ממקלטי הטלוויזיה מערוצי הלוויין בערבית, שהיו שרויים כבר שעות ארוכות במערכה תקשורתית חמה. סימני המערכה ניכרו בהתרגשותם של מגישי החדשות ובקולותיהם של הכתבים המדווחים מן השטח. היו אלה ערוצים כמו אלג'זירה, המשדרת מקטאר, אלמוסתקבל הלבנונית, MBC הסעודית, LBC הלבנונית, ערוץ דובאי, ערוץ אבו-דאבי ותחנת ANN שבבעלות רפעת אסד, אחיו של חאפז אסד.
חלק מן הערוצים הללו הם עצמאיים, כדוגמת אלג'זירה, ואחרים ממומנים בידי גופים ואנשים המקורבים לשלטון. כזו היא MBC, תחנה השייכת לערב-הסעודית ומשדרת מלונדון תוכניות אקטואליה, חדשות, טוק-שואו, מוסיקה ובידור. כמוה גם התחנות אבו-דאבי, דובאי וא-שארקה, המשדרות ממדינות המפרץ. תחנה בולטת אחרת היא ART, המשדרת בארבעה ערוצים של מוסיקה, סרטים ערביים, אקטואליה וספורט. התחנות הלבנוניות, כדוגמת LBC, אלמוסתקבל ואלזין, מציעות מגוון של תוכניות טוק-שואו חברתיות, שבהן מעיזים לדון בנושאים שנחשבו מאז ומעולם טאבו מוחלט בעולם הערבי, כמו יחסי-מין לפני הנישואים, גילוי עריות והומוסקסואליות.
האירועים עברו מן הרחוב הראשי של סח'נין, אפוף ריח עשן הצמיגים שהובערו, אל מסכי הטלוויזיות. על המסך השתלבו שירים לאומניים, הלוויות המוניות ואלונקות מכוסות בדגל פלסטין, ושוב ושוב חזרה תמונתו של מוחמד אלדורה, הילד שנורה בצומת נצרים, בחיק אביו.
למחרת ירדה דממה על העיר. בעודי מנסה לעכל את אירועי הימים האחרונים, חלפה ליד ביתי מכונית וולוו לבנה, שמוסיקה בקעה ממנה. אחרי זמן קצר זיהיתי את השיר: "אלחולם אלערבי", או בתרגום לעברית, "החלום הערבי". השיר הופץ בשנת 1996, בביצוע 23 זמרים ערבים מכל העולם הערבי; לראשונה ראיתי את הקליפ שלו בערוץ ART, המשדר מוסיקה 24 שעות ביממה ממדינות המפרץ. השיר היה מלווה בתמונות מתקופת אלנכבה (אסון 48'), ונראו בו גם זקנים שנשאו את ילדיהם על גבם ואמהות שצעקו "אללהו אכבר", "אלוהים על האויב". הקריאות התערבבו במלות השיר, ביניהן "דורות אחרי דורות תחיה על חלומנו, וכל אשר נגיד היום ייכתב בספר ההיסטוריה שלנו". השיר מתאר את חלומה של אומה שלמה להתאחד, כאשר ברקע מוקרנות תמונות מזעזעות של ילדים הרוגים ספוגי דם מטבח כאנא בדרום לבנון, ילדי עיראק הרעבים, מראות ממלחמות מדינות ערב עם ישראל ועוד.
"כל מה שמציגים בשיר הזה גרם לי צמרמורת בגוף", סיפר לי דיא גנאים, סטודנט לפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה, "התחלתי לבכות. נקשרתי מאוד לשיר ולתוכנו וחשתי שאני חלק מהעולם הערבי, חלק מהזמרים ששרו את השיר; המוסיקה היפה שמשרתת את עניין הלאומיות והמשברים שעברה סב ,שכל אחד חייב לדעת".
גם יאסר עכאווי, סטודנט לתואר שני העובד בעמותת רופאים לזכויות אדם, רואה בשיר יצירה מרגשת וחש התפעלות רבה כאשר שמע אותו לראשונה. "מלות השיר נושאות משמעות של איחוד, התמונות עובדות על המוח והן גרמו לי להתפעלות פנימית, חשתי רגשות סותרים של דיכאון ושל אופטימיות; דיכאון על חוסר האחדות בעולם הערבי, ואופטימיות כשהזמרים התחבקו בסוף השיר".
"יש עוד שירים שהופיעו בתקופה האחרונה, ויכולתי לראות את הכמות האדירה של שירים לאומניים שהתעסקו בסוגיה הפלסטינית", הוסיף עכאווי. "נדמה לי שזה תורם מאוד למאבק הפלסטיני, לחיזוק השפה הערבית ולהעלאת המודעות, ובמיוחד אצל הילדים הקטנים שהחלו לשיר אותם".
הופעת השיר על החלום הערבי השתלבה בכניסתם של ערוצי הלוויין לחברה הערבית: יותר ויותר צלחות לוויין צצו על בתים ברחבי העולם הערבי, וגם ביישובים הערביים בישראל. הצלחות חיברו את הציבור הערבי למגוון עצום של שידורים מן המזרח התיכון, שכמעט איש לא נחשף אליהם קודם לכן.
עכאווי מספר כי בכפר מגוריו, שיח' דנון, יש לא פחות מאלף בתים המחוברים ללוויין, אשר באמצעותו קולטים כשלושים ערוצים ערביים. מחיר צלחת הלוויין נע בין 1,500 ל-3,000 שקלים. "משפחתנו בדרך כלל צופה בשני ערוצים עיקריים - אלג'זירה ואבו-דאבי", הוא מספר. וכך גם כמעט בכל היישובים במגזר הערבי - חלק ניכר מן הציבור מחובר ללוויין או לתחנות המעבירות את שידורי הלוויין לבתים באמצעות כבלים. בעיר סח'נין מחוברים אלפיים מתוך 4,200 בתים לתחנה מקומית בשם נפטון-תקשורת, שמנהלה מוחמד אבו-סאלח, מציע חבילה של 26 תחנות ערביות, מתוך חבילה כללית ארוכה של תחנות ישראליות וזרות, במחיר 99 שקל בחודש. לדברי אבו-סאלח חברת הלוויין הישראלית יס נכנסה אף היא לסח'נין לאחרונה, אך רק כ-150-100 איש התחברו אליה, חלקם לזמן קצר בלבד.
"האנשים אצלנו נקשרו מאוד לערוץ אלג'זירה", מעיד המנהל אבו-סאלח. "זו הפעם הראשונה שאנו הפלסטינים בישראל נתמכים על-ידי הערוצים הערביים, שהתחילו לשדר תוכניות עלינו ועל ההיסטוריה הבלתי נשכחת שלנו". כך, למשל, שידר ערוץ אבו-דאבי בחודשים האחרונים תוכניות דוגמת "הנשכחים" ו"החפים מפשע", על הפליטים ובני הפליטים, והרבה לחזור לתוכנית תיעודית על טבח דיר-יאסין, שהגיבורה הראשית בו היא קשישה בת למעלה מתשעים, שתיארה איך באו היהודים וטבחו בבני הכפר. הצלם התמקד שוב ושוב בעיניה הבוכיות, במאמץ לתעד כל דמעה.
ראאד סלאח, ראש עיריית אום-אלפחם ומנהיג הזרם הצפוני של התנועה-האיסלאמית, משוכנע שאלג'זירה מתאמצת ליטול על עצמה את משימת העלאת המודעות הפוליטית בקרב הערבים. "כמו ערוצים אחרים בתקופת אינתיפאדת אלאקצא, היא העלתה את הנושא האיסלאמי דרך השקפה תקשורתית חדשה", הוא אומר. סלאח מעדיף להצביע על שני ערוצים אחרים המשדרים ממדינות המפרץ, א-שארקה ואקראא, השמים דגש על שידור תכנים ערכיים ואמונות איסלאמיים. עלי אלח'יל, חוקר ממדינות המפרץ, טוען שבתחנות אלה אחוז התוכניות עם אוריינטציה דתית נע בין ארבעים לחמישים אחוז (בחודש רמדאן מטפס שיעור תוכניות הדת עד לשמונים אחוז). קובעי המדיניות בתחנות אלו משוכנעים שתכנים מערביים, המועברים באמצעות הטלוויזיה, הם הרסניים, במיוחד לדור הצעיר. אלג'זירה, לעומת זאת, היא מקרה יוצא דופן: היא עוסקת באיסלאם כנושא לשיח תקשורתי, שמותר ורצוי לדון בו מהיבטים שונים, ובכלל זה סוגיות של דת ומדינה ויחסי דת וחברה, כפי שנעשה בקביעות בתוכנית "השריעה והחיים".
"לא כל ערוצי הלוויין שנכנסו למפה התקשורתית במגזר הערבי הם בעלי אותו גוון", אומר עסאם אבו-ריא, חוקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים. "צריך להדגיש בעיקר את אלג'זירה, שהתחילה את שידוריה בשנת 1996. היא שברה את המונופול שהיה לטלוויזיה ולרדיו הישראליים כמקור כמעט יחיד, שהעניק לפלסטינים לכאורה השקפה ערבית, אך כזו שהיתה תלויה בתכנים ציוניים".
אלג'זירה משדרת חדשות בשידור חי. בראשית שידוריה עשתה זאת במשך שמונה שעות ביממה, אחר-כך התרחבה למחצית היממה, ועתה היא באוויר 24 שעות ביממה. אבו-ריא אומר כי בשידורי אלג'זירה בולטות תוכניות המארחות באולפן מדינאים, פוליטיקאים, מנהיגים ואנשי רוח. בתוכניות כדוגמת "הכיוון ההפוך", "הדעה האחרת" ו"בלי גבולות" הופכים לעתים קרובות מאוד הדיונים לוויכוחים סוערים.
בתוכניות אלה מתארחים תכופות גם נציגים פלסטינים, כמו גם ישראלים. החוקר ג'ון אלטרמן, שבחן את השינוי באמצעי התקשורת בעולם הערבי והקשר בין שינויים אלה לתמורות חברתיות, משוכנע שאלג'זירה תרמה רבות בשנים האחרונות (בטרם החלה אינתיפאדת אלאקצא) להוצאת ישראל מהבידוד האזורי. היא עשתה זאת בין היתר באמצעות הזמנת אישים ישראלים בולטים לראיונות בתוכניות ובדיווחי החדשות.
עורכי התחנה סבורים כי הפתיחות לאישים ישראלים מגבירה את המהימנות של שידוריה ומעוררת עניין בקרב הצופים. לעתים מוזמנים מומחים שמסבירים את נבכי הפוליטיקה הישראלית, כדי להבין את המתרחש במדינה המוצגת כבעלת תפקיד מרכזי במזרח התיכון. הפתיחות הזו אינה משנה את האופן השלילי שבו מצטיירת ישראל בדיווחים, המשופעים בתיעוד תקריות אלימות, בניית התנחלויות והרס של בתי פלסטינים.
הסגנון החדש, הפתוח, חוצה הגבולות של אלג'זירה מעורר לא פעם קשיים ובעיות. בראיון שהעניק מוחמד עלי, מנכ"ל אלג'זירה, לעיתונאי מצרי, הוא הציג בפניו צורות שונות של התנכלויות לתפקוד התחנה מצד משטרים באזור. לדבריו, במדינות ערביות מסוימות מופעלים לחצים על אישים שלא להופיע בתחנה. "קרה שאורח אחד נעצר על-ידי שלטונות ארצו רק כדי למנוע ממנו להופיע בתוכנית. על אחרים נאסר לצאת מארצם או שקווי הטלפון שלהם נותקו; ניתקו לנו את קו השידור מהאולפן בכמה מדינות, בעת שידור ישיר משם", סיפר המנכ"ל. משרד התקשורת הירדני, למשל, ביטל בנובמבר 1998 את זכויות השידור של אלג'זירה בעמאן, בעקבות שידור תוכנית שבה השתלח אחד האורחים במשטר הירדני ואמר שהוא נתמך בידי ישראל.
חבלי הקליטה של אלג'זירה לא היו קלים. היא החלה לפעול בעידן שבו צופים רבים בעולם הערבי רחשו אי-אמון מסורתי לדיווחי תחנות השידור הממלכתיות, רווי התכנים המגמתיים והכזבים. לא פעם חיפשו הצופים מידע אמין יותר בסי.אן.אן, בסי.בי.סי ואפילו בשידורים מישראל. השידור החופשי, הביקורתי והפתוח של אלג'זירה התקבל תחילה בחוסר אמון, אך בתום השנתיים הראשונות השתנה היחס לתחנה. עלי מרשה לעצמו לטעון ששבעים אחוז מהערבים שמחזיקים צלחת לוויין נשענים על התחנה כמקור עיקרי למידע פוליטי.
מוחמד אלסייד, כתב ה-ANN, מציין שאלג'זירה היא אכן תחנה עצמאית, ומדרג אותה במקום הראשון מבחינת המקצועיות. "הכתבים מתפזרים ברחבי תבל וללא ספק הם מחפשים את הידיעות החמות; אחר-כך הם מגישים אותם בצורה מיוחדת ומעניינת, המרתקת את הצופים למסך", הוא אומר.
מאז פרצה אינתיפאדת אלאקצא ברור לעין כי אלג'זירה והתחנות האחרות הגבירו בצורה ניכרת את התגייסותם לנושא הפלסטיני. תמונתו של מוחמד אלדורה, שנהרג מול המצלמות בצומת נצרים, ושירים לאומניים חוזרים ומוקרנים פעם אחר פעם. כך גם תצלומים של ילדים, נשים וזקנים שנהרגו בימים הראשונים של האינתיפאדה. בערוץ ANN, מספר הכתב אלסייד, צירפו לדיווחים מן הרחוב הפלסטיני גם דיונים פוליטיים, למשל בתוכנית הנקראת "זעקת ירושלים" ("סארח'את אלקודס").
ככל שהעמיקה החדירה של אלג'זירה לבתי הציבור הערבי בישראל, כך מצאו בה מנהיגים וחברי-כנסת ערבים במה חדשה לחשיפה, וראו בה אמצעי לגיוס תמיכה במאבקם. "שידורי הלוויין הידקו את הקשר בין ערביי ישראל לעולם הערבי", אומר החוקר אבו-ריא. "כל אחד מן הפלסטינים בישראל הרגיש שהוא שייך לעולם הערבי; התחושה שסוף-סוף יש מי שמדבר בשמנו ומעלה את הנושא שלנו מאז 1948 הכניסה שמחה ללבבות רבים. תוכניות על טבח דיר-יאסין ועל כפר-קאסם, נושאים שצונזרו ועוותו במשך שנים בתקשורת הישראלית, עלו על פני השטח באמצעות אלג'זירה".
אבו-ריא משוכנע שמה שהתחולל באמצעות שידורי הלוויין "איננו בגדר הסתה, אלא הכנה לפעולה של התעוררות לאומית, אשר נשאה את האינטגרציה של הערבים מחדש והוציאה אותם מהבידוד הלאומי, עם תחושה שדומה לאיחוד משפחות".
אינתיפאדת אלאקצא היתה לאלג'זירה מה שמלחמת המפרץ היתה לסי.אן.אן, כתב העיתונאי הפלסטיני דאוד כותאב. ואילו העיתונאי האמריקאי האווארד שניידר העריך ב"וושינגטון פוסט" כי הסיקור הנרחב של אלג'זירה ותחנות טלוויזיה ערביות אחרות, ואפילו אתרי אינטרנט ערביים חדשים, תרם להתפתחות מה שהתחיל כהפגנה מקומית בירושלים להתרחשות אזורית.
בילאל שלאעטה הוא סטודנט לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית
גיליון 34, ספטמבר 2001