העיתונאים
פרשת רמון עוד לא הספיקה להתקרר, השימוע בעניינו של הנשיא משה קצב לפנינו ואחריו ההחלטה הסופית אם להגיש נגדו כתב־אישום בעבירות מין חמורות - וזירת ההתגוששות בין מערכת המשפט לתקשורת מעולם לא היתה כל־כך רותחת וסוערת. בית־המשפט מסתייג מאופן הסיקור התקשורתי של תיקים המובאים לפניו (בהכרעת הדין של חיים רמון ובפסק־הדין בערעור של עו"ד דורי קלגסבלד), והתקשורת לא שותקת. אמנון דנקנר, העורך הראשי של "מעריב", כותב: "אם בית־המשפט קובע בעניינים ערכיים, גם התקשורת זכאית להביע דעה בענייני משפט" (12.02.07). אם מישהו ציפה שהתקשורת תבחן את עצמה בעקבות דבריהם של שופטי בית־המשפט שהרשיעו את רמון, בדבר חציית קווים אדומים, הוא לא נזקק לזמן רב כדי לגלות שדבר לא השתנה. לקראת השימוע של קצב שוב התפרסמו חלקי עדויות והדלפות אחרות, ואפילו ה"סנדיי טיימס" הבריטי הצטרף לחגיגה בראיון כזה או אחר עם א', ראיון שהפך מיד לחלק ממלחמת המחנות. עכשיו צריך להמתין לחקירת "הגורם הבלתי תלוי" בעניין ההדלפות מהפרשה.
חוזרים ואומרים לנו, שבשיטת המשפט המקובלת בישראל, שאינה מבוססת על מושבעים אלא על שופטים מקצועיים, אין כל סיכוי שהתקשורת תשפיע על ההתייחסות לראיות ולאמינות של עדים. אך כמו אמיתות רבות אחרות שנסדקו כבר מזמן, גם השאלה הזאת טעונה בדיקה. אילנה דיין, דוקטור למשפטים ומגישת התוכנית "עובדה" בערוץ 2, סבורה שכל נושא שנוגע בעצב ציבורי חשוף וזוכה לסיקור אינטנסיבי, פוגע בהכרח בטוהר ההליך השיפוטי. כך, לטענתה, אין לנשיא קצב שום סיכוי לזכות במשפט צדק: "אין שופט שיכול להגיע למשפט כ'לוח חלק'. אלא שהאלטרנטיבה היא השתקה. רק במשטר שבו היינו משתיקים לחלוטין את קצה קצהו של החשד הראשוני ביותר כלפי הנשיא קצב, יכולנו לאפשר לו משפט צדק. בחברה שבוחרת להיות חופשית, המחיר מובנה בעצם הבחירה הזאת. נכון, יש גם אמצע, אבל הוא נגזרת של תרבות ואתוס אחרים שאין לנו בישראל. האמצע הזה הוא משטר תקשורתי פתוח, נאור, ליברלי שמאפשר דיווח שוטף על אנשי ציבור שנחשדים בעבירות, ובה בעת הוא שפוי ואחראי, כלומר לא מאפשר לכל ספין לסחרר את כל המערכת. אגב, קלות הספין במקרים הללו אצלנו היא גם פונקציה של המגע הצפוף שבין אנשי ציבור, הון ותקשורת".
לדיין יש ביקורת נוקבת על אופן התנהלותה של התקשורת בפרשת רמון: "במקרה של רמון הטענה היא שהתקשורת הופעלה, וזה חמור. היא לא יזמה אלא היתה כלי בידי יזמים מחוצה לה. כשהתקשורת איננה מופעלת, יש יותר סיכוי שהיא פועלת לשם שמים, כמובן, במגבלות הפופוליזם ותאוות הרייטינג שלה. לעומת זאת, כשיזמים חיצוניים משתלטים על השיח הציבורי, הבעיה הרבה יותר חמורה". דיין רואה את הפרשה בהקשר גדול ומרתק יותר של חלוקה חדשה בין שני צדי המתרס במלחמת העולמות הזאת: "בצד אחד של הטבלה יהיו דורית בייניש, אהרון ברק, ולאחרונה גם מני מזוז וערן שנדר. ובצד השני תהיה קואליציה שכוללת את חיים רמון, אריה דרעי, איווט ליברמן, דניאל פרידמן ואחרים, שנוקטים עמדה נגד המוזכרים בצד הראשון של הטבלה. כלי תקשורת שנוקט עמדה בצד אחד של הטבלה, עמדתו תהיה עקבית לאורך כל הדרך. בכל פרשה אפשר לזהות את אותן טביעות אצבע. מקרה רמון אינו מופע חד־פעמי. הוא נגזרת של מאבק כוחות עמוק וחשוב שמבעבע בחברה הישראלית. המקום העיקרי שבו אנו צריכים לבדוק את עצמנו הוא בשאלה אם יש פה מגמתיות בדיווח, ואם יש זליגה של אג'נדה מסוימת בכלי תקשורת נתון לתוך עמודי החדשות".
בחלוקה זו בין שני צדי המתרס, שניים מכלי התקשורת החזקים במדינה, "ידיעות אחרונות" וערוץ 2, התגייסו בלי סייג לצד הנאשם, ואילו ערוץ 10 נקט גישה אוהדת יותר כלפי ה'. במהלך המשפט התראיין שם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ולא נמנע מלהביע את עמדתו הערכית ביחס לעבירה שבה הואשם רמון, ומיד לאחר הכרעת הדין שודר ראיון נינוח ומגונן עם ה'. מקורבי רמון טענו שדיווחיו של ערוץ 10 אינם הוגנים, וההגנה (רמון ועורכי־דינו) לא העבירה לו כמעט חומרים. עיתונאים בכירים בערוץ אף טענו כי הם מוחרמים בידי רמון ואנשיו. לעומת זה, אמרו, ההגנה הציפה את ערוץ 2 בחומרים, והדיווחים היו בהתאם. לדעת עו"ד אלמוגית אביטל, פרקליטה המייצגת נאשמים בפרשות תקשורתיות, "רמון היה מקרה מובהק של שימוש אינטרסנטי בתקשורת. הוא קיווה שהיא תיתן רוח גבית לזיכוי בבית־המשפט - ותפעיל לחץ על בית־המשפט".
אין פלא שאנשי "ידיעות אחרונות" וערוץ 2 לא ששו להגיב, אך עיתונאים מכלי תקשורת אחרים לא היססו להביע את עמדתם. למעשה, כל הצדדים ניצלו את התקשורת לצרכיהם, וזו התפתתה לחומרים העסיסיים שהוגשו לה. ניר חסון, כתב בתי־משפט ב"הארץ", לא חש מנוצל אך הוא מודה: "ברור שהופעלו לחצים לנסות לשנות באמצעותנו, העיתונאים, את דעת הקהל לגבי הסיפור. התקשורת הופעלה כי היא רצתה להיות מופעלת". חסון מייחס זאת בעיקר ליכולותיו התקשורתיות המרשימות של חיים רמון, אך לא פחות מכך גם לזה שיכולתו של עיתונאי לסרב לחומר עסיסי נמוכה ביותר: "התחרות בין כלי התקשורת מגבילה את יכולת ההתמודדות של העיתונאי מול המניפולטור שמזין אותנו בחומרים. הוצאו מסמכים מתוך תיק החקירה ותמיד היה מי שקפץ עליהם. היה ברור שאם אתה לא לוקח את זה, מישהו אחר ייקח את זה. הבעיה היא שהיו אנשים ששירתו רק צד אחד במובהק. אנשי רמון ידעו כיצד להזין את התקשורת ומה להדליף לה". גם עו"ד נועם שרביט, הכתב לענייני משפט ופלילים של "גלובס", מתאר סיטואציה דומה: "רמון הלעיט אותנו, העיתונאים, בכל מיני דברים. רק כשהתפרסמה הכרעת הדין ראינו שהיו דברים רבים שלא ידענו, ולכן ההערכות שלנו לא היו שוות יותר מדי". שרביט אינו סבור שהתקשורת היתה מודעת לניצולה. "העיתונאים לא חשבו צעד אחד קדימה. אני לא בטוח שהם ידעו שעושים עליהם מניפולציה, וגם אם היו יודעים, ספק אם היו מסרבים לפרסם את החומרים, כי הם היו פיקנטיים מדי". גם יובל יועז, כתב לענייני משפט ב"הארץ", היה ער למניפולציות: "במשפט רמון היינו עדים לתופעה של ניסיון להטות את דעת התקשורת באמצעות כל מיני מניפולציות וספינים. התקשורת לא היתה ערוכה להתמודד עם סוגים מתוחכמים כל־כך של מניפולציות. והתוצאה - הופעל פחות מדי שיקול דעת עיתונאי ביחס לפרסומים. יותר מדי מהפרסומים בפרשה עברו מהשלב של בעל האינטרס לשלב של פרסום בלי שיקול דעת באמצע".
עוד תופעה ישנה־חדשה שאפיינה את פרשת רמון היתה העירוב בין דיווח עובדתי לפרשנות בעמודי החדשות, וכל כלי תקשורת סיפק כותרות שחיזקו את עמדתו. הכותרות המגמתיות עלולות היו להטעות את הציבור שאינו מיומן דיו לברור את המוץ מהתבן. עו"ד אלמוגית אביטל לא מופתעת: "ידיעה עיתונאית כיום כמעט תמיד כוללת עירוב של עובדות עם פרשנות מטעם העיתונאי. במובן זה, התקשורת אינה מגבילה עצמה לעבודה עיתונאית, אלא מוצאת את עצמה משחקת תפקיד שיפוטי - בהבעת דעה, מרצון להצטייר 'מקצועית' יותר ו'אינטליגנטית' יותר". יובל יועז מחזק את הביקורת הזאת: "אותם כלי תקשורת שזכו להטבות אינפורמטיביות מאנשי רמון נטו באופן טבעי לטובתו. זה גלש מעמודי הדעות לעמודי החדשות. תקשורת לא יכולה לעקר לחלוטין את תמונת המציאות שלה ולהתפרק מאחריותה בתמורה לטובות הנאה אינפורמטיביות מאחד הצדדים במשפט".
השופטים
השופטים המכהנים נמנעים מלהתראיין על התנהגות התקשורת בחקירות ובתיקים תלויים ועומדים, ורק מי שכבר פרש מכס המשפט יכול לשמש להם לפה. השופט בדימוס גבריאל שטרסמן מוטרד מהתופעה של חריצת הדין בידי העיתונות: "העיתון איננו בית־משפט. אין לו כלים לזה. הוא צריך לדווח על מה שיש ולא לעסוק בעבודת בית־המשפט". אחת הסכנות הטמונות בתהליך הזה היא התערערות אמון הציבור בבית־המשפט. כאשר התקשורת יוצרת ציפייה להכרעה שיפוטית מסוימת, וזו אינה מתקבלת, אמון הציבור הרחב בבית־המשפט עלול להתרופף. מהעיתונות נוצר הרושם שרמון צודק, ומכאן גודל ההפתעה לנוכח ההרשעה. בדיעבד מסתבר שהגרסה של רמון אכן הוצגה במהלך המשפט כמות שהיא, ואילו גרסת המתלוננת, כפי שהופיעה בעיתונות, היתה רחוקה מאוד מזו שהוצגה בבית־המשפט.
השופט בדימוס אליהו מצא, לשעבר המשנה לנשיא בית־המשפט העליון, משרטט את גבולות הגזרה: "לתקשורת תפקיד חשוב. ככלל אין מקום לחסום אותה, ואת השימוש בדיני הסוביודיצה יש להגביל למקרים חריגים וחמורים במיוחד של פרסומים המכוונים להשפיע על בית־המשפט. עם זאת, על התקשורת לגלות אחריות רבה. עיתונאי המחזיק מקלדת או מיקרופון מחזיק בידו כלי נשק. פרסום בלתי זהיר על הליך התלוי לפני בית־המשפט, גם אם אין כל חשש שהוא ישפיע על השופטים, עלול לפגוע בבית־המשפט בעקיפין, בכך שיפגע באמון הציבור בצדקת ההחלטה שתתקבל".
שיא הגיעו הדברים בהעמדת שתי עדות שהוצגו מטעם ההגנה לבדיקת פוליגרף, שאינה קבילה בבית־משפט, בעצם הימים שבהם ישבו השופטים על המדוכה ועסקו בכתיבת הכרעת הדין. כך לא הסתפקה התקשורת בדיווחים, אלא אף ניסתה ליצור ראיות כביכול. השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, לשעבר שופט בית־המשפט המחוזי בתל־אביב: "בכל תולדות המשפט בישראל לא מוכר לי שעיתון לקח עד לבדיקת פוליגרף תוך כדי משפט. זה גובל בעבירה פלילית של התערבות בהליך פלילי בכוונה להשפיע עליו. אחרי דבר כזה נשאלת השאלה, בשביל מה צריך בכלל בתי־משפט? אולי עיתון שלישי ייקח את רמון והמתלוננת לפוליגרף, ולפי זה יתכנסו ויחליטו עורכי העיתון אם הוא אשם או זכאי. האם הניסיון הבוטה להשפיע ולנהל דעת קהל הוא תפקידה של התקשורת? זו לדעתי חציית קווים אדומים. השופטים יושבים בתוך עמם, וקיים חשש שזה יכול לחלחל ולפגוע בחוסן השיפוטי".
השופט בדימוס דן ארבל: "לא צריך לפגוע בחופש העיתונאי, אבל גם זכותו של אדם למשפט הוגן היא זכות יסוד. למשל, כשמתנהל משפט פלילי, אסור לבית־המשפט לדעת על עברו הפלילי של הנאשם. כשעיתון מפרסם את העבר הפלילי שלו, הוא עושה מעשה חמור. היועץ המשפטי עוצם את עיניו, טומן ראשו בחול ולא מתייחס לעניין. כאילו זכות הנאשמים היום היא הפקר. מדוע? כי כביכול הזכות לחופש העיתונות היא מעל לכל. השופטים קוראים עיתונים. מובא אליהם מידע שאסור להם לדעת. זה משפיע עליהם בדרך אסורה. העיתונות כמעט מנהלת את המשפט מעל דפי העיתונות. זו פגיעה חמורה בזכויות הנאשם. איך נאשם יכול להתגונן בעיתונות? שופטים אותו בלי שיוכל להתגונן. אני עושה את כל המאמצים לשכנע את עצמי שזה לא ישפיע עלי, אבל אני לא יכול לערוב לך שזה לא השפיע על אף שופט. די בכך שלנאשם יש הרגשה של אי צדק".
הגבלת חופש העיתונות בסיקור משפטים חלה מתוקף סעיף הסוביודיצה. עד לשינוי החוק, לפני שנים אחדות, אסור היה לפרסם דבר שעשוי לפגוע בדיוני בית־משפט בעניינים אזרחיים ופליליים. כעת האיסור חל רק על עניינים פליליים. מאז התיקון לחוק, נמנע היועץ המשפטי לממשלה מלהגיש כתבי־אישום נגד עיתונאים. דן ארבל: "התקשורת עושה מה שהיא רוצה, והתוצאות בשטח חמורות ביותר". לא רק נאשמים עלולים להיפגע בעידן של תקשורת רעשנית, גם עדים שאינם נאשמים במאום. דוד בר־אופיר, סגן נשיא בדימוס של בית־המשפט המחוזי בתל־אביב: "היינו עדים למסע הכפשה של עדים, וגם זה דבר שאי־אפשר להתעלם ממנו. מול הזכות למשפט הוגן צריך להעמיד גם איסור הכפשה של מתלוננות מצד גורמים בעלי עניין". בר־אופיר מוצא ממד נוסף של השפעת התקשורת על שופטים, לאו דווקא בעצם הרשעה או זיכוי, אלא בקביעת עונשים של מורשעים בדין: "בשנים האחרונות אנחנו עדים להחמרה בעבירות של אלימות ובעבירות מין חמורות, וייתכן שהתקשורת יצרה במשך השנים תהליך של החמרה בעונשים בכך שהביאה לידיעת הציבור מקרים של קולת עונשים. בכך היתה תרומה חשובה לשיקולי הענישה בבתי־המשפט". לדעה זו מצטרף גם משה רונן, מחבר הספר "אתיקה עיתונאית" ומורה לדיני תקשורת באוניברסיטת בר־אילן: "שופט מצליח לשמור על מקצועיותו בנוגע לראיה קבילה או לא קבילה. לתקשורת אין השפעה על מידת האמון הניתנת לעדים ועל קבילות ראיות, אבל בהחלט יש השפעה בעניין העונש".
דברי הביקורת של שופטי בית־משפט השלום בתל־אביב על התקשורת עוררו, מטבע הדברים, תגובות רבות. אליהו מצא סבור כי "מותר לבקר את פסיקות בית־המשפט, אך מתיחת ביקורת על הכרעה שיפוטית על סמך קריאת ידיעה בעיתון אינה ראויה להתייחסות רצינית". ואילו יוסי בר־מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל־אביב וחבר נשיאות מועצת העיתונות, אומר: "בשנים האחרונות אנו חורגים לא מעט מהסוביודיצה. יש בעייתיות בהתנהלות התקשורת במהלך משפטים. מצד שני, אל למערכת המשפטית לסתום פיות לעיתונאים. אל לנו להמעיט מערך חופש הביטוי".
בעלי טורים, שבמהלך המשפט נטו לטובת רמון, המשיכו לבקר גם את הכרעת הדין וגם את השופטים שכתבו אותה. משה גורלי, פרשן משפטי ב"מעריב": "השופטים העדיפו לא להתייחס למקורות שמהם קיבלה התקשורת את החומר שלה. התקשורת קיבלה גם חומר מהמדינה לצורך העניין. מן הראוי היה לבטא את הציפיות של בית־המשפט מהמערכות שמדליפות לתקשורת". גם אמנון אברמוביץ', איש ערוץ 2, מקבל את הפרק בהכרעת הדין העוסק בתקשורת, אך הוא סבור כי ההפרה כאן היא דו־צדדית: "מצד אחד, כלי תקשורת מנהלים משפט מקביל. זה לא עולה בקנה אחד עם רוח ולשון החוק. מצד שני, ראש הרכב השופטים, חיותה כוחן, הופכת את ילדיה לדובריה בתקשורת".
מה שברור, התופעות שראינו במשפט רמון יחזרו על עצמן גם במשפט הבא. כדברי משה גורלי, "את השד שיצא מהבקבוק אי־אפשר להחזיר. הסכנה היא שהמחוקק יחליט להחזיר על כנה חקיקה מחמירה יותר".
גיליון 67, מרץ 2007