ביום העצמאות האחרון פתחו הארגונים הפלסטיניים החמושים ברצועת עזה בירי מסיבי של טילי קסאם ומרגמות לעבר שטח ישראל. ההתקפה נומקה כתגובה על הרג של שישה פלסטינים בגדה המערבית וברצועה בידי צה"ל קודם לכן. במוצאי החג דיווחו מהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה על נסיון חטיפה של חייל בחסות מטחי המרגמות והקסאמים.

כותרת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 סיפרה: סוכלה חטיפת חייל בעזה, על רקע תמונות וידיאו של פעילי חמאס חמושים במדים מנומרים יוצאים ממנהרה ומסתערים. הצופים לא יכלו לדעת כי מדובר בתמונות ארכיון של אימוני הפעילים החמושים שהפיצו הארגונים ברצועה ולא בצילומי נסיון החטיפה, שאירע, כביכול, באותו יום.

כותרת מהדורת חדשות ערוץ 10 באותו יום היתה: בצה"ל מעריכים: הפלסטינים ניסו לחטוף הבוקר חייל בעזה. גם כאן הוצגו צילומי וידיאו של פעילי חמאס חמושים מהרצועה מסתערים מתוך מנהרה. הכתב, שי חזקני, הסביר: "זה התחיל בירי הסחה של עשרות פצצות מרגמה לעבר המעברים סופה וכרם־שלום. אז אמורים היו המחבלים לעבור לשטח ישראל וכנראה לחטוף חייל... אבל צה"ל נערך על הגדר וביצע כמה תרגילי הסחה כדי להטעות את המחבלים. לפחות לעת עתה נראה שהתרגילים הללו הצליחו לסכל את נסיון הפיגוע".

במהלך סקירתו, כמעט באופן אגבי, הוסיף חזקני פרט חשוב כשאמר: "צה"ל שוב לוחץ לפעולה צבאית גדולה". לעניין זה עוד נשוב בהמשך.

למחרת, 25 באפריל, דיווחו כותרות שלושת העיתונים הגדולים על האירוע באופן פסקני, בדומה למהדורות החדשות בטלוויזיה:
סוכל ניסיון של החמאס לחטוף חייל ("מעריב").
החמאס הרעיש את כל הגזרה במטח של עשרות רקטות כדי להסוות ניסיון לחטוף חייל ("ידיעות אחרונות").
צה"ל: סוכלה חטיפה בעזה ("הארץ").

חמישה ימים אחר־כך, ב־30 באפריל, הופיע ב"ידיעות אחרונות" פרט מידע משמעותי, שהוצנע בשוליו של טקסט, בסופה של ידיעה חדשותית, כאמירה אגבית:
"בתוך כך, סגן ראש השב"כ י' טען בישיבת הממשלה כי בניגוד להכרזת צה"ל, לא היה במהלך יום העצמאות ניסיון לחטוף חייל לשטח רצועת עזה, וכי אין כל אינדיקציה מודיעינית לכך שירי הרקטות המסיבי של החמאס לעבר ישראל ביום העצמאות היה כסות לנסיון חטיפה".

צילום: רויטרס

אבל הסמכות הבטחונית של סגן ראש השב"כ י' לא שכנעה את התקשורת לעדכן את דיווחיה. רוני דניאל, הפרשן לענייני צבא של ערוץ 2, המשיך להתעקש על גרסת נסיון החטיפה גם שבוע אחרי שי' אמר את הדברים בישיבת הממשלה. ב־6 במאי, בעקבות התקפת טילים נוספת מכיוון הרצועה, אחרי הריגת שלושה פלסטינים נוספים בידי צה"ל בגדה יום קודם לכן, הסביר דניאל בפתח המהדורה:

"ביום העצמאות היתה פעולה גדולה של הפתח ואחרים בדמות ירי מרגמות וקסאמים לשטח ישראל; מין ניסיון לבצע חטיפה. אחר־כך כונס דיון בטחוני מיוחד אצל ראש הממשלה. יצאו משם עם כמה הגדרות כלליות. בפועל לא התירו לצה"ל לשנות את המדיניות. לא תגובה. לא גביית מחיר".

דניאל לא הזכיר כלל את גרסת סגן ראש השב"כ. כך התנהלו חילופי הדברים עם מגישת המהדורה:
יונית לוי: ובתגובה לכל זה, רוני, גם הפעם נראה איפוק?
רוני דניאל: כנראה יונית, זה העניין... יושבים ולא עושים יותר מדי. ממתינים לפיגוע גדול שיקרה, חס וחלילה... זאת מדיניות נפסדת. אי־אפשר לשבת כך ולהמתין... בגדול, מדיניות ההכלה של וינוגרד שהוא כל־כך מבקר בקשר ללבנון - אין שום סיבה להחיל את המדיניות הזו גם על רצועת עזה.
יונית לוי: אפשר להעיר, שממשלה שפועלת בצל וינוגרד אולי לא תמהר להגיב בכל מקרה?
רוני דניאל: (צריך לעשות) משהו בכל זאת. אי־אפשר להשאיר את המצב ככה.

דניאל, שלא מוכן להשאיר את "המצב ככה", חושב שצה"ל חייב לעשות "משהו", שהוא עצמו אינו מגדיר את טיבו. ממסגור הדברים עולה שהוא דוחף לפעולה צבאית, אותה פעולה שצה"ל דורש, לפחות לפי גרסת עמיתו מערוץ 10, שי חזקני.

הדינמיקה של סיקור אירועי יום העצמאות ברצועה הכילה, אם כן, שני סיפורים (נראטיבים) שונים, שיצאו ממסדרונות מערכת הביטחון, אך כל אחד מהם קיבל נפח סיקור ותשומת לב תקשורתית שונים לחלוטין: האחד, שזכה למידה עליונה של בולטות, קבע בפסקנות שהירי המסיבי היה במהלך ניסיון לחטוף חייל. השני, שביטל את האפשרות הזאת, הוצנע באופן גורף והופיע רק כאמירה אגבית שצוטטה במקום שולי ומרוחק מתשומת הלב של הקוראים. מרבית כלי התקשורת, שדיווחו בהבלטה על "נסיון החטיפה", לא טרחו להביא את דבריו של סגן ראש השב"כ שביטל את האפשרות הזאת מכל וכל. הרוב המכריע של הצופים במהדורות החדשות בטלוויזיה ושל קוראי העיתונים יכול היה להשתכנע, כי ביום העצמאות ניסו פעילי חמאס לחטוף חייל מתחום ישראל במסווה של התקפת טילים ופגזים. במצב דברים זה לא היה יכול להתקיים דיון תקשורתי/ציבורי על ההקשר הרחב של המציאות בשטחים, כמו המדיניות הצבאית היזומה שמנהל צה"ל בחודשים האחרונים, שהביאה להריגתם של 68 פלסטינים, רובם בגדה המערבית, מאז 26 בנובמבר 2006, מועד תחילת הפסקת האש, ועד למועד כתיבת דברים אלה באמצע מאי. האפשרות שמדיניות זו היא שמביאה להסלמה, כמו גם מידת האפקטיביות שלה ומשמעויותיה הרחבות, לא נדונה.

הדיון בסיקור האירוע הזה לא מסתכם, אם כן, רק בשאלה אם אכן היה נסיון חטיפה של חייל מהרצועה ביום העצמאות, וגם לא בשאלה אם הארגונים החמושים בעזה מעוניינים לבצע חטיפה שכזו (סביר שכן). אופן הסיקור מטיל אור על כמה מדפוסי הפעולה הבעייתיים של התקשורת הישראלית המרכזית בספרה את סיפור הסכסוך בכלל.

אפשר לומר שלא פחות מאשר את הצבא, השחית הכיבוש גם את התקשורת. הרגלי סיקור בעייתיים יצרו שיח מעוקר, חלקי, צדקני מדי לעתים קרובות, שערפל את תודעתם של כתבים ועורכים לא פחות מאשר את זו של צרכני התקשורת. סיקור מתלהם, "פטריוטי", שאימץ ללא ביקורת נארטיבים המבליטים מרכיבים מסוימים של המציאות ודוחה אחרים (מצניע או מתעלם מהם), שאב את התודעה לתוך חור שחור של בורות מדעת ושל הונאה עצמית. כשלים מתמשכים בסיקור סכסוך כה מורכב יצרו, לעתים, מצג שווא של מציאות אלימה המתנהלת באחריותו של צד אחד בלבד - הצד השני.

דפוסי הסיקור הקיימים בענייני השטחים השפיעו גם על המסגרת התודעתית שבתוכה נולד הכישלון בלבנון. ראוי היה שיתקיים דיון מעמיק על כך, אבל סוג דיון כזה לא התקיים עד כה (גם לא במועצת העיתונות, שעסקה בשולי הדברים). ואולי זו הסיבה שמאפשרת להם להמשיך ולהתקיים גם אחרי המלחמה ואף בעצם ימים אלה, ובכך להודיע קבל עם ועדה: אין חדש תחת השמש; עולם כמנהגו נוהג.

אם נשוב לאירועי יום העצמאות ברצועה, כלי התקשורת בחרו לפרש את הירי המסיבי הפלסטיני כנסיון חטיפה, פעולה העומדת בפני עצמה ומצביעה על כוונותיו התוקפניות, האובייקטיביות, של הצד השני. אפשר היה להתייחס אליהם גם כאל פעולת תגובה פלסטינית להרג אנשיהם בגדה, מעין ניסיון לגבות "תג מחיר" לאלימותה של ישראל. אבל העיתונות הישראלית בחרה להצניע אפשרות זו וצמצמה בכך את מרחב הדיון הציבורי האפשרי לאפס.

יזהר באר הוא מנכ"ל "קשב"

גיליון 68, יוני 2007