"אתה חייב לבוא היום לשדרות, אתה חייב לעזור לנו" - סימה משדרות היתה מאוד נחרצת בשיחת הטלפון. "אתה מוכרח לעשות על זה כתבה. בעוד יומיים בר-המצווה של דודו, והאורחים מפחדים לבוא". בדרך לשדרות, סימה, אמא של דודו, כבר ניסתה להתחמק: "אני חייבת לצאת מהבית, אתה מאחר, ואין לי זמן". המזל שלי היה שהזכרתי לה שבאתי במיוחד מתל־אביב, ואני או־טו־טו בשדרות.
אני לא תמיד זוכר את חבלי הלידה של כתבות שאני מכין. במקרה הזה - יומיים אחרי אותה שיחת טלפון שהפכה לכתבה ב"מבט" (ואחר־כך בכל אמצעי התקשורת האחרים) - מצאתי את עצמי משחזר את הפרטים. רוני "סופרסטאר" היא שהציתה בי את הצורך הזה. רוני סופרסטאר כמשל - דוגמה לדרך שבה הפך האירוע התמים לבמה (תרתי משמע) משומנת של יחסי־ציבור. באולם בשדרות סיפרה הזמרת לנוכחים על המחזמר בכיכובה שעתיד לעלות בחנוכה. בתמורה לבמה שקיבלה באירוע המתוקשר, היא תרמה לילדי שדרות מאתיים כרטיסים למחזמר. מיותר לציין שעובדת תרומתה הנדיבה, וכן המידע על המחזמר החדש, תועדו על־ידי צוות הצילום של תוכניתו של דודו טופז, ושודרו בפריים־טיים של ערוץ 10. למצעד האמנים והכדורגלנים הצטרפה שורה ארוכה של פוליטיקאים (רונית תירוש, משה שרוני ועוד). ראש הממשלה וגאידמק בירכו בשיחת טלפון שהועברה דרך אמצעי ההגברה באולם.
ההתגייסות של עם ישראל בעתות מצוקה היא כמובן דבר מבורך. פן ישראלי יפה ומרגש. גם יחסי־ציבור הם נתון לגיטימי ומקובל. ועדיין, בעידן שבו התרבות הגאידמקית משתלטת על חיינו, חייבים להחזיר דברים לפרופורציה. גם ליחסי ה"תן וקח" שבין אמצעי התקשורת לפוליטיקאים, אמנים וכיוצא בהם, צריך לשים גבולות. כאשר חגיגת הבר־מצווה של ילד בן 13 הופכת למפגן אימתני של יחסי־ציבור - יש בכך בהחלט טעם לפגם.
בחזרה למסיבת הבר־מצווה: לקראת השעה עשר, החגיגה עדיין לא החלה בפועל. האורחים החשובים מתל־אביב התעקשו לעלות לבמה ולנאום - כולם קיוו שלפחות פריים אחד שלהם, משפט אחד מדבריהם, ייכנס לאייטם בטלוויזיה או לכפולה ב"ידיעות אחרונות". למחרת, שוב "במבט", נפתלי בן־סימון מדווח על בר־המצווה של ניר משדרות. עוד ילד שפוחד, ובצדק, שלחגיגה שלו לא יגיעו אורחים. ואכן, לבר־מצווה של ניר הגיעו רק מחצית מהמוזמנים; לא נמנו עמם אורחים חשובים מתל־אביב.
רועי כץ הוא כתב לענייני רווחה בערוץ 1
גיליון 66, ינואר 2007