עם פרסום סיכום החקירה של משטרת ישראל בתיקי 1000 ו-2000 של ראש הממשלה, מצביעים כותבים רבים, ובצדק, על הקשר החזק של העבירות לתחום התקשורת. ניסיונות ההשתלטות של נתניהו על התקשורת בישראל, הם שעזרו להובילו אל המגרש הפלילי. אלא שאם יגיעו התיקים לבית המשפט, נראה שיש כאן הזדמנות לטיפול בעניין מהותי יותר - בעצם היחס של החוק והמשפט בישראל לערכים העומדים בבסיס פעולתה של העיתונות.
תיק 1000, תיק המתנות, קשור לתקשורת בגלל שלפי המשטרה, חלק מהתמורה שהעניק נתניהו לארנון מילצ'ן, תמורת מתנות בשווי מאות אלפי שקלים, היה קשור לאחזקות או אינטרסים של מילצ'ן בשדה התקשורת. ואולם בתיק 2000, כפי שנכתב ב"עין השביעית" בעבר, הסחר-מכר היה בדברים המהותיים ביותר לדמוקרטיה עצמה: זה נותן מצד אחד עיתונות אוהדת, כלומר מבטל את חופש העיתונות והופך עיתונות לתעמולה, וזה מצד שני סוחר בחקיקה בכנסת.
לכן, לצד החשיבות הציבורית העצומה שבהעמדה לדין את שני השותפים לעסקת השוחד של תיק 2000, ראש ממשלה ומו"ל רב-כוח, אני מבקש לטעון כי האתגר המשמעותי בתיק זה לא יהיו הראיות אלא דווקא ההלכות של בית המשפט העליון העוסקות בחופש העיתונות.
שכן, השאלה העיקרית שתעמוד לדעתי למבחן ב"משפט תיק 2000" היא האם הענקת שירותי עיתונות היא תמורה הפוגעת בערך המוגן של עיתונות חופשית, או שהיא חלק מההתנהלות הרגילה שבין פוליטיקאי לבין עיתון, שאינה עולה לכדי עבירה פלילית.
כדי לקבוע, כמו שכותב שורות אלו חושב, שיש בכך בהחלט פגיעה משמעותית בחופש העיתונות, ראוי לברר את דעתו ועמדתו של בית המשפט העליון על המשמעות של חופש העיתונות, וכאן הדברים אינם כה חד-משמעיים.
אהרון ברק הציע עוד ב-1996 לראות בעיתונות הפרטית גוף דו-מהותי אשר יחולו עליו נורמות של המשפט הציבורי: "מכוח מעמד זה יוטלו על העיתונות הפרטית מספר חובות המוטלות על גוף ציבורי, כגון החובה להימנע מניגוד עניינים, איסור ההפליה, החובה לקיים דיווח אמיתי ואמין וזכות הגישה". ואולם, דברים אלו של ברק נותרו בגדר הצעה בלבד, ולמעשה לא אומצו עד היום במפורש ואף לא במשתמע.
בתי המשפט אמנם סיפקו אמירות חשובות ביחס לחופש העיתונות, כמו למשל דבריו של הנשיא גרוניס בדיון הנוסף בפרשת אילנה דיין: "חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה". ואולם אמירות יפות לחוד והחלת נורמות של המשפט הציבורי על העיתונות לחוד.
אם נחזור לתיק 2000, הרי שכאן טמון הקושי. אם "ידיעות אחרונות" הוא בגדר גוף דו-מהותי, אשר חלות עליו חלק מהנורמות של המשפט הציבורי, ברור באופן מובהק כי ה"מסחר" בכתיבה העיתונאית בעיתון הוא מעשה פלילי על כל המשתמע מכך, שכן זו הפרה ברורה של נורמות המשפט הציבורי. לעומת זאת אם המדובר בגוף פרטי לחלוטין, שאין עליו כל חובה עקרונית של דיווח אמיתי ואמין (מלבד חובות אתיות שאינן אכיפות במשפט והאיסור של לשון הרע), אזי התשובה אינה כה ברורה וחד-משמעית.
יש לקוות שהן היועץ המשפטי לממשלה שצריך להחליט אם להגיש את כתב האישום, והן בית המשפט המחוזי בירושלים שידון בכתב האישום אם יוגש, ימצאו לנכון לפתור בתיק אחד שתי בעיות משפטיות חשובות. גם לקבוע כי העיסקה שבין ראש הממשלה נתניהו למו"ל מוזס היא עיסקה מושחתת בעלת פן פלילי (בין של שוחד ובין של הפרת אמונים), וגם לאמץ סוף סוף את הצעתו של ברק ולראות בעיתונות גוף דו-מהותי.