שר הביטחון אהוד ברק, השבוע (צילום: יואב ארי דודקביץ')
בגלל המלחמה ההיא
"יותר ממאה הרוגים בטבח בחמה, אסד מרחיק את הפקחים ביריות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שיוצא מגדרו ומפרסם כתמונה המרכזית על השער תצלום מטושטש-פנים של גופות שלושה ילדים ("תמונה שהפיצה האופוזיציה בסוריה, שבה נראים ילדים מתים אחרי הטבח, אתמול"). "רק ארבעה ניצולים מכפר באזור חמה נותרו לספר על רצח המוני בסכינים ובשריפה. רוסיה וסין: אין להתערב", נכתב בכותרת המשנה.
גם העיתונים האחרים מקדישים את כותרותיהם הראשיות לזוועות שמחולל הרודן הסורי. "האו"ם נגד המשטר הסורי", נכתב מעל לכותרת הראשית של "מקור ראשון", המובאת בין מרכאות: "אסד טובח בנשים ובילדים ומוציא אותם להורג מטווח אפס בשנתם [...] כוחותיו של אסד נכנסו לכפר אל-כובייר במחוז חמה ורצחו עשרות בני-אדם, רבים מהם נשרפו חיים בבתיהם. שרת החוץ של ארה"ב: אסד חייב למסור את השלטון באופן מלא ולהתפטר".
"ארצות-הברית: בשאר אסד צריך לעזוב את סוריה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "שרת החוץ קלינטון: הוא איבד כל לגיטימציה. 80 בני-אדם, רובם נשים וילדים מאותה משפחה, נרצחו בטבח בכפר אל-קובייר שליד חמה. אתמול ניסו פקחי האו"ם להגיע אל האזור, אך נתקלו בכוחות צבא שירו לעברם", נכתב בכותרת המשנה ליד תצלום של AP שבו נראים שלושה ילדים רכים, פניהם מעוותות בבכי, "מתאבלים על מות קרוב משפחתם בחילופי אש עם נאמני המשטר".
גם ב"ישראל היום", תוכנת התרגום האוטומטית שמחזיקים במשרדי המערכת כדי לייצר כותרות ראשיות, הוזנה במידע על האכזריות הסורית: "העולם מזדעזע מאסד: הגיע הזמן שילך". "שוב זוועה בסוריה", נכתב בכותרת המשנה, "יותר מ-90 בני-אדם, מרביתם נשים וילדים, נטבחו באכזריות בכפרים הסמוכים לעיר חמה. מזכ"ל האו"ם: 'העדויות מבחילות, אסד איבד את הלגיטימציה שלו'. רוסיה וסין ממשיכות לגבות את המשטר". בתצלום נראה אסד הבן מסתכל הצדה במבט נוגה.
"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שאינו מקדיש את הכותרת הראשית שלו למלחמת האזרחים הפראית והעקובה מדם המתחוללת מעבר לגבולנו הצפוני. "העולם מזועזע", נכתב באחת הכותרות על השער, על רקע שחור, אולם הכותרת הראשית, "דו"ח מלחמה", מוקדשת לעניין אחר: "מי שנבהל מהתנהלות לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל בפרשת הרפז יהיה מוטרד עוד יותר מהמסמך שמסר אל"מ ארז וינר, עוזרו של אשכנזי, למבקר המדינה, ונחשף כאן לראשונה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לטורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של העיתון. "צרחות ואיומים על קצינים, הדלפת סודות צבאיים, האמריקאים שנאלצים לעדכן את הרמטכ"ל בתוכן פגישות ברק בארה"ב ודיסק מלא תמלילי הקלטה שנופץ בפטיש".
"התמונה שמתאר וינר במסמך שלו קשה, מנוגדת גם לסטנדרטים של צה"ל וגם למשימותיו", כותב ברנע. "ההאשמות כלפי שר הביטחון ולשכתו מטרידות. מבקר המדינה אימץ את מקצתן, אבל סירב להסיק מהן מסקנות. מבחינתו, ברק הוא הבוס ואשכנזי כפוף לו. תפקידו של הבוס הוא להיות בוס ותפקידו של הכפוף להתכופף". כפי שאפשר לצפות מטקסט הנשען על גרסת אחד הצדדים, ועל אף שהוא מתבטא באופן מתון (יחסית לנהוג בעיתונות הישראלית בכלל ולנכתב על פרשת הרפז בפרט), וחרף העובדה שהוא משתדל לכאורה לסטור לכולם שווה, הנבל בגרסה של ברנע לפרשה הוא ללא ספק יוני קורן, ראש לשכתו של שר הביטחון אהוד ברק (ומי שרקד בזמנו טנגו עם ברנע ו"ידיעות אחרונות"), וממילא גם ברק עצמו.
בכך תופס היום ברנע את התפקיד המסורתי של בן כספית כאחראי על פרסום גרסתו של אשכנזי בתקשורת. כספית עצמו – נעלם. קוראי "מעריב" הנאמנים שמו לב לא מהיום לכך שכספית, שפעם היה מאכלס את העיתון בטקסטים פרי עטו בתדירות שהיתה מסחררת גם שיכור כלוט (אם לשאול דימוי שכספית אולי השתמש בו פעם ואולי לא), פשוט התאדה. היום נעלם כספית גם מהמוסף לשבת, שם מודפס דרך קבע טורו כטור הפותח. חופשות מחאה כאלה נרשמו בעבר, אבל ביום שבו כל הפרשנים המכסים את התחומים הרלבנטיים מפרסמים טורים רחבי יריעה על פרשת הרפז, אשכנזי, ברק, בניהו וקורן – השתיקה של כספית מהדהדת עוד יותר. על סיבת ההיעלמות אפשר אולי ללמוד מהתבטאות פומבית של כספית כי הוא נאלץ "לצנזר את עצמו" בכתיבתו על ראש הממשלה נתניהו, ומכך שעורכו הראשי של כספית, ניר חפץ, הוא מי שבתפקידו הקודם היה דוברו של נתניהו.
האם מדובר בסימן לבאות וכספית ייעלם דרך קבע מ"מעריב", או שאולי העורך חפץ הוא זה שיארוז את חפציו ויעזוב את הבית ברחוב קרליבך? בתשובה לשאלה אם חפץ עומד לסיים בקרוב את תפקידו משום שבעל השליטה בעיתון, נוחי דנקנר, אינו מרוצה מתפקודו, הגיב דובר אי.די.בי רני רהב: "דובר אי.די.בי ביקש להבהיר, שקר וכזב. לא היה ולא נברא. מר נוחי דנקנר מרוצה מאוד מתפקודו של העורך הראשי של 'מעריב' ומעריך אותו מאוד". ועל זה אמר העיוור: נחיה ונראה.
ובינתיים, ב"ישראל היום", במתו של דן מרגלית, הנמסיס של בן כספית: בתגרה העיתונאית סביב פרשת הרפז נכתב בכותרת על השער, "פרשת הרפז: צו איסור פרסום גורף". גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על ההחלטה הפתאומית להטיל צו איסור פרסום על חומרי החקירה ומודיעים כי יילחמו בבית-המשפט כדי להסיר את הצו. בינתיים, כאמור, המסמך שכתב וינר מאפשר לעיתון להביא את גרסת אשכנזי גם במציאות שבה צו איסור הפרסום תקף (זאת לאחר תקופה ארוכה שבה זירת הפרסומים הקשורים לדו"ח המתרקם נשלטה על-ידי מחנה שר הביטחון).
לא רק פרשת הרפז מביאה היום את הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי אל בין דפי העיתון. "כולם חשבו שנכון להילחם על זה שיפסיקו לירות על הגליל. כולל גוני", מצטטת ב"סופשבוע" חן קוטס-בר את גבי אשכנזי, סגן מפקד חטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון הראשונה. גוני הוא גוני הרניק, שחזר מחופשה, נשלח על-ידי אשכנזי לעמוד בראש הכוח של סיירת גולני שכבש את הבופור והיה בין ההרוגים בקרב. "לא היינו מודעים לכל המהלכים בהמשך", אומר עוד אשכנזי, "אבל במשימה הישירה – לכבוש את הבופור שממנו יורים על אצבע הגליל – זה היה במידה ניכרת כמו בעופרת-יצוקה. כמה אפשר לספוג את המציאות, צריך לטפל בזה".
"על הצידוק הצבאי הראשון לכיבוש הבופור אפשר ללמוד מחילופי הדברים הקצרים בין ראש הממשלה מנחם בגין לשר הביטחון שלו אריאל שרון, למרגלות המבצר, כפי שתועדו על-ידי כרמלי", כתב שי פוגלמן בכתבה במוסף "השבוע" של "הארץ" בשבוע שעבר. "'זה אחד ההישגים הגדולים ביותר', אמר שרון לבגין. 'המקום הזה היווה...', התחיל שרון לומר ונקטע על-ידי בגין. 'פצע פתוח. פצע פתוח היה לנו', אמר ראש הממשלה. שרון הינהן והוסיף, 'מטרד, סיכון במשך שנים על גבי שנים'. מבצר הבופור אכן היווה מטרד וסיכון, אך האיום העיקרי ממנו נשקף בעיקר למובלעת הנוצרית בדרום לבנון ופחות לצפון מדינת ישראל. להערכת רוב קציני המודיעין שהתראיינו לכתבה זו, מהבופור מעולם לא נורו טילים לשטח מדינת ישראל, למרות הקביעה הרווחת, שטוענת את ההפך".
"ערב קודם ראתה בטלוויזיה את הביקור של בגין ושרון על הבופור", כותבת קוטס-בר ב"מעריב" על רעיה הרניק, אמו של גוני הרניק. "אשכנזי זוכר שהודיעו להם ש'מישהו חשוב מגיע'. הוא ביקש מקצין הסיירת הצעיר, תמיר מסד (שנהרג אחר-כך בפיגוע באריאל), להסביר מה קרה שם. בגין, מנותק, שאל את הקצין הנבוך 'אם היו למחבלים שם מכונות ירייה'. בטלוויזיה דווח שבקרב על הבופור לא היו נפגעים. זאת היתה תמצית האיוולת. 'טמטום ורמאות', אומרת הרניק גם 30 שנה אחרי. 'באו שכנים', היא נזכרת, 'חברים שלי, בחורה יחסית צעירה, אני חושבת קצינה מקצין העיר, ואיזשהו רופא. אני חושבת רוסי. לא היה צריך להגיד לי. הבנתי מיד. אמרתי להם, 'גוני נהרג על הבופור'. זה הפתיע אפילו אותי. איך ידעתי? הרי גוני כבר לא היה בסיירת, ואמרו שלא היו הרוגים. אבל היתה לי הרגשה. אחר-כך באה נועה, הבת שלי, שעוד ישנה. 'הרגו לנו את גוני', אמרתי לה. וממש לא התכוונתי אז למחבלים'".
"המציאות המורכבת הולידה כמה מיתוסים של גבורה. גוני הרניק, מפקד הסיירת הקודם, חזר מחופשת השחרור שלו ותפס את הפיקוד בעיצומו של הקרב, לאחר שקפלינסקי נפצע. הוא נהרג בזמן טיהור התעלות בחלקו הצפוני של המוצב. לדברי כמה מחבריו לסיירת, 'יחד איתו מתה ארץ ישראל הישנה והטובה'. אחרי מותו קיבל את צל"ש מפקד האוגדה", כתב פוגלמן ב"הארץ" בשבוע שעבר.
צופה פני עתיד
"אין עשן", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "השבוע" של "הארץ", מעל לתצלום תקריב מרהיב של שר החוץ אביגדור ליברמן מעשן סיגר. "תיק ליברמן לקראת הכרעה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של גידי וייץ, שגם מנדב לקוראים את המידע בדבר תוכנה של אותה הכרעה:
"היועץ המשפטי לממשלה מתכוון להודיע בקרוב כי בכוונתו להעמיד לדין את שר החוץ. 'הארץ השבוע' חושף את מכלול החשדות מהם אמור להיות מורכב כתב האישום. בפרשה מעורבים מלבד אביגדור ליברמן גם בת השר, נהגו האישי, השכן המשורר, חבר ילדות, אוליגרך ואנשי עסקים. רק עד מרכזי חסר בפרשה, שנחקרת כבר שש שנים, אבל בפרקליטות בטוחים שגם בלי אקדח מעשן יצליחו להביא לבית-המשפט את אחד האנשים החזקים בישראל".
וייץ מופיע בתיבת הקרדיטים של "הארץ" כ"ראש מערכת התחקירים". בפועל, קוראי העיתון אינם זוכים ליהנות לעתים מזומנות (כלומר, בכלל) מפירות העבודה של המחלקה הלא באמת קיימת הזו, שאופן הקמתה היה מתאים יותר לעידן ההיבריס של העורך הקודם. גם בלי תארים מפוצצים או הכרזות בומבסטיות, ההבלחות המרווחות מדי של וייץ מעל דפי העיתון הן תמיד תענוג של עיתונות חוקרת (לא כולל ראיונות כמו זה עם אלדד יניב).
עם או בלי מערכת תחקירים, "הארץ", עיתון חלש כלכלית, מנסה לשרוד בעידן של חולשה עיתונאית כלכלית כללית. דוד אברהם ממדור ה"ברנז'ה" באתר "וואלה", המסקר מקרוב את השינויים המתחוללים במערכת העיתון, סיפק אתמול בכתבה מעניינת צוהר לאופן שבו קברניטי העיתון מנסים להחזיק את הראש מעל למים. כפי שתיאר כאן אורן פרסיקו בחודש שעבר, האסטרטגיה היא הפניית המשאבים מהגרסה המודפסת של העיתון אל הגרסאות הדיגיטליות שלו. במסגרת זו נערכו שינויים באופן העריכה של העיתון לקראת איחוד בין מערכות הדפוס והרשת (חדי העין שמו לב כי השבוע בוטל הנוהג שהנהיג העורך הראשי הקודם, דב אלפון, ולפיו שמו של עורך הדף יופיע בשולי הדף. זאת, משום שלמעשה, אותם עורכים יקבלו לידיהם טקסטים מן המוכן, שעליהם עבדו עורכי הרשת).
לצד האסטרטגיה, יש לשים לב גם לטקטיקה. כך למשל, מבחינת הקוראים, נשאלת השאלה אם יקבלו טקסטים ערוכים יותר, או פחות. מבחינת עיתונאי "הארץ", יש לחשוש כי הם צפויים לעמוד בפני גל פיטורים נוסף שיתמקד בדרגי העריכה של העיתון (בכל מקרה, אלוף בן, העורך הראשי הנוכחי של העיתון, הבטיח בתגובה לשאילתא שהופנתה אליו כי המהדורה היומית תמשיך להידפס כסדרה). הן מבחינת הקוראים והן מבחינת העיתונאים, יש לשים לב לכך שהמאמצים שעושה העיתון להתאים עצמו להווה מורכב ומאיים של ריבוי אמצעי הפצה לא ישפיעו לרעה על התכנים המופצים בעזרתם.
לאחרונה נשלחו מהעיתון הזמנות לאירוע סגור שבו "יושק מוסף 'הארץ' החדש". ההזמנה הבטיחה ש"יהיה אוכל טוב, אלכוהול משובח, ו... קטורזה במופע סטנדאפ חדש". אורן פרסיקו עמד בזמנו על האופי שלבש המוסף בשבוע שעבר ("שנראה הבוקר כאילו עבר ניתוח לכריתת כל זכר לכבדות ראש שעלולה לגרום למדפדפים בו שלא להיות במצב רוח ההולם את קליטת מסרי הפרסומאים"). כתבת השער של המוסף היום היא תחקיר מפורט ומסועף של אורי בלאו, "חשיפה ראשונה של שיטות הפעולה החשאיות והשנויות במחלוקת של אחד מסוחרי הקרקעות הגדולים בגדה המערבית", יהודי כמובן. "הארץ" נע בין הקטבים הללו, נקווה שלא יאבד את הצפון.
כמה מלים מהספונסורים שלנו
"כל החיים לימדו אותנו שדוקטור זה איש חשוב עם זקן, שקוראים לו נניח ד"ר פרויד (מהפסיכולוגיה) או ד"ר סוס (סופר ילדים) או ד"ר נו (המפחיד מג'יימס בונד) או דוקטור גב" (הזמר שלמה ארצי פותח את טורו השבועי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ומוכיח שוב כי גם כבעל טור הוא אינו מאמין בנחיצותו של קשר תוכני בין מלים המונחות זו ליד זו).
"בשבוע שעבר פורסם פה בעיתון ראיון איתי. זה אולי נשמע כמו עוד משפט פתיחה לטור אישי שכותבת אשה מפורסמת על חייה, אבל המקרה הזה מעט שונה. היו לי מחשבות, זה נכון, והן גם כללו אותי, אבל הפעם הן נדדו הרבה מעבר. מה זה ראיון? מה זה בדיוק מבחן?" (הזמרת קרן פלס פותחת את טורה השבועי במוסף "7 ימים". כמו ארצי, גם היא אינה מגיעה להרהר בשאלה, מה זה בעצם טור).
"יש דברים שאף קיץ לא יהיה שלם בלעדיהם... ים, שמש ומבצעים אופנתיים" (כיתוב על מודעת שני עמודים לחברת אופנה במוסף המתחרה, של "מעריב", בחתימת מירי מסיקה ובצירוף תמונות דוגמנות של הזמרת).
קצת תרבות
"לארצי יש דימוי של פילוסוף משום שבישראל מי שאינו מובן הוא פילוסוף", כותב איתי זיו, המבקר שנלכד במוסף "ז'ורנל" של "מעריב". "הכתיבה שלו מתבססת על זרם תודעה פרטי וחופשי, ולעתים קרובות נסחפת למחוזות של חוסר משמעות ואפילו חוסר מובן".
"הדבר הבא בריאליטי הוא מפורסמים", מודיע רז שכניק ב"7 לילות", מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות". לתשומת לבכם. באותו "7 לילות" חתום אותו רז שכניק על כתבה הקובעת כי "מהפך. המוזיקאים הים-תיכוניים חוזרים לפרופורציות, והמיינסטרים הישן חוזר". רשמו ביומנים.
ועוד באותו מוסף, יהודה נוריאל סוחט מאיזו שחקנית את הציטוט היפה הבא: "חבר שאל אותי לאחרונה על מישהי, 'אני לא יודע אם לצאת איתה, היא שחקנית'. אז כן, 90 אחוז מהשחקנים זה לא אנשים שהיית רוצה לצאת איתם, אבל זה נכון לגבי אנשים בכלל" ("אדוה בולה יודעת שיהיו אנשים שיתייחסו בחשדנות לספר הביכורים שלה, 'דברים שאני יודעת על ר'', מפני שהיא ידועה כשחקנית. זו לא הסיבה שבאמצע הראיון צצו דמעות בעיניה", נכתב בכותרת המשנה לראיון של מיה סלע ב"גלריה" של "הארץ").
במוסף "7 ימים", שאחת משתי כתבות השער שלו היא ראיון עם בוריס גלפנד, שחקן השחמט תושב ישראל (הכתבה השנייה: שחקנית ששוב יוצאת מהארון), מוקדשת מסגרת לראיון קצר עם משה שלו, יו"ר האיגוד הישראלי לשחמט. תחת הכותרת "תיאוריית הקשר: מה עומד מאחורי ההפסד?", טוען שלו כי ייתכן שהפסדו של גלפנד בתחרות השח המתוקשרת נגרם כתוצאה מהתערבות של פרפסיכולוגים שהשפיעו באמצעות שדרים על גלי המוח של השחקן. לו תהא הבוקסה המקושקשת הזו תזכורת לעורכים: שחמט הוא בסך-הכל משחק, והוא אינו מלווה באיזו ערובה קוסמית לחוסר טמטום (אגב, גלפנד עצמו אומר בראיון על יריבו: "אנאנד ואני בוטחים זה בזה. אין לנו ספק שאף אחד מאיתנו לא יעשה לרעהו מעשה של רמייה", ולכן ויתרו השניים על בדיקות האבטחה הנהוגות כדי לוודא שלקהל הצופים אין מכשירים סלולריים).
במוסף "סופשבוע" מראיינים את בוקי נאה, לשעבר כתב פלילים ב"ידיעות אחרונות" וכיום מדריך טיולים, משתתף בריאליטי ומי שכבר נדמה שהספיק להתראיין אפילו לעלון ההתיישבות במאדים (ע"ר). משום מה, מישהו החליט שפיסת העבשת הזו תככב ככתבת השער של המוסף.
"העברתי לגיא פינס הודעה שאומרת שמה שהוא עשה זה סחיטה באיומים", אומר נאה לאלקנה שור, הכתב לענייני הבלים של המוסף. "אם אני לא מסכים להתראיין אצלך זו זכותי. מי זה גיא פינס שמישהו חייב להתראיין אצלו? בתקופה הזו שאני בעולם של הטלוויזיה, למדתי שגיא פינס הוא בעצם המוציא והמביא, שזה שקובע מי קיים בתרבות הישראלית ומי לא. אני לא קיים".
מדור הרכילות "ליאורה", המתפרסם באותו מוסף, מדווח כי הדוגמנית הישראלית בר רפאלי, שחגגה יום הולדת 27, "גייסה חסויות משתי חברות מסחריות, שהיו אחראיות לאוכל ולמשקאות באירוע". תחת הכותרת הראשית "סוף דבר", נכתב על שער מוסף "גלריה" כך: "זהו הרגע האחרון לפני קריסתה של הספרות הישראלית, בארץ אין בעצם חנויות ספרים ובקרוב גם לא יהיו כמעט הוצאות לאור. פרופ' מנחם פרי, בכיר העורכים הספרותיים, החוקר והמו"ל הוותיק, מכריז על מות הספרות העברית" (מיה סלע).
מדור הספרות שמחובר למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מציע כתבה נחמדה של צליל אברהם המלקטת מהעיתונות הישראלית את נבואות החורבן על סופו של הספר וסופה של הקריאה, החל מ-1966 ועד היום. התוצאה מגוחכת באופן מענג: מצחיק במיוחד הציטוט של יון פדר, אז עורך ראשי של הוצאת ספרים והיום עורך ראשי של עיתון מקוון, המבכה את העובדה שהילדים מעדיפים את המחשב על הדף. בעמוד הבא במוסף מקדיש אריק גלסנר [תיקון: אלי הירש] את טורו לנבואת חורבן על הספרות הישראלית. נדמה לי שרויאל נץ, במאמר מופתי שפירסם במוסף חג כלשהו של "הארץ" לפני שנתיים (העורך היה בני מר, אם אני זוכר נכון), שם את האצבע על המקום שבו כואב באמת למבכים את הספרות הישראלית.
"הוצאתו המחודשת של 'מיכאל סטרוגוב' לז'ול ורן היא בעיקר הזדמנות להיזכר כמה לא ספקנים ולא ביקורתיים היינו כקוראים צעירים", נכתב בכותרת המשנה לביקורת של אבי גרפינקל במוסף "ז'ורנל". "מה היה אומר הרמב"ם על פריחת השירה והספרות העברית כיום?", שואלת כותרת המשנה לטורו של שלום רוזנברג, הפותח את מוסף "שבת" של "מקור ראשון".
באופן טבעי
"אעבור לרגע לדבר מנקודת מבטי כגבר", כותב שמואל בן-דוד ב"שבת" במאמר המוקדש ל"מדרון החלקלק של ההחמרה" ההלכתית בענייני צניעות. "כאשר אנו מכריעים שמיניות היא בעיה, אנו, כמגדר, דורשים מהנשים לכסות את גופן, מפרידים בין נשים לגברים ומשתדלים ש'בת מלך תכבד את עצמה בביתה'. ההנחה במסלול זה היא שהאשה כמייצגת המיניות היא בעיה, והפתרון הוא הדחקה. מעבר לכך שכתוצאה ממסלול זה נשים משלמות מחיר על בעייתנו הגברית-מינית, כמגדר אנחנו משלמים מחיר לא פחות. אנחנו מוותרים על כוח החיים המיני, שהוא מרכזי ביותר. אנחנו לכאורה 'שולטים' במיניות, אולם במקום לפתח אותה ככוח חיים ולהשתמש בה במקום ובהקשר הנכונים, במקום להשקיע את מרצנו בעבודת מידות במישור הפסיכולוגי-אישיותי, אנחנו בוחרים בשליטה. זוהי בחירה של שלילה".
ודב ברקוביץ', במאמר לכבוד פתיחת הלימוד במסכת "נידה" במסגרת "הדף היומי" (שם עומדים, אמנם, כבר בדף י"ח במסכת), כותב במוסף "שבת": "החכם המצוטט בפתח הדיון על הוצאת זרע לבטלה והמחמיר בניסוחיו הינו רבי אליעזר בן הורקנוס, תלמיד מובהק של בית שמאי. בכך מתבהר ההיפוך בין שיטת שמאי בפרק ראשון לבין שיטתו בפרק שני. כאמור, אין ליצור סייגים כדי לשמור על טהרת חפצים במחיר של ביטול חזקת הטהרה של בת ישראל. לעומת זאת, יש להשתמש במצב הספק הנוצר בין הופעת הווסת כדי לגזור סייגים שמטרתם שמירת טהרת הגבר. חובת הבדיקה בין תשמיש לתשמיש לפי בית שמאי איננה באה מתוך הרצון לקבוע את טהרת האשה כמו מהדאגה לקבוע גבולות לביטוי מיניותו של הגבר".
"למרות השמועות, הכרנו באופן טבעי", נכתב בכיתוב מתחת לתצלום של מולי שגב, המתפרסם במגזינון "מוצ"ש" של "מקור ראשון" במסגרת ראיון עם בת זוגו, שפרה קורנפלד, משתתפת בתוכנית ריאליטי שהוציאה ספר.
"הוא נורא פרובוקטור", אומרת שחקנית על בנו של שלמה ארצי, שאיתו היא עומדת להתחתן, למראיין אלקנה שור במוסף "סופשבוע". "נגיד בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, אמרתי 'כפרה' או 'חיים', משהו כזה. פתאום הוא אמר לי, 'תגידי, את פרחה?'. הוא רצה לראות איך אני אגיב. הוא גם שאל אותי בטלפון, 'טוב, את נורא חמודה, אבל תגידי, את גם עמוקה?'".
ענייני תקשורת
שלשום כתבתי כאן על האופן שבו העיתונים הכלכליים מסקרים את "פרשת הפרוטוקול המזויף" של השופטת ורדה אלשיך. בתוך הדברים הערתי כי "כלכליסט" חשף את הפרשה ולא "גלובס". ובכן, טעיתי. כתב המשפט של "גלובס", יובל יועז, העמיד אותי על טעותי: "גלובס" הקדים את "כלכליסט" בכמה שעות בחשיפת דבר קיומה של חקירה בעניין הפרוטוקול. אמנם, מכיוון "כלכליסט" טוענים כי החשיפה המלאה התרחשה קודם אצלם וכי הפרסום ב"גלובס" היה חסר. כדי לחתום את העיסוק בנושא מעל במה זו, אצדיע לעיתונאים העוסקים במלאכה (ב"כלכליסט" היתה זו ענת רואה), אלו שפירסמו ראשונים ואלו שפירסמו לפניהם, על שהעזו ולא כיסו גם במחיר של עימות עם שופטת בישראל.
אתמול הקדיש "ישראל היום" ידיעה לראיון מקיף עם שרה נתניהו שעתיד להתפרסם ביום ראשון בעיתון הגרמני "בילד", ומציג (על-פי הקדימונים שפורסמו כבר) את רעיית ראש הממשלה באור חיובי להפליא, כאשה, רעיה ואשת מקצוע משכמה ומעלה, בניגוד "להשמצות שהיא סופגת מהתקשורת הישראלית". ב"ישראל היום", כנראה בשל חוסר מקום שנגזר מהפורמט הקצרני של החינמון, שכחו להוסיף עוד כמה פרטים כדי להשלים את התמונה: "בילד", העיתון הנפוץ בגרמניה, הוא צהובון נחות שרק השנה החליט להסיר מהשער את התצלום היומי של אשה חשופת חזה, ושנמצא בבעלות המו"ל אקסל-שפרינגר, המחייב את עובדיו לחתום על הצהרה של חמישה עקרונות שאחד מהם הוא תמיכה במדינת ישראל ושלא נוהג לפרסם ביקורת על מנהיגיה. במלים אחרות, "בילד" הוא מה ש"ישראל היום" יהיה פעם.
חן שליטא כותבת ב"גלובס" על פרשת אורי בלאו.
"מעריב" ממשיך לחפש דרכים לעצור את התרסקותו הכלכלית: מודעה במוסף הנפרשת על פני כפולת עמודים מודיעה כי מעתה יצורפו לעיתון קופונים שניתן יהיה להמיר לנקודות. באמצעות הנקודות ניתן יהיה לקבל מתנות. בין המתנות: זוג מטקות ועליהן הלוגו "מעריב", זוג מטקות ועליהן הלוגו "מעריב" מוטבע על ציור של לוח דמקה, כובע מצחייה ועליו מוטבע הלוגו "מעריב", צלחת מעופפת שעליה מוטבע הלוגו "מעריב" וגלגל מתנפח שעליו מוטבע הלוגו "מעריב". בשל האירוניה, היה עדיף לו היו מוותרים במחלקה המסחרית של העיתון על הכללת החפץ האחרון ברשימת המתנות.
"התחלתי להפנים שבניגוד למה שילדים חושבים, הרבה יותר קשה לא להתנצל. הרבה יותר קשה לעמוד מאחורי מה שאמרת, בלי שיש שביל מילוט בעזרת חיוך ומלת הקסם השנייה. כי מתברר שלעמוד מאחורי הטעויות שלנו זה באמת קשה" (אשתו של יאיר לפיד, ליהיא לפיד, בקיצורים הכרחיים, מודיעה לקוראי טורה במקומוני "ידיעות אחרונות" כי החליטה "להפסיק להתנצל").
"אני עיתונאית כבר די הרבה שנים, ודבר כזה עוד לא ראיתי. הרגשתי שאני מעורבת בשפל חדש שהמקצוע הידרדר אליו", כותבת לילך סיגן בטורה הקבוע במוסף "סופשבוע" של "מעריב", אחרי שהיא מתארת באריכות כיצד בלוג טכנולוגיה נידח למדי פירסם ידיעה לא נכונה על סמך שטות שכתבה בפייסבוק. מסקנתה: "אם בכל מקרה אנחנו משכתבים את ההיסטוריה, לפחות בואו ניקח אחריות על השכתוב. אם אנחנו אלה שבכל מקרה ממציאים את האמת, אז בואו נבנה דרכה עולם טוב יותר. למה לא ננסה לכוון למציאות שאולי תהיה מזויפת, אבל לפחות משופרת?". בשבוע הבא: לילך (((: סיגן מחליטה שהיא מפסיקה להתנצל (סמיילי).
במדור הרכילות "ליאורה" ב"מעריב" נכתב כי עמוס ירון, אביו של עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון, הוא אחד מקבוצת אנשים שאיתה נפגש בנימין נתניהו "לשיחת התייעצות בנושאי כלכלה" בבית ראש הממשלה בירושלים.
"דווקא הרניק כתבה אז נגד הנסיגה", כותבת עוד קוטס-בר ב"מעריב", "היא חשבה שבדרך שבה יצאנו מלבנון, בגדנו בסמלים שעליהם הקריבו הבנים, גם גוני, את חייהם. 'אני שמעתי שעוזבים את הבופור וצילצלתי למלון במטולה', היא אומרת, 'ביקשתי מהם שישמרו לי מקום ברגע שישמעו שהנסיגה מתחילה'. בסופו של דבר, הנסיגה נעשתה בהפתעה, כשהיתה בחו"ל. 'סוף-שבוע בדוברובניק', היא אומרת בסרקזם. 'ראיתי את צה"ל עוזב את לבנון דרך הסי.אן.אן. זה היה נורא. לא הייתי שם כשהם נכנסו, ולא הייתי כשהם יצאו. כשקורה משהו לילד שלך, אז אתה רוצה להיות שם. גם אם את לא יכולה לעשות שום דבר, את רוצה להיות. בשום נסיגה אין כבוד. זה לא מעמד מכובד. אבל אפשר לסגת בצורה מאורגנת, מסודרת, ואפשר לברוח עם הזנב בין הרגליים, שזה מה שקרה'".
שבת שלום.