החדשות החשובות
במערכת התוכנית "חדשדשות הערב" היתה התלבטות קשה. אחרי האייטם הפותח (2:45 דקות) על המלחמה העומדת לפרוץ באזור, ולאחר האייטם על קריסת הכלכלה (90 שניות), היה צורך להחליט באופן דחוף: האם לזמן לאולפן חולת אנורקסיה המחוברת לחמצן, או להעדיף על פניה חסידת גור שאימצה שביעיית זברות דיסלקטיות.
העורכת אפרת פז‑דלק שאלה את התחקירנית חן בר‑ביקיו אם לאנורקטית יש גם גרורות, אבל התחקירנית אמרה שלאנורקסיה אין גרורות, אבל הזברה השישית נולדה לאחר טיפול הפריה מתחת למים, כך שזה יכול להיות ראיון מאוד מרגש. "אפשר בעצם להכניס את שני האייטמים", פסקה העורכת, "הקטע על הכלכלה לא ממש מעניין ויספיקו לו 60 שניות. את הזברה תביאו לאולפן, ואת האנורקטית נצלם בבית-החולים. אני רק מקווה שהיא תחזיק מעמד עד חמש ורבע. אולי בעצם כדאי להקדים קצת את האייטם הזה, כדי שלא יהיו הפתעות".
בסוף, הקטע עם הזברה האנורקטית נדחה למחר, כי העולם נחרב בגלל פצצת אטום פתאומית שלא היתה מתוכננת בליין‑אפ של התוכנית. נתראה מחר בדקה לחמש.
"ידיעות אחרונות", א' בכסלו תשנ"ט, 20.11.1998
התרגלנו
קריינית הטלוויזיה אמרה שמטח הקסאמים שנחת השבוע על שדרות לא היה "אחד המטחים שאליהם כבר התרגלנו". הרהרתי בדבר ולא זכור לי שהתרגלתי למטחי הטילים הללו. ככל הידוע לי, גם תושבי שדרות לא התרגלו אליהם. אלא מאי? כל עוד לא נהרגו אנשים בשדרות, סבלו התושבים בשקט, ואילו רבים מתושבי חיפה, תל-אביב וירושלים "התרגלו".
האמת היא שנורא קל להתרגל בתל-אביב לקסאמים בשדרות. גם בחיפה ובכפר-סבא די קל להתרגל לקסאמים בשדרות. שלא לומר לטילים הנופלים בגוש קטיף. יש לי הרגשה שכשייפלו קסאמים בתל-אביב, קרוב לבתים ולמקומות שבהם משדרים וגרים רוב העיתונאים וחברי-הכנסת, זה יהיה קשה בהתחלה, אבל תושבי שדרות יצליחו להתרגל.
ynet, י"ד בתמוז תשס"ד, 27.7.2004
למעשה
אורי אורבך (צילום: שרה שומן)
בלי לציין שמות, אבל למעשה, כמה מהכתבים ברדיו ובטלוויזיה לא מפסיקים למעשה להשתמש במלה "למעשה" אחת ל‑20 שניות. משפטים כמו: "הפלסטינים יורים למעשה משעה שתיים בצהריים, כך שלמעשה לדיבורים על הפסקת אש אין למעשה כל כיסוי בשטח".
אי-אפשר לפתוח רדיו בלי ש"למעשה" אחד או שניים יעוט על אוזנינו. הוא מחליף את גמגום ה"אאאאו" החינני. זה מתחרה למעשה עם ה"צריך לומר" של כל כתב‑פרשן, ואפילו מתחיל לאיים למעשה על מעמדו הבכיר של ה"בעצם" כסותם חורים מילולי של כתבי השטח. "צריך לומר, חיים, שהאמריקאים, בעצם, תוקפים למעשה את אאאאו המטרות שמשמשות בעצם את האפגנים שלמעשה כלל לא נמצאים, צריך לומר, אאאאו בשטח ההררי שמהווה למעשה את הגבול האפגני בעצם".
למעשה מדובר בעילגות.
"ידיעות אחרונות", כ"ה בתשרי תשס"ב, 12.10.2001
לא להגזים
"אי-אפשר להגזים בחשיבות הפגישה", אמר השבוע פרשן פוליטי. אחרי משפט כזה אני מכבה את הטלוויזיה ומניח מטלית לחה על המצח כדי להירגע מהמאמץ האינטלקטואלי והלוגי. הלו, זה רדיו?!
מתוך עשרה אנשים ששאלתי מה פירוש המשפט הזה, 12 לא ידעו להסביר, ועוד שלושה אמרו שהם עסוקים עכשיו. אם אי-אפשר להגזים בחשיבות הפגישה, זה אומר שהיא חשובה, או לא? או שמא כל הגזמה לא תהיה מספקת, כי הפגישה מאוד חשובה? ולמה בכלל להגזים? למה אני לא מצליח להבין את החדשות?
אם הפגישה חשובה, שהכתב יגיד שהפגישה חשובה. זה כל-כך פשוט, שאי-אפשר להגזים בחשיבות הפשטות של משפט שכזה.
"ידיעות אחרונות", ב' בשבט תשנ"ז, 10.1.1997
הדיקטטורה של הקוליות
האדם הידוע שהופך לדמות ב"ארץ נהדרת" מתבקש להגיב. הוא צריך לשתף פעולה עם מראייניו ולהגיד כמה הוא נהנה מהחיקוי, שייראו יש לו חוש הומור נפלא ושהוא מודה לחקיינים. אין ראיון עמו שעניין החיקוי לא יעלה, ואף יובא שוב הקטע הרלבנטי. העיניים בוחנות אם האיש מספיק "קוּל" ושמח בחלקו.
אוי לו ולתדמיתו אם ירמוז שמדובר בחיקוי מעליב על לא עוול בכפו, ושהפארודיה גורמת נזק כבד וטרדה רבה לו ולילדיו. אבוי לו אם יחשוב שמדובר בחיקוי גזעני או בסתם חיקוי גרוע. תהיה מגניב ותצחק עם כולם. גם הנמתח ב"פספוסים" צריך להפגין את אושרו, שנייה אחרי שמתברר לו שצחקו ממנו.
והנה אני רואה איש אחד מגיב על דמותו הסאטירית. בניגוד לכללי המשחק, האיש דווקא מתייחס בבוז לחיקוי הוולגרי. הוא מדבר בטלוויזיה ומתחת לשמו מופיע הכיתוב: "זכה לחיקוי ב'ארץ נהדרת'". משל מדובר ממש בזכות שנפלה בחיקו, במתת אל ובשי לחג. לדיקטטורה של הקוליות יש סדר יום וניסוחים משלה.
הנה הצעת ייעול: אם כבר מחקים ואם כבר מראיינים ואם האיש בכל זאת לא מרוצה, ייכתב "נפל קורבן לחיקוי ב'ארץ נהדרת'". תזכו למצוות.
"ידיעות אחרונות", כ"ה בשבט תשס"ח, 1.2.2008
הפרק "קצרים בתקשורת" נכלל בספר "דתי נורמלי", קובץ מאמרים מאת אורי אורבך שיצא לאור בהוצאת ידיעות-ספרים בשנת 2018