לא כל ביקורת על המיעוט ההומו-לסבי היא הומופוביה, אבל מאמרו של פרופ' דן כספי ב"העין השביעית" נגוע לא רק בהומופוביה, אלא גם בחוסר הבנה משווע של הקהילה, של היחס כלפיה ושל חשיבות הסיקור התקשורתי.

המיעוט ההומו-לסבי, כפי שמקפיד פרופ' כספי לכנותו, היה ונותר מיעוט נרדף בחברה הישראלית, מיעוט שעד לפני עשרים שנה היה מחוץ לחוק, וגם היום עדיין רחוק מקבלה מלאה על-ידי הציבור הרחב, דהיינו, הרוב הסטרייטי.

מעניינת ההשוואה שעורך כספי בין הקהילה ההומו-לסבית (המיעוט שלנו מעדיף להיקרא קהילה, אם זה בסדר) לבין מזרחים, דתיים, ערבים, עולים או נכים; מעניין ומעורר תהיה, כיצד היתה התקשורת הישראלית מסקרת מקרה שבו אדם נכנס למועדון של נכים ויורה בהם למוות רק בגלל שהם נכים, או חמור מכך, אילו היה נכנס אדם למסגד, נניח במערכת המכפלה, ויורה למוות במתפללים ערבים. האם גם אז היה זועם כספי על "סיקור מוגזם"? ספק גדול.

אין ספק כי התרחשותו של הרצח במרכז תל-אביב, בירת הפתיחות והליברליות בישראל, תרמה לסיקור התקשורתי. מקרי אלימות פחות קיצוניים אך לא פחות חמורים שהיו בעבר בפריפריה הפכו לאייטמים זניחים. אגב, אילו היה המיעוט ההומואי באמת כל-כך חזק במערכות התקשורת כפי שמצייר כספי, אולי מקרי האלימות הקודמים היו זוכים לסיקור נרחב יותר ואולי, רק אולי, הרצח בבר הנוער לא היה יוצא לפועל.

אבל אל תתבלבלו עם העובדות: הומואי ולסביות התקשורת יושבים מדי ערב באוויטה ומתכננים כיצד לצבוע בוורוד את עמודי החדשות.

בתוך מעוז העוצמה ומוקד התעסוקה הקהילתי שלנו, קרי, התקשורת הישראלית, אנחנו כבר לא אנשי מקצוע, עיתונאים בעלי שיקול דעת, אלא שליחי המאפיה הוורודה בהנהגת גל אוחובסקי. זה לא פשוט, בעיקר אם בסוף היום יש לנו משמרת פיתוי קטינים בגן העצמאות.

ועכשיו לעובדות. לפני זמן לא רב פנו נציגים של אחד הארגונים היותר חשובים בקהילה לעורך בכיר באחד מכלי התקשורת בהצעה לכתבה. הארגון, כאמור, מוכר וידוע, העורך, יש לציין, הומו מוצהר. תשובתו היתה: "נושאים של הומואים כבר לא מעניינים אותנו".

זה לא הופך אותו להומופוב, גם לא לחסר מודעות קהילתית, זה הופך אותו לעורך שרשאי לקבל החלטה באשר לנושאי הסיקור הרלבנטיים עבור כלי התקשורת שלו. אני לא מסכים איתו, גם לא עם התשובה, ואילו הייתי בנעליו סביר שהייתי מתעניין באייטם, אבל אלה חילוקי דעות מקצועיים, לא קהילתיים.

הרצח בבר הנוער העלה למודעות הציבורית לא מעט נושאים שקשורים בקהילה, כמו שכל טראומה לאומית, וכן, מדובר בטראומה שחצתה מגזרים ומיעוטים, מציפה את המיעוט שלה לכותרות. הסיקור לא היה מוגזם; הוא היה בהתאם לזעזוע הציבורי. פרופ' כספי אולי לא חש שהוא חלק מאותו זעזוע, זה שהוביל את נשיא המדינה ואנשי ציבור רמים לעצרת הזיכרון, אבל עבור רבים בציבור הישראלי הרצח סימל נקודת מפנה ביחסם כלפי הקהילה.

כספי מקפיד על ההבדל בין עצרת הזיכרון הלגיטימית ובין מצעד הגאווה, טקס פחות לגיטימי לטעמו, המאפשר "לצאת מן הארון", ובכך הוא מתגלה לא רק כהומופוב, אלא גם כבור. מצעד הגאווה לא נועד כדי לצאת מהארון, אלא כדי להעביר מסר חברתי על זכויותיה של הקהילה ההומו-לסבית, על היותה מיעוט שזוקף את ראשו ללא חשש ועל יכולתנו להיות מאוחדים מול ההומופוביה, השנאה והאלימות שמופנים כלפינו. אנחנו סופגים את העוינות בכל יום. כספי סופג אותה רק אחרי הרצח, כשהתקשורת עוסקת במיעוט יותר מכפי שהוא מסוגל לשאת.

אם היה ספק בנוגע לחשיבותו של מצעד הגאווה, בא הרוצח והבהיר שאם לא נהיה קהילה מאוחדת, מחבקת וגאה, נמצא את עצמנו שותתי דם, כל אחד בפינה הקטנה שלו.

"יש מי שדואג שהנושא יישאר ובאור חיובי על סדר היום ובתודעת הציבור", כותב כספי. הלוואי שהיו עוד כאלה. בשנות עבודתי ב"ידיעות אחרונות" ייצגתי את הקול הגאה במערכת. לא הייתי ההומו היחיד במערכת, אבל הייתי זה שרצה ובחר להניף את הדגל.

עורכי העיתון, בייחוד בדסק החדשות, בחרו לשתף פעולה באופן מלא. כל אייטם שנגע בדרך כזו או אחרת לקהילה, החל מתקדימים משפטיים בעניין אימוץ גאה וכלה ביציאתה מהארון של ג'ודי פוסטר, לווה בטור אישי. לא היה שם מפגן כוח, אלא הבנה של המערכת שלקול הגאה יש חשיבות בשיח הציבורי. זו לא היתה ליברליות מעושה, אלא החלטה אמיצה ומעוררת הערכה.

שילה דה-בר גם היה מי שנפגש עם נציגים מקהילת הטרנסג'נדר שטענו נגד "ידיעות אחרונות" כי הוא מפלה אותם בסיקור. בשונה מההומואים והלסביות, אין הרבה עיתונאים טרנסג'נדרים, ובכל זאת במעוז המיינסטרים, העיתון של המדינה, קיבלו אותם במלוא הכבוד.

ובכל זאת אופי הסיקור הקהילתי השתנה. עדיין חסרים עיתונאים ועורכים שמוכנים לקחת על עצמם את הדגל הזה. קל לבוא בטענות כלפי אוחובסקי ושות', אבל רבים מהעיתונאים ההומואים והלסביות בוחרים במודע להצניע את הפן הקהילתי, כל אחד וסיבותיו עימו.

החרדים הם מיעוט קולני, ועדי העובדים הגדולים הם מיעוט קולני, המורדים בליכוד הם מיעוט קולני. הקהילה ההומו-לסבית לא, גם אם באוזניו של פרופ' כספי צורמים עדיין הצלילים מהמשאית של שירזי במצעד הגאווה האחרון. הנופך הססגוני וה"מאתגר את הטעם הטוב" של מצעד הגאווה הוא לא העניין; הוא לא יותר מתמונת העמוד האחורי בטבלואיד. מי שבוחר לראות את הקהילה דרך הנוצות של דנה אינטרנשיונל מקבע את ההומופוביה ואת השנאה.

את המאבקים שלנו ניהלנו באמצעים משפטיים ופוליטיים, בעשייה ציבורית, בהקמת ארגונים כמו חוש"ן, תנועת הנוער הגאה, או בר הנוער של האגודה, עד שיום אחד הגיע איש עם אקדח וניסה להשתיק את הקול הגאה, לדלל את האוכלוסייה הגאה, להפחיד את הנוער והצעירים שיוצאים מהארון ולהוות איום על מיעוט שראוי לכל הזכויות, אף שאנחנו עדיין רחוקים מכך. פרופ' כספי מצטרף אליו באקדח שלוף, וזו אותה הומופוביה ממש.

למאמרו של דן כספי, גאים מדי