בדיעבד היו תוצאות המכרז לזכייניות ערוץ 2 צפויות ביותר: "קשת" ו"רשת", שתי הזכייניות שהציגו את לוח השידורים האטרקטיבי ביותר בעשור האחרון, את שיעורי הרייטינג הגבוהים ביותר ואת הרווחיות הגבוהה ביותר, הן אלה שזכו. בדיעבד אי–אפשר היה להצדיק כל תוצאה אחרת. "טלעד", שהתנהלה כאנדרדוג בחודשים שלפני המכרז, יכולה להתגאות בעיקר ביעילות שבה רוקנה את הסיסמה "איכות" מתוכן. למעט "עובדה", ואולי גם תוכנית הראיונות הלילית של קובי מידן, קשה להיזכר במשהו, איכותי או לא, שעשתה הזכיינית הזאת בשנים האחרונות. ובאשר ל"כאן", היה צריך סיבה טובה מאוד כדי להחליף שני סוסים מנצחים במתחרה אלמוני. "כאן" כנראה לא נתנה למועצת הרשות השנייה סיבה כזאת.
ובכל זאת היה מתח. בשבועות האחרונים הובאה בחשבון כל אפשרות: שחברי מועצת הרשות "יענישו" את "קשת" על הצלחתה; ש"רשת" תפסיד בגלל הדימוי העממי שלה; ש"טלעד" תנצח, בכל זאת, בזכות הירושלמיות; וש"כאן" תתברג פנימה רק כדי ללמד את כל האחרות לקח, או כסוג של פשרה בין חברי מועצה מתקוטטים. העובדה שהמתח היה לריק, ומנקודת מבטן של הזכייניות גם הקמפיין הפרסומי היקר (יש אומרים היקר בתולדות הטלוויזיה - כנראה שהסנדלר לא תמיד הולך יחף), ואפילו לוח השידורים המשודרג לא היה נחוץ – מלמדת בעיקר על תחושת אי הוודאות שבה מתנהל ענף הטלוויזיה גם עשור לאחר הקמתו של הערוץ השני. ההשקעה העצומה, המירוק והצחצוח לקראת המכרז, מעידים על חוסר האמון של הברנז'ה המקצועית (שכוללת גם את העיתונות הכתובה שזרקה הרבה זרדים למדורת ההבלים הזאת) בשיקול דעתה של מועצת הערוץ השני - מועצה שמורכבת כזכור מאנשי ציבור.
המתח לקראת התוצאות נבע מכך שבעוד שערוץ 2 הלך והתמקצע, התחושה בקרב הפועלים בו היתה כי הציבור, ובעיקר נציגיו הממונים, לא ממש מבינים בטלוויזיה, וכי חשבונאות קטנונית, חנופה, מהלכים גרנדיוזיים של הרגע האחרון והרבה מזל, הם שיכריעו. העובדה שזה לא קרה, כלומר שהטובים, שהיו הטובים לאורך כל הדרך, זכו, צריכה לסמן משהו לתעשיית הטלוויזיה בארץ ולזכייניות הערוץ החדשות (מחודשות) בפרט: המועצה לא מטומטמת. הציבור לא מטומטם. וכמו שמסעודה משדרות למדה משהו בעשר שנים של טלוויזיה, וגם היא כבר לא ממהרת לבלוע את הבורקס המטופש שבו הלעיטו אותה בימיו הראשונים של הערוץ, כך גם אלה העוסקים ברגולציה למדו דבר או שניים. "משפחת עזאני" לא תהיה שנית (שלישית בעצם; תשאלו ב"רשת" - הם ניסו ונכוו עם "משפחת קמינצ'לי"). ובקיצור, המכרז אולי נגמר, אבל המרקע המשודרג לא יכול לחזור לקדמותו. הרגולציה כן עובדת (לפעמים), וציבור הצופים שהורגל לתפריט טלוויזיוני איכותי ומגוון יותר, כבר לא יבלע הפקות פופוליסטיות בחמישה גרוש.
הרבה דובר בחודשים האחרונים על ההשקעה העצומה בהפקה ובלוח המשדרים של הזכייניות השונות. אבל התוצאות מלמדות בסופו של דבר שמי שעבד לאורך כל השבוע, לא רק בערב שבת, הוא שנהנה בסוף מטעמה של ההצלחה. כן, "קשת" הפיקה את "עשרת הדיברות" לרגל המכרז - לכאורה תוכנית עם גוון יהודי, "ירושלמי", ובפועל פרשנות תל–אביבית חילונית ומצוחצחת לעשרת הדיברות. אבל לא בזכות התוכנית הזאת היא זכתה במכרז, אלא בזכות "ארץ נהדרת" שמשודרת זו העונה השנייה והיא ממשיכה חוקית לחלוטין ל"רק בישראל"; בזכות "כוכב נולד" שמשודרת זו העונה השלישית; ובזכות "לתפוס את השמים" - עונה שנייה שחיכתה אמנם הרבה זמן לאחר הראשונה, אבל אינה אלא ממשיכה מוצלחת של קו הסדרות הדרמטיות שהנהיגו ב"קשת" בשנים האחרונות: מ"הבורגנים" ועד "בנות בראון".
גם "רשת" עשתה מאמצים מיוחדים לקראת המכרז. סדרת התעודה "אנטישמיות מודרנית" לא היתה משודרת בערוץ בגבול הפריים–טיים בימים כתיקונם. אבל "מילואים", עוד סדרת דרמה ישראלית, מצ'ואסיטית אבל יעילה, מבית היוצר של האחים ברבש - כן. ממש כמו "טירונות". ובאשר לכלבוטק, ניסים משעל, יאיר לפיד ו"פספוסים", קשה שלא לכבד את "רשת" על הנאמנות שלה לעצמה. מכרז או לא מכרז, המרקע של "רשת" נראה בחודשים האחרונים זהה כמעט לחלוטין לזה שלפני שנה או שלוש או חמש. אפשר לאהוב את הטלוויזיה של "רשת" ואפשר לשנוא, אבל עד כמה שאפשר לומר אמירה כזאת על מדיום רב–קולי כמו טלוויזיה, ועל מקבץ תוכניות המרכיבות לוח שידורים - הרי של"רשת" יש, כבר כמה שנים, אמירה אישית. את האמירה הזאת "רשת" לא ניסתה לטשטש, ובניגוד ל"קשת", שהעדיפה להעלים את דודו טופז ברגעים הקריטיים, הגיעה "רשת" למכרז עם "פספוסים" ובראש מורם.
בכלל, הניסיון לייחס את המרקע של ערוץ 2 בשנה האחרונה למכרז ולהכנות אליו מעיד על חוסר הבנה ביחס למפת הטלוויזיה בארץ ולמורכבות שלה. המעבר של ערוץ 2 מערוץ של טוק–שואוז ודרמות בורקס הוא לא תגובה על שום דרישות מכרז, אלא התאמה למציאות טלוויזיונית שהשתנתה כמה פעמים בעשור האחרון כתוצאה מכניסתם של שחקנים חדשים למגרש: קודם כל הכבלים, אחר–כך הלוויין, ולבסוף ערוץ 10. בזכות הכבלים (בעיקר ערוץ 3, כשעוד היה ערוץ הסדרות הטובות ביותר בעולם) נשברה הקונספציה שבה החזיקו בערוץ השני, ולפיה אין לצופים עניין בסדרות דרמה איכותיות תוצרת חוץ. שידורן (והצלחתן) של סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", ה"סופרנוס", "עמוק באדמה" ועוד הוא שינוי משמעותי שהביא לערוץ קהלים חדשים גם אם לא זיכה את הזכייניות בהרבה נקודות במכרז.
כניסת הלוויין לשוק הטלוויזיה יצרה זירת פעילות חדשה ש"קשת" במיוחד היטיבה לנצל. "שמש" ו"הבורגנים" - הפקות של "קשת" - שודרו קודם בלוויין ואחר–כך בערוץ השני. בכך הוכיחה "קשת" שמבינים שם לא רק בטלוויזיה אלא גם בהזדמנויות כלכליות.
וערוץ 10. ערוץ 10 הכניס את ערוץ 2 ללחץ. קיומו של מתחרה (כי קודם לא היה מתחרה; ערוץ 1 אינו מתחרה בשום דבר) דרבן את זכייניות הערוץ השני להגדיר את עצמן ולמנף את היכולות שלהן. מהר מאוד התברר שראשים מדברים ותוכניות בידור יכול גם ערוץ 10 הרעב להפיק, אבל קולה המשוכלל של מדינת ישראל, זה שנשמע בדרמות מרגשות ובסרטי תעודה מושקעים, יכול לבוא לידי ביטוי בערוץ שמחזיק בכוחות המקצועיים הטובים ביותר, בניסיון, ובנאמנות הצופים. אם המרקע של ערוץ 2 נראה טוב יותר בשנתיים האחרונות זה לא בגלל המכרז אלא מפני שאת דני רופ או מיקי חיימוביץ' אפשר לקנות, אבל טלנט אחד לא בונה מכונה טלוויזיונית משומנת כמו שיש ב"קשת", למשל. ומקרה ארז טל מוכיח.
מה בכל זאת עשה המכרז? לא ניתוח פלסטי, אבל כן טיפול קוסמטי. תוכניות הריאליטי שכיכבו לפני שנה - התמעטו. מפגעים אקולוגיים כמו "קחי אותי שרון" או דודו טופז - נעלמו גם הם. הזכייניות גם עמדו בפיתוי ולא שידרו באחרונה טלנובלות, למרות ההצלחה של הז'אנר. ברור שעתה הן יחזרו. בערוץ עם שתי זכייניות יהיה קל יותר לבנות רצף שידורים שיתאים לז'אנר.
בבוקר שאחרי המכרז מתחלפים סימני השאלה סביב "מי יזכה?" ל"מה יהיה?". לעובדי "טלעד" התשובה היא שיהיה קשה, אבל רובם ישתלבו בסופו של דבר במקומות העבודה הקיימים. לציבור הצופים התשובה היא שלמרות כל חוזי השחורות, הערוץ השני נמצא במגמה מתמדת של שיפור. כי יש דברים שהם לא תלויי מכרז או רגולציה: הניסיון המצטבר, הרגלי הצפייה המשתכללים של הצופים, ההטרוגניות האנושית של המשתלבים בתעשייה, ובעיקר השאיפה המתמדת של מי שעוסקים בתחום הזה, להשתפר, לחדש, ולרגש. וכל השאר תלוי בבנימין נתניהו ובכלכלת ישראל.
אורנה לנדאו היא עיתונאית
גיליון 56, מאי 2005