"מבוכה ובלבול", כך תיארו בכירי פרשניו של "ידיעות אחרונות" את תחושתם המקצועית בימים שאחרי דחיית תוכנית ההתנתקות שהגיש ראש הממשלה למתפקדי מפלגתו. בתוך ימים אחדים שינתה אז המציאות הפוליטית את פניה, וממצב של קבלת התוכנית ברוב בטוח ויציב, התהפכה לדחייתה בפער מכריע של עשרים אחוזים. לעיתונאים, שרובם הגדול צידדו בתוכנית ואף העניקו לה רוח גבית על–ידי יצירת הרושם שלהוציא את המתפקדים שפקד משה פייגלין לליכוד, היא זוכה לתמיכת התנועה, היתה זו שעה מתאימה לבירור ציבורי ופנימי.

גם ליעל אדמוני, עורכת המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", היתה תחושה שאין טעם לשוב גם הפעם אל הפוליטיקאים המתנגדים והתומכים, בעלי הדבר, שישמיעו שוב את כל מה שהשמיעו לפני ההצבעה. היא העדיפה לברר את התוצאה המפתיעה דווקא עם בכירי הכותבים והפרשנים של העיתון, והציעה לכנס אותם למעין שיח מומחים במערכת העיתון תחת הכותרת "לאן עכשיו". ב–7 במאי, סוף השבוע שבו נערכה ההצבעה, פרסמה הכתבת אריאלה רינגל–הופמן במוסף את שיח המומחים שהנחתה, ובו שוחחו ביניהם הפרשנים על אירועי השבוע שחלף. באופן טבעי גלשה השיחה גם לנושאים נוספים שנגזרים מהנושא העיקרי. המשתתפים, הפרשן המדיני שמעון שיפר, הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר, הפרשן הצבאי אלכס פישמן, וכן העיתונאים עפר שלח וירון לונדון, שהגדרת תחומי ההתמחות שלהם פחות ממוקדת, שוחחו כשלוש שעות, ומהן נערכה כתבה של כ–3,000 מלה. תמונה של המשתתפים בעת השיחה בחדר הישיבות שבמערכת העיתון בתל–אביב ליוותה את הכתבה. בתמונה הם נראים יושבים בנינוחות, תקרובת על השולחן, והבעות פניהם, שעה שהם מקשיבים לעוד הברקה של שמעון שיפר, נעות בין צחוק לחיוך. דומה היה שבאווירה החברית ששררה בחדר דיברו המשתתפים, המגדירים את עצמם ידידים, חברים ובעלי הערכה אישית ומקצועית איש לרעהו, בכנות ומתוך הלב.

צילום: צביקה טישלר

אלא שלמי שקרא בעיון את שיח המומחים, ואת מאמריהם של המשתתפים בשבועות שקדמו להצבעה על התוכנית, קשה היה להשתחרר מהרושם שבמסגרת השיחה החופשית, ביטאו חלק מהמשתתפים הערכות ועמדות שבמאמריהם הקודמים לא נמצא להן זכר. סבר פלוצקר, למשל, כתב באחד ממאמריו לפני ההצבעה שהחלטת הנסיגה של שרון היא "היסטורית ורוב העם תומך בה", ובמאמר אחר, ש"ישראל נסוגה מעזה. הפור נפל. הציבור אמר את דברו, די לשפוך דם על אחיזה בפיסת הקרקע הצפופה בעולם". בשיח המומחים הסכים פלוצקר עם האמירה שבניגוד למה שמראים הסקרים, גם אם היה שרון מעמיד את תוכניתו למשאל עם, היה מובס בהפרש גדול. זאת למרות שלפני ההצבעה כינה במאמריו את מאמצי הימין להטות את הכף "אופורטוניזם מפלגתי" או "בלבול מוח מכוון". שמעון שיפר כינה, לפני ההצבעה, את שר הביטחון שאול מופז "שר הפינוי, המפנה הגדול של רצועת עזה בשנה הבאה", ואף העריך שהפינוי לא רק שיבוצע, אלא יבוצע תחת אש. גם הוא טען בשיח המומחים שבניגוד לסקרים, גם במשאל עם "היו המתנחלים מנצחים, משום שהיו מצליחים להתיישב בלבותיהם של אותו רוב עמום של ישראלים, כשם שהתיישבו בלבותיהם של מתפקדי הליכוד". שיפר אף הוסיף כי "השיח המדיני הישראלי מבוסס על כמה הנחות שקריות, ובעניין הזה גם לנו, כתקשורת, יש חלק גדול".

ירון לונדון כתב על תוכנית ההתנתקות, לפני המשאל, כי "מלבד הגרעין הקשה של המתנחלים, אין בארץ ובעולם מי שחוזה פתרון חוץ מפתרון החלוקה", וכן ש"ההתנחלות היתה למדיניות קולוניאליסטית שהונעה על–ידי התאווה לקרקע בחינם". בשיח המומחים הוא הסכים עם חבריו לקביעה שתוצאותיו של משאל עם היו דומות לתוצאות משאל המתפקדים. בנוגע להתנחלות שינה מעט לונדון המשוחח את טעמו של לונדון הכותב באומרו: "אני חושב שההימור של גוש אמונים בנוגע להתנחלות הצליח. מה גם שכשמדברים על רבע מיליון אנשים שיושבים שם, מדברים על לפחות מיליון ישראלים שיש להם אינטרס מושקע, גופני, נכסי, ומעוניינים בהישארות בשטחים". עפר שלח כתב לפני המשאל ש"בשלוש השנים האחרונות חמק מידי תומכי א"י השלמה כלי השיווק העיקרי שלהם - הפחד הבטחוני", והעריך כי "68% מהישראלים שעל–פי הסקרים תומכים בתוכנית, משקפים משאלת לב שייעשה משהו, אפילו הוא מעורפל ולא ברור". מאוחר יותר, בשיחה החברית במערכת העיתון, אמר ש"התוכנית נדחתה בצדק, משום שהיתה תוכנית רעה". שלח אף הוסיף כי הטענה שגרעין ימני קיצוני השתלט על הליכוד היא מטעה, ומי שדחה את התוכנית הם חברי הליכוד ולא המתנחלים.

אף אחד מהמשוחחים לא חלק על שמעון שיפר, שעה שאמר ש"כל הדיבורים של יוסי ביילין וחבורתו בנויים על שקר וכך גם המחשבה שאפשר להתנתק ממיליון וחצי ערבים היושבים ברצועה". לא כיהו בו גם עפר שלח וירון לונדון, ששבועות אחדים קודם לכן כתבו על אותו ביילין שהוא "מועמד טוב ככל שמפלגה ישראלית יכולה להעמיד, תוצר של המערכת הפוליטית במובנה הנכון ביותר" (שלח), או "יזם מדיני נחוש וברוך דמיון, אומר את דבריהם של הנחשונים והצודקים" (לונדון).

כאשר שומעים מאחד ממשתתפי הדיון שהעורכים נטו חסד גדול לו ולחבריו, כאשר השמיטו בעריכה התבטאויות חריפות שלהם, מתחזקת התהייה: מתי להתייחס ברצינות לעמדות עיתונאים - כשהם כותבים או כשהם משוחחים?

המנחה, אריאלה רינגל–הופמן, לא רואה הבדלים מהותיים בין העמדות שהובעו בשיח המומחים לעמדות שנכתבו לפניו, אבל רואה ייחודיות בשיטה של הצגת דבריהם, המביאה לתוצאות אחרות. "הפינג–פונג בין המשתתפים לבין המנחה לבין עצמם היה מעניין ומפרה. אנשים דיברו בכנות, שחררו מהלך ואמרו יותר משהיו כותבים. זאת היתה עבורם הזדמנות לומר דברים שאי–אפשר לומר בזמן כתיבת טקסט פרשנות מסודר". "את רעיון ’שיח המומחים’", אומר סבר פלוצקר, "אני המצאתי. הבאתי את זה ל’ידיעות אחרונות’ מהתקשורת האמריקאית, שם הוא נקרא ’ראשים מדברים’. עשינו כבר כמה וכמה כאלה, במגוון רחב של נושאים, החל משנת 2000. זו טכניקה מאוד נחמדה. אנשים מדברים יותר בחופשיות תחת דינמיקה של רב–שיח. לא מקפידים על כל תג ותו שהם אומרים והתוצאה יותר אנושית, יותר אישית ויותר כנה. טבעי שכשאדם כותב, הוא מתרחק מאמירה חד–משמעית וכשהוא מדבר, למרות שהוא יודע שדבריו לציטוט, הוא מדבר בצורה פחות נפתלת ויותר פשוטה. חבל שאין יותר רבי–שיח כאלה בעיתונות. זה כלי שמנצלים אותו מעט מדי בארץ". עפר שלח, שגם הוא מזהה את העיתונות האמריקאית, ובמיוחד את פורמט השולחן הפתוח של תוכניות הדיון של ימי ראשון, כמקור לשיטה, חושב שבעיתונאות קלאסית, העיתונאי לא אמור לשים את עצמו במרכז, אלא את התחום שהוא מסקר. יחד עם זאת, עיתונאים עדיין נהנים מרמה גבוהה יחסית של נגישות למידע, הבנת המידע, אובייקטיביות בהגשתו וכושר ביטוי. "לכן", אומר שלח, "מקומו של פורמט זה בעיתונות האלקטרונית ואילו בעיתונות הכתובה כוחו בנדירותו, ובבסיסו הוא אמור לצאת דופן בעיתונות הכתובה, משום שהקורא אמנם מרוויח שיחה חופשית, שהיא צורה אחרת של הבאת מידע, אבל מפסיד משום שהוא מקבל בצורה שונה את אותה סחורה, מאותם אנשים, באותם עמודים... אני לא מסכים שנאמרו שם דברים שלא נאמרים במאמרים הכתובים. את הדברים האלה תשמע בשיחות חבריות של עיתונאים בינם לבין עצמם בימי שישי בערב, אז הם באמת אומרים את כל מה שמכל מיני סיבות הם מחליטים לא לפרסם, אבל זה לא המקרה כאן, ואפילו לא צעד אחד לכיוונו מהתחום של המאמרים הכתובים".

לשמעון שיפר, לעומתו, ברורה השונות של מסגרת הרב–השיח, ולפיכך גם ההזדמנות מעוררת הלבטים לקחת בה חלק. "באופן כללי, הרעיון לכנס פרשנים והגיגנים הוא נדיר ביותר ואצלי אף יותר. מעולם לא השתתפתי ברב–שיח כזה והיו לי התלבטויות. מכיוון שעיסוקי בחדשות ופרשנות, אני נזהר לא להביע את דעותי אלא רק לפרוס את מערכת השיקולים ולא להבליט עמדות. במשך השנים הצלחתי בכך, אבל הפעם הסכמתי לקחת בכך חלק, בגלל המצב הנדיר והחד–פעמי של בלבול במדינה ובדעת הקהל. בכתיבה אני משתדל להיות יותר מרוסן ולחשוב על הקורא שלי, אבל כאן, בגלל הנדירות, יצאו לי כמה ’שיפרים’ קטנים, כמה תובנות שאני חושב עליהן כבר זמן רב, כמו למשל השקריות בהנחת היסוד של החזרה לגבולות 67’, שכל אחד יודע שזה לא יהיה. אנחנו שותפים לזה בכך שאנחנו חוזרים על זה, משום שהפתרון הרי יצטרך להתבסס על המציאות. אני, כפרשן מדיני, נזהר מאוד שלא להוציא לאור את עמדותי בצורה כה בוטה, אבל הסכמתי לכך באורח חד–פעמי, משום שאני חושב שיש חשיבות ועניין לכך שהקורא יידע עמדות כה עקרוניות של כותבים מרכזיים". 

חנן עמיאור הוא עיתונאי

גיליון 51, יולי 2004