פתאום, בעיצומו של הלחץ להספיק להגיע כמה שיותר מהר מעזה למחסום ארז, הבחין שלומי אלדר בפועלים הפלסטינים יוצאים מאזור התעשייה ארז. שעת דמדומים ברצועת עזה, הערב יורד, יום העבודה של אלפי הפועלים הסתיים. בצהרי אותו יום הכריז שר התמ"ת, אהוד אולמרט, על סגירתו הסופית של אזור התעשייה בארז בתוך חודש.
אלדר סיים ראיון וסיור בעזה, השעה כמעט שש, ובשבע ורבע יש לו פגישה בירושלים. הנהג הפלסטיני שועט לכיוון המחסום, הזמן דוחק, והניסיון מול הביורוקרטיה בארז מקשה מאוד להעריך כמה זמן ייקח לנו להגיע למכונית שנמצאת במגרש החניה בצד הישראלי. כמה עשרות מטרים מהמחסום מציץ אלדר בשעון, מודאג, לא בטוח אם יספיק להגיע לפגישה, ולפתע, מחלון המכונית הוא רואה את הפועלים הפלסטינים יוצאים קבוצות קבוצות משערי הברזל וקוצי התיל של אזור התעשייה. "עצור", הוא קורא לנהג, והמכונית עוצרת בשולי הדרך, מול פאתי העיירה בית–חאנון.
אלדר מוציא את מצלמת הווידיאו הקטנה שהוא נושא עמו דרך קבע, ורץ לעבר הפועלים. הסיפור העיתונאי זוהה, לחץ הזמן התפוגג. אמרו לכם משהו? דיברו על הסגירה? על הימים האחרונים שלכם כאן? "מה נעשה", הגברים היוצאים מושכים כתפיים, מתלוננים מול המצלמה הקטנה על המצב הקשה. אלדר נע עם המצלמה מאחד לשני ומתעד את דבריהם. "היום החליטו לסגור, מה דעתך?". המצלמה מתעכבת גם על החולצות והמעילים הרבים הפזורים על הארץ, מלוכלכים, מלאי אבק. לתוך אזור התעשייה אסור להיכנס עם שכבות ביגוד רבות, ולכן בכניסתם משילים הפועלים חלק מבגדיהם ומניחים על האדמה, בערבובייה. המעיל אולי ימתין לפועל בצאתו, ואולי לא. המצלמה קולטת גם סדר בבלגאן: חולצות ארוכות קשורות לעמוד חשמל, ממתינות בסבלנות לבעליהן. אלדר, המצלמה בידו, מתרחק מהשער יחד עם הפועלים בדרכם אל ההסעות. עוד צילום, עוד שאלה. לאחר כרבע שעה הוא פוסק: זה מספיק לכתבה, וחוזר למכונית. התייעצות טלפונית קצרה עם עורכת המהדורה המרכזית מביאה להחלטה שאין מספיק זמן לערוך את הכתבה, והצילומים יחכו להזדמנות שידור אחרת, אולי למחרת. מבט זריז בשעון מראה שגורל דומה נגזר גם על הפגישה בירושלים.
החיילים במנהלת התיאום והקישור במחסום ארז מכירים את שלומי אלדר היטב. חרף זאת, הם עורכים לו בצאתו בכל פעם, כמו לכולם, בדיקה בטחונית קפדנית וארוכה, ששיאה בסריקת הגוף והחפצים האישיים בניסיון לאתר חומרי נפץ (למרבה המזל, באחת הפעמים הניסיון גם הצליח: לאחר יום שלם של סיקור הלחימה ברפיח הוכיחו תוצאות הבדיקה כי בגדיו נושאים שרידים של חומרי נפץ, והאיום הקיומי על בטחונה של מדינת ישראל עוכב במחסום כמה שעות). גם בכניסה נבדקות תעודות הזהות ותעודות העיתונאי שלנו בקפידה, וכתנאי למעבר אנחנו נדרשים לחתום על מסמך המשחרר את ישראל מכל אחריות לבטחוננו: "ידוע לי כי כניסתי לתוך הרצועה היא על אחריותי בלבד. צה"ל ורשויות מדינת ישראל לא יישאו בכל אחריות או חבות בשל כל אירוע שעשוי לקרות לי ברצועה".
צילום: גטי אימג'
בכל פעם שאלדר רוצה להיכנס לרצועת עזה, מחכה לו בצד הפלסטיני ידידו, עיתונאי העומד איתו בקשר שנים רבות. הידיד הוא גם נהג, גם צלם, ובעיקר - הוא כרטיס הכניסה שלו לרצועה. בלי איש קשר אי–אפשר להיכנס. נסיעה מהירה בכביש סלאח א–דין, הכביש הארוך המוביל לעזה. בצדי הדרך - בית–חאנון, ג’באליה, ובתוך כמה דקות נכנסים לעיר. המראות המוכרים מהטלוויזיה: רחובות צפופים, גרפיטי על הקירות, עגלות עם חמורים. מהמושב האחורי של המכונית המקומית אין תחושה של פחד, יש הרבה סקרנות. בטלפון הסלולרי הישראלי אין קליטה, ואלדר מוציא את ה"ג’וואל", הטלפון הנייד שמחובר לרשת הסלולרית הפלסטינית.
מטרת הביקור בעזה הפעם היא ראיון עם איסמעיל האניה, מראשי החמאס ברצועה. אבל האניה ירד למחתרת מפחד הטילים הישראליים, ואי–אפשר ליצור איתו קשר ישירות. תיאום הראיון בוצע אפוא מול כמה אנשי קשר, וכלל לא מעט טלפונים ומסרים, אבל ברגע האחרון התברר - הראיון לא יתקיים, לפחות לא היום. לעומת זאת, אין חזרה מהסיכום לקיים ראיון עם סמיר אלמשהראווי, מבכירי הפת"ח ומראשי מנגנון הביטחון המסכל ברצועה, מתווך מוסכם בין הארגונים השונים בעזה. הראיון נערך במשרדו הצמוד לביתו הנאה והמטופח בעזה. על אחד הקירות במשרד תמונה גדולה של שאהיד, על קיר אחר - תמונה קטנה של אלמשהראווי עם ערפאת, אך התמונה הגדולה מכולן היא למעשה וילון שמכסה כמעט קיר שלם, ויש בו חול, ים, דקלים וסירה. עובדים מסורים מביאים קפה ותה. שיחת חולין, אף אחד לא ממהר. רק כעבור כשעה מתחיל הראיון עצמו. לאחר שעתיים, לא לפני שגומעים עוד כוס קפה, נפרדים מאלמשהראווי, ופונים לסיבוב ברחובות עזה, ביקור בתחנת הרדיו "אלחורייה", וחזרה למחסום ארז. בדרך דואג אלדר לעצור באחת החנויות, להגיד בזריזות שלום למכר. "מה העניינים יא שלומי, איפה אתה?". "אני ממהר", עונה בחיוך השדר הישראלי, "אבל אני אבוא מחר".
יש צורך בהרבה חברים וקשרים כדי לסקר את השטחים בצורה מוצלחת, ולא פחות חשוב - גם למען הביטחון האישי. אבי יששכרוף, כתב קול–ישראל לענייני ערבים: "אני תמיד מסתובב עם אנשי קשר שמכירים את הסביבה, ואיתם זה יותר בטוח. לרוב המקומות בגדה אני יכול להיכנס עם המכונית שלי בלי ליווי, אם כי בעזה המצב שונה. להיות בשטח, זו ההנאה הגדולה בעבודה. אני אוהב לשבת עם חברים בבתי–קפה ובמסעדות ואפילו לישון שם מדי פעם. באחת הפעמים הייתי לבד ברמאללה ונתקעתי עם המכונית, זה היה מעט מלחיץ, אבל בסוף התקשרתי לחבר פלסטיני שעזר לי". הקושי שבו נתקל שלומי אלדר בתיאום הראיון עם איסמעיל האניה מוכר גם ליששכרוף: "בעבר הייתי קובע פגישות עם בכירים בארגונים השונים, בבית או במשרד שלהם, ונוסע אליהם. אבל מאז שהתחילו לפגוע בראשי הארגונים, אין מפגשים שמתוכננים מראש. לפעמים אני מגיע לעזה במטרה לראיין מישהו, ורק אם יש לי מזל אני מצליח לדבר איתו".
בזמן מבצע "קשת בענן", בחודש מאי, דאג שלומי אלדר להביא לצופי ערוץ 10 בכל ערב את התמונות והקולות ממקום ההתרחשות, מכל שכונה ברפיח. הוא הראה את ההרס, את המצוקה, את תעייתם של עשרות הפליטים שבתיהם נהרסו ובידיהם שרידי רכוש. הוא נתן שמות להרוגים, פנים לאנשים החיים. באחת הכתבות שלו צולמה הזקנה שחיטטה בהריסות ביתה, והזכירה לשר טומי לפיד את סבתו. בכתבה אחרת נראתה ילדה קטנה בין ההריסות ברפיח, מחזיקה בידה דגל לבן. אלדר לא הסתמך על דיווחי הפלסטינים וגם לא על דובר צה"ל. הוא שידר לצופים את שראו עיניו, ולא סטה גם כשזה הוביל להתנגשות חזיתית עם גרסת צה"ל. כך, למשל, טענו הפלסטינים כי צה"ל הרס עשרות, אם לא מאות, בתים ברפיח, וצה"ל אמר: מדובר בכחמישה בתים בלבד. אלדר ספר בעצמו, וטען שוב ושוב כי נהרסו עשרות בתים. בצה"ל התעקשו וניסו להפריך את טענותיו, אבל בסופו של דבר נאלצו להודות: הרסנו יותר מחמישים בתים. אחרי המבצע הסבירה דוברת צה"ל, תא"ל רות ירון, כי לוקח זמן לספור בתים.
את התמונות שהביא אלדר בכל ערב לא היה נעים לראות, אך היה זה מעשה עיתונאי חשוב. גם אם לא חייבים להזדהות עם המראות, שידורם לקהל הישראלי חיוני להתוודעות עם התמונה כולה, להבנת המציאות שבה אנחנו חיים. אבל מעקב אחר סיקור הפלסטינים בתקשורת הישראלית בעת מבצע "קשת בענן" מראה שרק כלי תקשורת מעטים חושבים כך. שלומי אלדר: "יש כלי תקשורת שלא מעוניינים להראות את הצד השני. ברוב מערכות התקשורת בארץ הטון של הכתבים הפוליטיים, המדיניים והצבאיים חזק יותר מזה של הכתבים לענייני פלסטינים, ולעתים, הצבא עושה שימוש ציני בכתבים הצבאיים כי להם אין יכולת לראות את הצד השני".
ארנון רגולר, כתב עיתון "הארץ", מסקר את השטחים בקביעות ומקרוב. הוא היה בין הכתבים היחידים שהגיעו לעזה שעות אחדות לאחר שנהרגו ששת החיילים בהתפוצצות הנגמ"ש בשכונת זייתון, והיה עד למראות הזוועה של חגיגות הפלסטינים עם חלקי גופות החיילים. למחרת הופיע ב"הארץ" דיווח נרחב מאוד משכונת זייתון. בימי מבצע "קשת בענן" עברה כתבת אחרת של העיתון, עמירה הס, להתגורר בעין הסערה וכתבה בכל יום את "יומן רפיח". רגולר: "זאת מדיניות - להיכנס לשטחים בכל פעם שיש אירוע. אנחנו, העיתונאים, עובדים במצב שבו שני הצדדים, גם הצבא וגם הפלסטינים, מיומנים מאוד במניפולציות תקשורתיות ובהצגה חלקית של המציאות, ולכן חשוב לי להגיע ולראות במו עיני. יש מקומות שאתה בטלפון אחד יכול להבין מה קורה, ויש מקומות שאתה לא יכול, ולעתים גם אחרי שנכנסת אתה לא מבין את הכל. באינתיפאדה הזאת אין ספק בכך: אם אתה לא נמצא בשטח, הרבה יותר קשה לך. אין דרך אחרת זולת לדבר עם האנשים".
גם סלימאן א–שאפעי, כתב חדשות ערוץ 2, הביא תמונות רבות מעזה ומרפיח. הוא ישן בתוך בית–ספר שבו התרכזו מאות תושבים שברחו מבתיהם, וצילם כתבות גם למהדורות המרכזיות וגם ל"אולפן שישי". "יש לי תחושה - גם מדרישות המערכת וגם מתגובות של אנשים שאני פוגש ברחוב - שכל מה שקורה בעזה מאוד מעניין את הציבור הישראלי. אני מרגיש את הצורך של הישראלים לדעת עוד ועוד על מה שקורה בעזה. עזה היא פס ייצור לחדשות וסיפורים, והתפקיד שלי להביא לציבור את הסיפורים המעניינים. כדי למצוא את הסיפורים האלה חובה להיות שם. אי–אפשר לכתוב, למשל, על בהלה ופאניקה אם לא רואים את זה בעיניים. לא פעם ראיתי כותרת בעיתון ושאלתי את עצמי מאיפה היא מוכרת לי. הסתכלתי בהודעות של דובר צה"ל בביפר שלי וראיתי את הכותרת מלה במלה. זה לא מכובד. כדי לכבד את הצופה, אתה חייב להיות בשטח, ואם אין אפשרות להיכנס בצורה המקובלת, דרך מחסום ארז, אני מוצא דרכים אחרות. כשאתה בשטח תמיד תמצא סיפור, ומנסיוני אני יודע שגם הפלסטינים מאוד רוצים לדבר עם התקשורת. לפני כשנתיים היתה תקופה שעשיתי הרבה כתבות על החמאס. התקשר אלי עבדאללה שאמי, מראשי הג’יהאד האסלאמי, ואמר לי: מה, אנחנו לא נמצאים על המפה שלך? גם לנו יש הרבה סיפורים מעניינים".
לעומת ערוץ 10, ערוץ 2 ו"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" הסתפקו בתחילת מבצע "קשת בענן" בעיקר בדיווחים של סוכנויות הידיעות על הנעשה בקרב התושבים הפלסטינים ברפיח. את רוני שקד, הכתב לענייני פלסטינים, העדיפו לשלוח למשימות אחרות: פינוי המאחז יצהר בשומרון, ואחרי יומיים - ביקור בסחנין, לאחר זכיית הקבוצה המקומית בגביע המדינה. בימים שלאחר מכן הובאו בצורה תמציתית דיווחים על הנעשה ברפיח, על ההרס, ההרוגים, ותגובות של תושבים, אך עדות בגוף ראשון מהשטח זכו קוראי "ידיעות אחרונות" לקבל רק שבוע לאחר תחילת המבצע, בדיווח מיוחד של כרמלה מנשה, הכתבת לענייני צבא של קול–ישראל, ששטחה על פני שני עמודים את רשמיה מההריסות ברפיח.
רוני שקד, "ידיעות אחרונות": "כמה חודשים לפני המבצע ברפיח עשיתי כתבה על החיים בעיר, אבל חוץ משני אנשי ימין שקיללו אותי לא קיבלתי אף לא תגובה אחת. הציבור הישראלי נהיה, כנראה, קהה חושים לכל מה שקורה שם. הוא עייף ואין לו כוח לשמוע ולקרוא על השטחים יותר, חשוב לו יותר הביטחון האישי שלו. למרות זאת, אני לא מרים ידיים. אני הרי לא כותב לפי מצב הרוח של הציבור, אם כי לא תמיד כל מה שאני כותב גם נכנס בסופו של דבר לעיתון. למערכות התקשורת יש, כנראה, סדר–יום אחר".
גם ב"מעריב" לא התמידו בסיקור התושבים הפלסטינים ברפיח, ורוב הסיקור בעת המבצע נפל על כתפיהם של הכתבים לענייני צבא. כך, למשל, כשסיפרו כתבי "מעריב" על קרב הגרסאות בין צה"ל לפלסטינים בנוגע למספר הבתים שנהרסו, היתה חסרה השורה התחתונה. בעוד שבערוץ 10 היה מי שספר בעצמו, נתן "מעריב" לקוראים להחליט מי צודק. עמית כהן, כתב "מעריב" בשטחים: "אני נכנס לשטחים לעתים תכופות, אבל המבצע ברפיח היה מקרה מיוחד. בימים הראשונים של המבצע זו היתה הפעם היחידה שהפלסטינים הם שאמרו לי לא להיכנס מחשש לבטחוני. זה היה יותר מדי מסוכן, ואני למקומות כאלה לא נכנס. אני חושב שבמקום שאתה זקוק בו לשכפ"ץ - עדיף שלא תיכנס".
בבעיה דומה נתקל גם אוהד חמו, כתב ערוץ 1 בשטחים, שהיה ברפיח רק יום אחד בעת המבצע. כעיתונאי טרי מאוד בתחום - חמו החל לעבוד ככתב שטחים לפני כמה שבועות - כניסתו לרצועת עזה בזמן המבצע היתה עניין מעט מסוכן, שכן תשתית אנשי הקשר הפלסטינים שייקחו אותו תחת חסותם קטנה, מטבע הדברים, משל מתחריו. בכל זאת נכנס חמו באחד מימי המבצע לרפיח, בחסות איש קשר פלסטיני, והראה את הבתים ההרוסים בשכונת ברזיל, ואת התושבים הפלסטינים מחטטים בהריסות, בעוד הכלים הכבדים של צה"ל ממשיכים בעבודתם.
בצה"ל, מתברר, דווקא לא התנגדו שהעיתונאים יגיעו לרצועת עזה במהלך מבצע "קשת בענן". יומיים לפני תחילת המבצע, בעקבות עתירה של עיתון "הארץ" לבג"ץ, ביטל אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, את הצו האוסר על עיתונאים ישראלים להיכנס לשטח הרצועה. פרקליטי "הארץ" טענו כי יש חשיבות מיוחדת לכניסתם של ישראלים לרצועה, כדי שאזרחי ישראל לא ייאלצו להסתפק במידע המגיע מסוכנויות ידיעות זרות או מסוכנויות פלסטיניות. בצה"ל מדגישים כי גם כיום יש התרעות על כוונות של מחבלים לפגוע או לחטוף עיתונאים ישראלים, אך עד כה מי שעמד בפני מצב כזה היה דווקא עיתונאי זר, ג’יימס בנט, הכתב הראשי של העיתון "ניו–יורק טיימס" בישראל. שני אלמונים ניסו לדחוף אותו למכונית בעת שעמד סמוך לבית–חולים ברפיח באחד מימי המבצע, ורק צעקותיו הניסו אותם.
גדעון לוי, שמסקר את השטחים מדי שבוע במדורו "אזור הדמדומים" במוסף "הארץ", וצבר לא מעט עוינות כלפיו בשל כך, לא קונה את הגרסה על הפתיחות של צה"ל: "יש כאן שילוב של אינטרסים: צה"ל והשלטונות לא רוצים שנדע, הקוראים לא רוצים לדעת, והעורכים והכתבים מתאימים את עצמם לרצון הקוראים. אם הישראלים היו יודעים מה נעשה בשמם, הם היו מתחלחלים וגם אולי משנים את עמדותיהם, אבל אם עמירה לא מגיעה, ולא סלימאן ולא שלומי, אז אנחנו נשארים רק עם דובר צה"ל. כשהיתה רעידת אדמה בתורכיה מיד התארגן מטוס, וכל אמצעי התקשורת יצאו לשם. ברפיח היתה רעידת אדמה שאנחנו יצרנו במו ידינו, והעיתונות לא יצאה לראות, אפילו שזה במרחק שעה וחצי מתל–אביב. התקשורת הישראלית מסקרת את השטחים בצורה מסולפת ומעוותת, וכדי לדעת מה באמת קורה בעזה, הישראלי צריך לפתוח את הבי.בי.סי. זה מדכדך".
רן בנימיני הוא הכתב לענייני משטרה של קול–ישראל
גיליון 51, יולי 2004